עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    ביקורת על "אמיצ'י"

    אמיצ'י חזק ללב

    11

    מסעדות ואוכל  

    7 תגובות   יום שני, 24/5/10, 09:12
    אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני. כל פרחח יודע זאת. וכמה קשה לתקן רושם ראשוני שלילי? אוהו, זה כמעט בלתי אפשרי. אבל מה קורה כשיש שם טוב שאינו עומד בציפיות? האם תתנו הזדמנות שלישית? ובכן, במקרה של אמיצ'י, המסעדה האיטלקית החדשה, זה דרש מאמץ כפול ומכופל.

     

    לא מעט באזז היה סביב פתיחתה של אמיצ'י. לא רק שהיא התהדרה באחד האיזורים השווים בעיר, בקרן הרחובות יבנה ומונטיפיורי, היא גם התהדרה בשם של אחד השפים המסקרנים בעיר, ערן שטרויטמן. אבל באזז יכול להיות גם שלילי: לא מעט אנשים שהיו בעת הרצת המסעדה התאכזבו ומיהרו להצהיר "ערן שטרויטמן איבד זה!" או "איפה זה ואיפה אורקה..." וכך, ממסעדה גדולה עם הרבה תקוות, הפכה אמיצ'י להיות מסעדה עם חרושת שמועות רעות שחגה סביבה כמו ענן דבורים עוקצני במיוחד. אז מי זרק את מי ולמה זה ממש לא חשוב וממש לא העניין הגדול כאן. מה שחשוב כאן זה האוכל, כי לאמיצ'י יש כל כך הרבה מה להגיד בעניין. ואם לחולל סערות, אז רק בגלל שמדובר באחת המסעדות השוות כרגע בעיר. כך ששווה שתתנו לה צ'אנס, עושים כאן אוכל מהלב. חכו ותראו.

     

    עקב רעב מתקדם, היינו הראשונים על הבר בשישי נעים במיוחד, ובעוד המסעדה מתארגנת אט אט לקליטת סועדים לארוחת ערב שישי חגיגית, היינו א' ואנוכי שקועים עמוק בתוך תפריט מלא בהצעות מגונות ופתייניות.  אתם יודעים שפחמימה איטלקית טובה מכניעה אותי כמו כלום, אז דמיינו לעצמכם תפריט שמלא כל כולו רק דברים טובים? על מה ללכת? על הפסטות או על הפיצות? הרי יש גבול גם לקיבולת הקיבה שלי. לבסוף הוחלט פה אחד ללכת על מנות ראשונות וביניים ולטעום כמה וכמה מנות.

     

    את הערב התנענו עם פתיחה כל כך מעולה, שהיה חשש שכמעט כל מה שיבוא אחר כך יחוויר לעומתה. ואנחנו בכלל לא נוטים להזמין מנות כאלה. תאשימו את אלין, הברמנית המקסימה בהמלצה. ברוסקטה כמהין. אחרי שהגיעה לבר מנת לחם הבית המעולה עם סלסת עגבניות טריות פינת פלפל חריף וגבינה (שכולם היו טובים, אך דרשו חיזוק של מלח), קיבלנו, מזוגגי עיניים, ברוסקטה כמהין (26 ₪ השווים אפילו הזמנה חוזרת). טוב, תגידו. קדימה, אני שומע אתכם - מה אתה מתלהב? כולה ברוסקטה. אז זהו, שלא. הברוסקטה הזו, שמגיעה בצורת כמה משולשים יפים ועליהם מרוחה לה בנחת אותה פטרייה, כממרח שחוזק למעלה בביצים חצי קשות, אם אוכל לסכם אותה בשתי מילים, אומר רק: שאני אמות. פשטות גאונית וחלומית. אולי כדאי לפרוש עכשיו מרוב שטעים? אולי, אבל לא כדאי.

     

    זה היה כמעט צפוי שהמנה שתתלווה אליה תכשל, אבל לא ידענו כמה. ליד הברוסקטות הזמנו סלט אנדיב (42 ₪), שהיה יפה בגודלו, אך מריר בטעמו. האנדיב המריר היה מר מהרגיל והשתלט על הכל, ואילו ויניגרט ההדרים היה כל כך חיוור שכמעט ולא הורגש. אלין ההיא, שראתה שלא ממש נפלנו מהסלט, מיהרה להציע מנה חלופית. התלבטות קצרה בין ברזאולה לקרפצ'יו הובילה מיד למנה האהובה. כן, הבחירה שלנו היתה כמובן קרפצי'ו בקר (45 ₪), שמלבד חוסר במלח, היה אחד המשובחים שטעמנו לאחרונה. בשר הבקר הפליא באיכותו, הבלסמי המצומצם היה חזק וטוב והשתלב מצוין עם הפרמזן. ואת לחם הבית הזכרתי? נו, ברור שהיתה פה עוד מנה שלו.

     

    אחרי מנוחה קצרה לצורך עיון מדוקדק בתפריט ולצורך פינוי מקום בקיבה, נוצרה התלבטות רבה לגבי ההמשך. שתי מנות משכו את עינינו כבר בהתחלה – ריזוטו אספרגוס (48 ₪), שנראה מסקרן מאוד, ואנלוטי, שנראה מפתה מאוד (48 ₪ אף הוא). האם התעוררתם אתמול בלילה שטופי זיעה ושאלתם את עצמכם מה זה לעזאזל אנלוטי?! טוב שבאתם. אנלוטי הוא כמו רביולי מוארך מעט, שבמקרה הזה היה מלא בבשר ובארטישוק ירושלמי. הפור נפל דווקא בחלקו של הריזוטו, אך פנינו לא הושבו ריקם, כי הברמנית החליטה לצ'פר אותנו גם באנלוטי. אמרתי מקסימה או לא? בשני המקרים קשה לנו להחליט מה היה מושלם יותר ממה: האם זו מנת הריזוטו הכי טובה שטעמנו אי פעם? או האנלוטי שהיה הפתעה בכל מובן, ובכל נגיסה טעמים חדשים נפתחו בפה? א' בחר באנלוטי ואני בריזוטו. האנלוטי נמס בפה ורצועות הבצל הקריספיות שנחו מעליו היו מקוריות וטעימות לא פחות מהחצי פירה אפונה וארטישוק ירושלמי עם לימון שרבץ תחתיו. כבוד. אבל בואו נדבר רגע על הריזוטו הזה. בצלחת קטנה (קטנה מדי אם תשאלו אותי J), הגיעו גבעה ואגם. האגם הקטן והמוקצף של פרזמן נשק לגבעה ירקרקה של ריזוטו מעלף ומאלף. ההנחיה היתה לשלב, לא לערבב. לתבל. ובכן, למה לדבר הרבה – זה הריזוטו הכי טוב שאכלתי ואם לא הכי טוב, אז בצמרת הריזוטואים. מושחתים, לכו הביתה כבר. מספיק.

     

    בשלב הזה אמיצ'י כבר המתה סועדים וסועדות ותפריט הקינוחים שהוגש כמעט שבר אותנו סופית. מה, לא ידעו שיש פה חבר'ה עם קצת קושי בקבלת החלטות? איך אפשר לבחור בין כל כך הרבה דברים טובים? בעולם מושלם, בו אין משטר קלורי, הייתי אומר - למה לבחור? אך בעולמנו אנו נבחר גם נבחר. אז אחרי כל הטעמים העדינים הערב, התחשק לנו משהו משהו עז יותר, ואת מבוקשנו מצאנו בנמסיס (38 ₪). קינוח שוקולדי מענג, עם גלידה קרמית של שוקולד בין תקרה פצפוצית חצי שרופה ותחתית עוגתית, מוקפת בקולי פטל - שזה אומר, במילים אחרות, רוטב פטל מתוק וטעים - שהלך מעולה עם השוקולד. קפה חזק עזר להשקיע את הכל טוב טוב בתחתיות הקיבה (ולחשוב שאחר כך הלכנו להופעה לקפץ ולפזז).

     

    ובכן, אם עוד לא היה ברור, בשלב הזה שכחנו מכל השמועות השליליות על אמיצ'י (וכיפאק היי לשי דובלרו, השף הנוכחי). המסעדה הפתיעה אותנו מהרגע הראשון: החל משירות מופתי על הבר המרהיב מול מקרר יין ענקי (וישיבה על בר במסעדה היתה שמורה עד כה למסעדה האהובה עלינו בלבד), עבור במנות הפתיחה המוצלחות מאוד (הברוסקטה הברוסקטה) ועד מנות ביניים נפלאות אחת יותר מהשניה (וגודלן בהתאם, בינוני). כן, בסוף הארוחה כבר חשבתי על הביקור הבא פה (נו, שמעתי שיש עסקיות מעולות בשבת) ועל כך שזהו אחד המקומות הטובים בעיר. אפשר להציע חברות?

     

    דרג את התוכן:
      ביקורת על "סול קיטצ'ן"

      המסעדה הגדולה

      11

      סרטים  

      1 תגובות   יום רביעי, 19/5/10, 20:17

       

      אני אוהב אוכל. אני אוהב מוזיקה. אני אוהב קולנוע. אני מאוד אוהב סרטים הסובבים סביב אוכל ומוזיקה, כאילו כל אהבותיי נפגשות במקום אחד לדייט סוער וחושני. לרוב, בסרטי קולנוע אלו ידברו על האוכל יותר ויראו אותו פחות, אך מדי פעם יתפלקו להן תמונות מרהיבות ומרעיבות. בהתאם לכך, סרט שמתכנה "סול קיטצ'ן / soul kitchen" יותר מרומז שהולך להיות פה טעים.

       

       

      אבל לפני הטעמים והמוזיקה של הסרט, הדבר הכי בולט בו וגם הכי מפתיע הוא העובדה שפאטי אקין, הבמאי התורכי גרמני של הסרט, עשה קומדיה. כן, זה כמעט דבר והיפוכו ממש. מי שאחראי על אחד הסרטים הכי אהובים עלי אי פעם, שהוא גם אחד המדכאים והמייאשים בעשור הקודם - עם הראש בקיר, עשה קומדיה! כן, זה כמעט בלתי נתפש. זה קצת כמו שוודי אלן יביים עכשיו מערבון או סרט פעולה. אפשרי? ברור. הגיוני? לא כל כך. מה שכן אפשרי, ברור והגיוני זה שנמצא בסרטיו של אקין תמיד התייחסות למהגרים בגרמניה. בהתאם למוצאו התורכי, הרבה אקין לעסוק בבני עמו. ב"סול קיטצ'ן" עובר אקין להתמקד בשכנים היוונים שלו ונותן מבט על האוכלוסייה הזו בגרמניה. רק הפעם, בוחר אקין להשתחרר מעט מהכבדות של העיסוק בזרות וניכור בגרמניה ובוחר להתייחס אל זה בעקיפין דרך מטבחה של המסעדה הגדולה ובמגניבות יתר.

       

       

      תכירו את זינוס קצנזאקיס (אדם בוסדוקוס, שגם כתב עם אקין את התסריט), יווני בעל מסעדה בהמבורג. בחור עם המון נשמה, שלא בכדי בחר בשם הזה למסעדה שלו. גם החיבור של המקום למוזיקה ההיא בולט מאוד: בדיוק כמו מוזיקת הנשמה שנוגעת, מענגת ומרגשת, כך המזון במסעדה שלו. טוב, זה רק בחזון. בפועל זו מסעדה די פשוטה, שמעוצבת בפשטות מגניבה באיזור התעשיה בעיר (משהו כמו פלורנטין סטייל) ומגישה מטוגנים, כאילו שנות ה 80 לא חלפו מעולם. איפה הנשמה ואיפה זה.  שף מדופלם יצרתי, אך חמום מוח (בירול אונל ששיחק בעם הראש בקיר) יוזמן להציל את המצב וזה לא יהיה פשוט כאשר שלטונות המס רודפים ותזרים המזומנים קלוש, הלקוחות לא ממש מרוצים ומשרד הבריאות נושף בעורפו.

       

       

      כן, חייו של קצנזאקיס הם מהסוג שעשוי להיקרא גם קומדיה של טעויות - חברה שלו עוברת לשנחאי והוא מתלבט- באיזו אהבה לבחור? במסעדה או בחברה? אכן לא קל. שלא לדבר על כך שהוא סובל מפריצת דיסק קשה וביטוח רפואי אין בנמצא. הלבטים לא נעצרים כאן - אחיו הוא אסיר בעל נטיות להימור על כל דבר שזז, בדרך לשיקום וליציאה מהכלא ומבקש ממנו סיוע בתפקיד במסעדה. האם לסייע ולסכן את המסעדה? האם לתת לחתול לשמור על השמנת המתוקה? גם פגישה מקרית עם חבר ילדות גרמני, כריש נדל"ן שלוטש עיניים על הלוקיישן המוצלח לא תקל עליו את החיים ועוד התלבטות תועלה- האם למכור או לא את הנכס האהוב...

       

       

      העלילה תלך ותתפתל, כשבטווח תוכלו לזכות בצילום מרהיב של כמה מנות אוכל יצירתיות במיוחד ובפסקול משובח, המתכתב טוב עם רוח הסרט - להגניב ובכוח. לפעמים קצת יותר מדי. חלק מהבדיחות שזורמות כאן בקצב שלא יבייש אף קומדיית נעורים אמריקאית. חלק הן מוצלחות ממש וחלק צפויות ואף משומשות, שלא לומר לא הולמות כלל את מר אקין שנדף כל כולו ריח של יוקרה אקסקלוסיבית. כן, נראה שדווקא בסרטו הכי קל לעיכול, תרתי משמע, בחר אקין שלא לבחור ושילב הכל מכל מן פיוז'ן- גם קומדיה של טעויות, עם קומץ דרמת מהגרים מרגשת, גם אוכל, גם מוזיקה, גם רומנטיקה ולרגעים גם אקשן. כן הכל מכל. לעתים זה מרגיש מפוספס ומאכזב ולעתים זה פשוט עונג טעים לחיך. כמעט קשה להאמין שזה אותו הבחור ששלח אותי הביתה מדמם וכואב בסרטיו הקודמים.

       

       

      סול קיטצ'ן, מרגיש לעתים ממש כמו המסעדה בגלגולה הראשון: טעים, אך לגמרי לא גורמה שהיה יכול להיות, קצת מרושל (ומפוספס) וקצת עשוי היטב. כן, זהו סרט עם לא מעט תחושות סותרות. באופן יוצא דופן, מגיש כאן פאטי אקין סרט מהנה ממש, קליל וכייפי ומחליק היטב בגרון, שנשכח זמן קצר לאחר הצפייה, אך מצד שני יש חשש כבד שחובבי אקין אולי יתקשו לקבל אותו בגלגולו הנוכחי ויתאכזבו. זה לא יפריע לסרט להצטיין באווירה גרובית-מגנובית, שהפסקול הפאנקי משהו תורם לה רבות. ושימו לב, לסוקרטס, הזקן הנרגן שגונב לרגעים את ההצגה. חמוד כזה.

       

       

      סול קיטצ'ן, גרמניה 2009. במאי: פאטי אקין. 99 דקות.

      דרג את התוכן:
        ביקורת על "9.99 $"

        משחקים עם בובות

        13

        סרטים  

        4 תגובות   יום שישי , 14/5/10, 11:24

        אנימציה למבוגרים? מסתבר שכן! אם בעבר היינו יוצאים מסרט מצויר, נגיד כמו וול-אי, ואומרים, "הא- זה סרט ילדים, אבל הוא מתאים יותר למבוגרים", נדמה שבשנים האחרונות נעשים יותר ויותר סרטים מונפשים המיועדים למבוגרים, שיודעים ורוצים לאכול את הסרט קצת אחרת. כלומר, הם לא חייבים שחקנים בשר ודם, כדי להנות ממנת הסרט שלהם. ראינו את זה בואלס עם באשיר, שלא רק הביא שפה חדשה אל הקולנוע הישראלי והיה פורץ דרך בהצגת אנימציה מרהיבה כמו שלא נראתה במחוזותינו, אלא גם משך קהל רב בארץ ובעולם. ראינו גם את פרספוליס הצרפתי (גם הוא מועמד לאוסקר, דרך אגב) המקסים והחשוב. כמעט ולא ראינו את מר שועל המהולל שהפחיד את המפיצים בדיוק מהסיבה הזאת, שנועד כל כולו למבוגרים, והוקרן בהקרנות מיוחדות בסינמטקים בלבד (ובאמת מפיצים יקרים, אולי תסבירו כבר את מדיניות בחירת הסרטים שלכם? איך איך איך ויתרתם על הסרט החמוד הזה? מה, ג'ורג' קלוני כבר לא מספיק טוב לכם? אם לא ראיתם, גשו מהר לספריות הדי.וי.די המובחרות ותהנו מאושן 11 גרסת האנימציה). כעת הגיע הזמן לעוד סרט אנימציה למבוגרים בלבד (ולא, לא מה שאתם חושבים, סוטים!) ועוד משלנו- 9.99 $.

         

         

         

        9.99 $, סרטה של הבמאית הישראלית תתיה רוזנטל, הוא סרט מצויר אחר. זה לא מצויר סטייל וולט דיסני וגם לא ואלס עם באשיר סטייל, אלא זוהי אנימציה מבוססת בובות בעיקרה, כמו במקרה של מר שועל המהולל, ואם זה  מעלה בכם קצת חשש, כי מה לכם ולסרטי בובות, הבטחה שלי-  מהר מאוד שוכחים שצופים בבובות ונכנסים עמוק לעלילה. ועוד איזו עלילה.

        הסרט אורג שישה סיפורים של אתגר קרת (שנדמה שאין מתאים יותר מסיפוריו הקצרים לעיבוד קולנועי) המשתלבים זה בזה ויוצרים מן פסיפס מצחיק-מתוק-מריר-עגמומי-מדכא, שאמנם מתרחש באוסטרליה והינו דובר אנגלית, אך לא תתקשו לשים לב איך הכל שם צועק ישראליות: החל מבניין הבאוהאוס, השפה והביטויים, השמות (ביסלי, זאקי? אי אפשר להתבלבל), העיצוב המפעים ועד אחרונת הדמויות, שכן אפשר לדובב דמות באנגלית, אך אי אפשר להוציא ממנה את האתגר.

         

        הסרט נפתח באופן מדהים עם סצנה שיכולה להיות סרט קצר בפני עצמה, בה הומלס ניגש לגבר מבוגר ומדוכא ומבקש ממנו אש וסיגריה ומאיים להתאבד אם לא ייתן לו דולר לקפה. ובכן, מה אתם הייתם עושים? מנקודת מוצא זו מתחיל הסרט, ומציג בניין מגורים עם דמויות נבחרות ממנו. נדמה שהן כולם סובלות ממחלה אחת מרכזית- בדידות. תכירו את  קווילר, זקן אלמן בודד וערירי, המחפש מישהו לדבר איתו (דמות מכמירת לב ושובה לחלוטין) ופוגש מלאך (בדיבובו של ג'פרי ראש האוסטרלי, שמוכר לכם ודאי מניצוצות ומשודדי הקאריביים). עוד תפגשו דוגמנית בעלת חיבה מיוחדת לגברים חלקים, חלקים מאוד. גבר שאשתו נעלמה ובניו שעדיין לא מוצאים את עצמם בחיים- אחד מתחבר עם הדוגמנית וייפרד לא רק משערות גופו למענה (וכאן אפילו סצנת סקס מובטחת לכם). הבן השני, מובטל טוב לב הסובל מנחמדות יתר, יחפש את המשמעות החיים ואת הדרך אל האושר המובטחים בספרי הדרכה ניו אייג'יים (בדיבוב של אנתוני לאפלייה) שעולים, תנחשו כמה...9.99$. יש מחיר לאושר מסתבר. דמות בולטת נוספת היא הילד המוכר מהסיפור "לשבור את החזיר" שהופיע בגעגועיי לקיסינג'ר האהוב. הסיפור החלש יחסית בסרט, הוא של גבר הנפרד מחברתו ופשוט מאבד את שפיותו.

        נראה כאילו גיבורי הסרט הבודדים מתנחמים בחפצים ומתקשרים איתם טוב יותר מאשר עם אנשים בשר ודם (או עם בובות). הם יוצרים עמם קשר עמוק, הרבה יותר מאשר עם סביבתם והופכים להיות בעלי ערך רגשי רב- קופת החזיר שהופכת לצעצוע יקר וסוג של חבר, ספרי ההדרכה, טבעת נישואין, מכשירי הטלפון ואפילו עוגת גבינה. כן, החיים מאוד לא פשוטים לפי 9.99 דולר, על אף שמנסים למכור בו אושר בזול.

        אתם כבר יכולים להבין כי ניחוח אתגר קרת עולה מכל תמונה ותמונה בסרט. השנינות בולטת וההומור חד עד מכאיב מאוד. כמו בספריו של קרת ממש, כך גם כאן, זה מצחיק כמה שזה עצוב. דוק המרירות לא נפקד מהדמויות  ועליבות החיים אף היא . כדרכו של קרת, לא תמיד תהיה פואנטה, אך סמכו עליו שהמסר יבוא כמו שצריך דרך הדלת האחורית.

        אם אתם מגדירים את עצמכם כחובבי קולנוע (וגם חובבי סיפוריו של אתגר קרת), אסור לכם לפספס את 9.99 $ ולא רק בגלל התסריט המצויין של מר קרת המהולל, אלא בעיקר ובגלל שזה סרט מקסים עם סצנת פתיחה ענקית, מעוצב להפליא, מרגש, מצחיק, מדכא, מנחם ומחבק ויחד עם כל זה גם מצליח להשאר קטן ואינטימי. הכל בזכות הבימוי המוכשר של תתיה רוזנטל (שכבר בא לי לראות את הסרט הבא שלה) ואיפיון הדמויות (עם בובות) המצוין שעשתה. דמויות שובות לב שחלקן אפילו ילך אתכם הלאה. אל תוותרו לעצמכם בגלל שזה "סרט מצויר", בואו נראה למפיצים שיש כאן קהל שרוצה לראות קולנוע אחר, גם אם הוא עם בובות. כן רבותיי, סרטים מצויירים זה לא לילדים בלבד. 

        דרג את התוכן:
          ביקורת על "דייט לילי"

          זה קרה לילה אחד (או: נקמת היורמים)

          14

          סרטים  

          5 תגובות   יום ראשון, 9/5/10, 11:33


          מספר שאלות קטנות לי אליכם- עד כמה משפיעה עליכם נוכחותו של שחקן מסוים בסרט? האם יש שחקנים שיגרמו לכם להדיר את הרגליים מבית הקולנוע ולהיפך - שחקנים שבגללם תהיו הראשונים בקופות? ובכן חברים, הגיע הזמן להתוודות: עלי זה משפיע מאוד. חכו ותקראו... 

          לא מזמן התלוננתי על מצב הקומדיות בכלל והרומנטיות בפרט, ואמרתי שהמצב שם כבר כמה זמן לא מי יודע מה ושהרבה זמן לא נראתה פה קומדיה רומנטית עשויה כהלכה, ואחרי כל התלונות האלה, בלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי נקלע שוב לאחת כזאת. גם הפעם הציפיות הנמוכות התחילו לפני הסרט עצמו: "דייט לילי". זה נשמע כמו שם של סרט ראוי? נו, עוד קומדיה רומנטית קיטשית ונוטפת סוכר? ובכלל, מה לי ולדייטים ליליים?! אבל ברגע ששמעתי שטינה פיי אהובתי נמצאת שם, היה ברור לי שזה סרט אני צריך/חייב לראות, בלי שום קשר לאיכותו. טינה פיי, למי שלא יודע, היא המלכה האם של סדרת הטלוויזיה הניו יורקית (כל כך) רוק 30 (ומוקיריה יאזכרו גם את סאטרדיי נייט לייב), שהביאה עמה שפה חדשה של הומור למה שנשאר מהסיטקום בימינו בשנות ה-2000. סביר להניח שבנערותה היא היתה הנערה העכברית השנונה שאף אחד לא מסתכל לכיוונה, אך כיום טינה היא אם הנערות החנוניות, המתוחכמות, השנונות והחזקות ובכלל, סוג של רול מודל בכל ענייני נשיות וטלוויזיה. כן, אפשר להגיד שטינה פיי היא האשה החדשה מהחלומות (והיי, היא גם אחראית על הקאמבק של אלק בולדווין).

          אחרי שאת סרטה הקודם (והחמוד, גם אם לא מדהים) בייבי מאמא, לא הקרינו בארץ, הפעם יש לגברת פיי להיט (יחסי) ביד (והיי ולגאווה הישראלית יש כאן גם את גל גדות)... אין מצב שנפספס. 

          אם יש לפיי מקבילה גברית, הרי ברור לכל שזה סטיב קארל – גם הוא, כמוה, אחראי על סדרה מצליחה מאוד – המשרד (וגם הוא בוגר SNL) ובעיקר, גם הוא החנון המושלם. קארל הוא תקוותם של החנונים שהתבגרו. אכן כן חברים - גבר שרירי ומסוקס? זה הכי ניינטיז. קארל הוא הגבר הזה שלא הולך לו כלום, חסר הביטחון, הרופס (שגברים שריריים מלחיצים אותו), אך השנון. במילים אחרות - הגרסה הגברית של וודי אלן.

          אם תערבבו בין החנוניות של טינה פיי והלוזריות של סטיב קארל, תקבלו את דייט לילי, או במילים אחרות: נקמת היורמים. אולי זה הרקע הדומה של שניהם, אבל השילוב פיי את קארל, כאילו נועד להיות ולא ברור איך לא קרה עד עכשיו. הסיפור הוא בדיוק מהסוג שראינו ושמענו לעייפה - השניים הם זוג נשוי ומשעמם מניו ג'רזי, שנמצאים כל כך הרבה שנים יחד שהכול כבר כמעט מובן מאליו. השגרה פושה בכל, אפילו במנהגם לדייט שבועי. הבילויים הם אותם בילויים, המסעדה היא אותה מסעדה והמנות הן אותן מנות. חברים שמתגרשים סביבם מרעידים את עולמם והם מחליטים לקחת את עצמם בידיים ויוצאים לדייט באי החטאים שמעבר לנהר – מנהטן.  

          טעות בזיהוי של השניים במסעדה פלצנית נחשבת, תגרום לשני היורמים מהפרברים להיראות כפושעים מסוכנים, שיעמידו את כל משטרת ניו יורק על הרגליים (באותה נוסחה מוכרת ושחוקה). בדרך, הם יאשימו זה את זו בתקיעות של חייהם, יחשפו שערורייה גדולה ובעיקר, יגלו זו את זה מחדש ויתאהבו. וכן, כל זה בלילה אחד שהשתבש. מוכר ושחוק, נכון? נכון מאוד. אך הכול תלוי איך עושים זאת. אם בקומדיות עסקינן - לא מזמן התלוננתי על אקסית במצור, שפספס לגמרי גם את האלמנט הרומנטי שבו (בעיקר בגלל חוסר כימיה בין אניסטון לבאטלר) וגם את אלמנט האקשן. הדייט הלילי הפתיע אותי כבר בהתחלה עם כל מה שהוא אינו סטיב קארל וטינה פיי - יריות, מרוצי מכוניות ופיצוצים. תוסיפו על כך את הכימיה והניצוצות שהם מוציאים אחד מהשנייה, הומור חד, מריר ומדויק על זוגיות במשבר, הומור מתוחכם למחצה,, ותקבלו הנאה גדולה ותמורה מלאה לכרטיס במחצית הראשונה של הסרט: מעולה ושטותית לחלוטין. איפשהו באמצע הסרט משהו משתבש והסרט נחלש בהרבה. קצב הדאחקות ותחכומן יורד ואנחנו נשארים בעיקר עם האקשן וההומור המעט שטותי שמתאים יותר לסרט בכבלים בשבת בצהריים וחבל.

          לא יכולתי במהלך הסרט שלא להיזכר בסרטו של סקורסזה, שיגעון של לילה, שגם הוא מספר על גבר חנון ותמים שחווה לילה ניו יורקי הזוי (אבל לא נראה לי שלשם יוצרי הסרט כיוונו). 

          כמובן שאי אפשר להמשיך בלי לאזכר את גל גדות. לא שגל גדות בתחתונים היא סיבה לראות את הסרט (ואולי זה בגלל ישראליותי הרבה), אך כבת זוגו של מארק וולברג השרירן מעורר הקנאה (בקארל, לא בי), היא אחראית - יחד איתו - לחצי דקה מבדחת מאוד (לא אגלה לכם איך קוראים לה... אחד הרגעים הגדולים בסרט) וגם הצליחה להוציא ממר וולברג משפט בעברית. כבוד. יואו, אני כזה פרובינציאלי לפעמים J. 

          לסיכום נחזור למנהטן: דייט לילי הוא סרט מהנה, מהנה מאוד אפילו. לצערי, זה נכון בעיקר בחציו הראשון, וחבל שלא ניצל את התנופה ואת הרמה הגבוהה גם בחצי השני שלו, שגורם לו להפוך מקומדיה מוצלחת לקומדיה במשקל נוצה, חביבה ובעיקר מפוספסת, שמותירה בסופו של דבר טעם של יומית מושלמת שלא נותר ממנה דבר. אם אתם צריכים סיבה אחת ללכת, אז זה רק בגלל השילוב המוצלח של קארל ופיי שגורם לסרט להיות אולי אחת הקומדיות הכי שטותיות אבל גם הכי מהנות כרגע בסביבה. חיוך בסוף מובטח. גם זה משהו, לא?

          דרג את התוכן:
            ביקורת על מה כל כך מצחיק בפאני

            שלום, חנוך.

            10

            ספרים  

            6 תגובות   יום שני, 3/5/10, 09:47

            זה נראה לי מאוד לא פשוט לכתוב סיפורים קצרים. כן, אתם יודעים מה, אני ממש חושב שיש משהו מסובך בלכתוב סיפורים קצרים. בניגוד לרומאן, בו יש זמן לכל - לשפע עלילות ושפע דמויות - כאן, תוך פרק זמן קצר, הסופר או הסופרת צריכים לתאר דמות (לרוב דמות או שתיים מרכזיות ולעתים רחוקות עוד כמה שוליות ממש, שפה ושם תורמות איזו מילה לעלילה), את עולמה ובמסגרת הז'אנר לספר סיפור, בלי הרבה מילים, ולבסוף לנסות גם להביא איזו פואנטה. טוב, חוץ מאשר אתגר קרת שהביא את חוסר הפואנטה לידי אמנות. אבל לא כולם אתגר קרת. תרתי משמע.


            לא ראיתי מחוברות, לא רואה את דיבור חדיש ואחרי הטור האישי שלה ב"הארץ" אני עוקב לעתים רחוקות מאוד, אבל מירי חנוך היא מסקרנת. היא אושיה תל אביבית, היא נשואה לאדם הכי יצירתי במטבח והיא יודעת לכתוב. אוהו כמה שהיא יודעת, אבל משהו מוזר קצת ומאכזב בספרה החדש "מה כל כך מצחיק בפאני", ספרה השני, שהתחושה המרכזית שעולה ממנו היא שהוא עדיין לא החליט אם הוא ספר עם סיפורים קצרים או רומאן שבור לסיפורי משנה שבסופו של דבר יתחבר כפסיפס. "פאני" (אם היא תרשו לי לקרוא לספר ככה, לשם הקיצור), הוא בחלקו (כמו ספרה הראשון של חנוך) אסופת הטורים השבועיים שלה ובחלקו כביכול "סתם" אוסף סיפורים, שעל פניו אין קשר ביניהם. כביכול, כי אט אט, תוך כדי קריאה, מתברר שיש בכל זאת דמות מרכזית אחת מקשרת בין הסיפורים - דמותה של פאני. סיפורה של פאני נפרש במהלך הספר, ללא סדר כרונולוגי, בין תחנות חיים שונות. אך לא רק פאני נמצאת כאן, בין לבין עוד דמויות בדרגת הזיה כזאת או אחרת יככבו לרגע, יחזרו ויופיעו גם הן כמה וכמה פעמים לאורך כמה סיפורים, ולא לפי סדר מסוים. למה? לא ברור. מיוחד? אולי.

             

            מה כל כך מצחיק בפאני הוא ספר לא מצחיק בכלל על נשים, נערות ובנות בעיקרו (למעט שני סיפורים הנפרשים על כמה פרקים עטורי זכרים), ואם לשפוט את מצב הנשיות לפי הספר הזה אזי מצב הנשים הוא לא משהו בכלל: הן נוירוטיות, הן על סף הדיכאון (או לפחות חברות טובות של היאוש), הן עצובות או חרדתיות, מתקשות לתפקד אך ביקורתיות, בודקות את גבולותיהן, בודדות (גם אם אינן לבד), מתכחשות למציאות, עגמומיות וכמו שאמרתי קודם, גם קצת הזויות. הסיפורים עצמם נעים ללא סדר כרונולוגי על כל הקשת שבין החיים והמוות, לידה והלוויות וכמו בין מצבי החיים, עוברים הסיפורים גם בין מקומות וזמנים - תל אביב, סיני, בית ינאי, ירושלים ובאר טוביה, איקאה, פיגועים, שואה. אה, וגם חתולים. כן. הכל מכל. והתוצאה? ככה ככה.

             

            מצד אחד, סגנון הכתיבה הייחודי של מירי חנוך מביא כמה סיפורים לרמת דיוק מדהימה, מרגשת וחזקה. מצד שני, לא מעט סיפורים מפוזרים, חסרי נרטיב, חסרי פואנטה ואיך לומר זאת בעדינות פשוט קצת משעממים. לא ממש ברורה ההחלטה לפרק את סיפורה של פאני ולפזרו בינות לשאר הסיפורים (נכון, זה מה זה מיוחד, אבל ניתן לסכם זאת בשתי מילים: נו באמת), מה שהחליש יותר את הסיפור שלה ועשה לו בעיקר עוול. מה גם שזו דמות שהתחושה המרכזית ממנה היא שאם הסתובבת במרכז תל אביב יצא לך לראות לפחות מאה כאלו, כלומר שאיפשהו כבר פגשת אותה, את הממורמרת התל אביבית ההיא. מצד שני, זה ספר שנגמע די מהר ושוב - אין ספק בכלל בכישרון הכתיבה של הגברת חנוך. חלק מהסיפורים יכול בקלות להיכנס כסיפורים לדוגמה בבית ספר לכתיבת סיפורים קצרים, מענגים ומרגשים, שמרביתם (משום מה) מרוכזים בתחילת הספר. לדוגמה: קפה ברזיל הפותח והוא מהמרגשים שבסיפורי הספר, סיני, המספר את אחת התחנות היפות בחייה של פאני הגיבורה, או את באה לאיקאה?, סיפור שנון ומושחז היטב על עיתונאית העושה דרכה במונית שירות בחזרה לתל אביב לאחר שסיקרה פיגוע בקו אוטובוס בירושלים. אבל אלו דוגמאות מועטות מדי.

            אם כן, מה כל כך מצחיק בפאני, הוא ספר לא אחיד ואפילו קצת מרגיז ומתסכל. הוא נקרא בקלות ובמהירות וכשהוא מרגש הוא מרגש מאוד, ובאמת הוא מכיל כמה וכמה סיפורים נפלאים, אך הם מעטים מדי. מן הצד השני הוא מפוזר, לא מספיק מרגש ולפעמים פשוט לא מספיק מעניין ולכן במכלול הכללי הוא מאכזב מאוד. אני אמשיך לחכות בשקט לספר הבא.


            מה כל כך מצחיק בפאני/ מירי חנוך, הוצאת זמורה ביתן

            דרג את התוכן:
              ביקורת על "סופיצה soupizza"

              אוכל פשוט טוב

              15

              מסעדות ואוכל  

              8 תגובות   יום שישי , 30/4/10, 15:09

              כמה סימנים לכך שאתה ממש מחבב מקום:

              א. אתה מגיע אליו כמה וכמה פעמים בטווח זמן קצר במיוחד.

              ב. כשאתה מגיע אליו אתה חושב שגילית את אמריקה בכל פעם מחדש (איזה כייף לקולומבוס).

              ג. אתה בטוח שאם היית מקים מסעדה קטנה משלך, היא היתה באותו סגנון...

              ד. אתה משנן את התפריט ומסמן עוד מנות שתרצה לטעום בסיבוב הבא.

              ה. אתה חושב שהוא כזה חו"לי, שזה לא יאמן שהוא נפתח במקום כזה...

              ו. אתה לא חושב פעמיים ורץ מיד לספר לחבר'ה.

              ז. אחרי שסיפרת לחבר'ה, אתה קצת מתחיל לחשוש שיקחו לך את המקום.

               

              עם כל הכבוד שיש לי למסעדות שף נוצצות (ויש לי המון כבוד וגם חיבה אליהם, את זה אתם יודעים), יש בי חיבה יתרה למקומות קטנטנים נטולי יומרות, שפועלים במקצועיות ובמקצוענות לא פחותה מזו של אחיהם הנוצצים. אחד המקומות הקטנטנים ומלהיבים שביקרתי בהם לאחרונה שוב ושוב ושוב היה הסופיצה. איך? סופ נאצי? לא, לא ולא...soupizza. בית אוכל קטן ולא יומרני, משובץ בשולחנות קטנים עם מפות משובצות, שהיה משתבץ נפלא ברומא, כפי שהיא מצטיירת בראשי וחלומותיי (טרם ביקרתי, ועמכם הסליחה, מקווה שתמשיכו לקרוא), אך מצא את עצמו ביהודה הלוי (על חורבות המרקיה) בואך נחמני (או מזא"ה תלוי מאיפה אתה בא)...

               

              כפי שאתם יכולים כבר להבין משמו המבטיח גם מרק וגם פיצה ויש בו מן הקריצה האיטלקית (תנסו להגיד כמה פעמים בלב סופיצה), מדובר בסוג של מסעדת פועלים משודרגת אך צנועה שמגישה גם תפריט צנוע המתמחה כמובן במרקים מעולים ובפיצות מאלפות (ומעלפות)שמיד נדבר עליהם, סלטים ופתיחים איטלקיים, כריכים, פסטות ובימי שישי גם ארוחות בוקר...

               

              אם נסכם את ביקוריי במקום, אפשר להגיד שכל ביקור היה טוב יותר מקודמו: אני מקווה שתהיו ברי מזל ותגיעו בערב (קריר עדיין, נצלו זאת) בו מגישים את מרק החומוס עם העגבניות. אם שף של מסעדה יוצא החוצה וממליץ לכם על מנה מסוימת, אין לכם ברירה אלא להנהן בנימוס, להזמין זאת ולרצות לחבק אותו. הרי ברור שלא תוכלו להמנע מכך. אינני יודע אם הוא מרק איטלקי או לא, אבל אני יודע היטב כי הוא משובח. פשוט מרק סמיך, עשיר בכוסברה (זהירות!), חרפרף (כלומר חריף במידה מסוימת) ומעולה, קצת כמו שאמא עושה (או דמיינו שהאמא האיטלקיה שאין לכם היתה עושה). אם אין מרק מסוג זה בנמצא לכו על מרק פטריות, שאף הוא משובח, סמיך וקרמי כמעט ומכיל פטריות טריות שעושות עמו חסד רב. BTW, לא נפלנו ממרק האפונה. השוס במרק, שמלבד מחירו (18 ₪ למנה קטנה שממש מספיקה כפתיח) הוא הפוקצ'ה הדקיקה והארוכה שמגיעה עמו. רכה, חמה, קשיחה מבחוץ, רכה עד דמעות בפנים, מענגת ובמילה אחת: מושלמת.

               

              מנות נוספות מהתפריט קרצו לנו, אבל הצצה לשולחנות הקרובים מאוד (והרי אנחנו תמיד מסתכלים בצלחות של השכן), הבהירה שחייבים לנסות את המנה המסקרנת בצבעי ירוק-לבן-שחור מגרה כזה. אז אין ברירה, אלא להזמין אותה. אז כך, אחרי המרק חלקנו א' ואנוכי סלט קרצ'ופו, שזה במילים אחרות - ארטישוק עם קוביות גבינה מלוחה, קצת פטרוזיליה והרבה זייתי קלמטה (21 ₪). גם כאן ההברקה היא בפשטות הטעימה כל כך... לבבות הארטישוק היו צלויים/קלויים קלות והיוו ניגוד טוב לגבינה ולזיתים המלוחים. פתיח נעים מאוד.

               

              לאחר לבטים רבים בין פסטה לפיצה הכף הוכרעה לטובת הפיצה. גם כאן כל האפשרויות קרצו לנו, אך השף (אל תדאגו, הוא לא מכיר אותנו ואנחנו לא אותו, הוא רק סייע למלצרית העמוסה) המליץ לנו לנסות את אלו הפחות שגרתיות ולכן בחרנו בפיצה אנטיפסטי (46 ₪). צלחת לבנה עליה נפרשה פיצה צבעונית, בינונית בגודלה (מספיקה לגמרי לזוג שכבר אכל מרק+פוקצ'ה+סלט קטן), אבל גדולה מאוד בטעמה. הבצק היה נפלא (לא מהסוג הדק מדי שבכלל לא ניתן לחוש בטעמו), הורגש היטב והיה קראנצ'י במידה ודומיננטי. קצת מלח שהוספנו על הירקות הקלויים (פטריות, בטטה, חצילים, זוקיני ועוד) הפך אותה לטובה יותר. ניתן לסכם זאת בארבע מילים: פיצה מוצלחת עד מאוד. ועוד שלוש: אחת הטובות בעיר. כן כן. אני יכול לגלות לכם שבביקור נוסף חלקתי עם חברתי ט' פיצה ירוקה מקורית ומעולה, עם מחית תרד (במקום רוטב העגבניות) והכילה גם ברוקולי, זוקיני ושאר ירקות ירוקים. פשוט פיצה טובה מאוד.

              דווקא את גזרת הקינוחים בחרנו שוב ושוב לא לדגום, מהסיבה שנראו פחות יצירתיים ומיוחדים מהאוכל.

               

               

              כפי ששמתם לב אכלנו ארוחה לא קטנה וכיסנו נותר כמעט כפי שהיה בכניסה למסעדה (די ריק במצב תמידי, אם שאלתם). רק טיפה יותר ממאה ₪ לזוג (ללא שתיה).

               

               

              זה כבר זמן מה שבערבים די עמוס שם ותמיד מתעורר במקרים כאלה החשש שזה יתקלקל. אז כולי תקווה שסופיצה תשמור על עצמה כמקום קטן ואיכותי, ידידותי ביותר לפחמימן המצוי, עם שירות מלבב מאוד, קשוב וחייכני, עם מנות טובות במחירים סבירים מאוד ושימשיך להגיש לעד את הפוקצ'ינה המקסימה הזאת (נשבע לכם הייתי מתחתן איתה), ולא יהפוך לעוד קונגלומרט רב-סניפי. סופיצה (לא גורמה ולא נעליים), רק אוכל פשוט, לא יומרני ולא מתחכם שמוכיח שאלוהים נמצא במקומות הקטנים, במאכלים הפשוטים ובידיים של טבחים טובים. עכשיו אתם מבינים את ההתלבטות עם הריצה לספר לחבר'ה?

               


              דרג את התוכן:
                10 תגובות   יום שישי , 23/4/10, 14:41


                ובכן...התלבטות- עד עכשיו אני לא מצליח לפענח את "כלת הים". מצד אחד- הסרט מרגש וחזק מאוד, כמה רגעים מצמררים ומרגשים מאוד שפועלים היטב על הבלוטות הנכונות (כן, פעמיים זה קרה לי במהלך הסרט!!). מצד שני- לא מעט נקודות חולשה.
                אז אחרי אור המטלטל ועוכר השלווה, המסויט והעצוב מגיעה קרן ידעיה עם סרט שני עטור ציפיות חסרות תקדים שאולי הן המקור ללא מעט תחושות אכזבה בקרב מבקרים רבים וצופים רבים. ההשוואה לאור, עטור הפרסים (החל מפרס אופיר וכלה במצלמת הזהב בקאן) והשבחים לא תעשה טוב לכלת הים. אז יש לומר את האמת כבר עכשיו- כלת הים אינו אור 2, על אף שמתהדר בשתי השחקניות הראשיות של אור- דאנה איבגי (וואו איזו הופעה מרגשת) ורונית אלקבץ (אולי תנוחי בבקשה...), לכן אסור לשפוט אותו לאור אור אלא לכשעצמו.


                אם נבדוק את כלת הים בפני עצמו נמצא סיפור קטן על משפחה יפואית, בה ראובן (מוני מושונוב) בעל מוסך משפחתי, בו עובדים בתו מלי (דאנה) ובנו (רועי אסף, אפשר לומר תגלית הסרט). את דמות האם מגלמת כאמור רונית אלקבץ. מלבד ראובן ובני ביתו עובדים במוסך גם חסן ובנו תאופיק. בין מלי לתאופיק ניצת רומן סוער, אסור וסודי והשניים מתכננים בריחה לחו"ל לצורך חתונה ולממש את פרי אהבתם. היו סמוכים ובטוחים שבמקרה כזה דבר רע עשוי לקרות והדברים ישתבשו כך שהדבר לא יצא לפועל, האם זה מזכיר לכם משהו? כן, סרט ערבי או לפחות טלנובלה...


                הסרט נע על קו מלודרמטי יצרי עם נוכחות, אופי ואוירה חזקה מאוד של סרט מצרי-ערבי, מן הסוג הזה שהיינו נוהגים לראות בשישי אחר הצהריים (אפילו הבמאית קרן ידעיה הצהירה שנהגה לצפות בהם ולקבל מהם השראה והסרט מהווה סוג של מחווה), לזה תורם באופן ממשי גם הצילום הדרמטי המרהיב ובעיקר הפסקול של הסרט. המוזיקה הערבית של שושן מוסיפה תבלין חשוב לסרט ונופך דרמטי שמתאים בהחלט לסיפור, אך בהחלט מקבעת אותו בתודעה כסרט מהז'אנר הזה, אני מנסה לדמיין את הסרט עם מוזיקה אחרת, נגיד של אסף אמדורסקי.


                כמו בסרט ערבי טוב אחד הדברים הבולטים בו הוא המשחק הדרמטי הגדול מהחיים, הרבה מעבר לתסריט הרזה מדי של הסרט (ובניגוד למלודרמה טובה שמרגשת כאן לרוב זה נותר קר רוב הזמן). במקרה של כלת הים ואנסמבל השחקנים שלה מדובר דווקא בחולשה. רוב השחקנים עושים עבודת משחק טובה, אך מתפלק להם משחק תיאטרוני-מוגזם ומסורבל. נקודת החולשה המרכזית של הסרט בעיני היא דווקא רונית אלקבץ. אם בשבעה הגברת אלקבץ למדה שיעור באיפוק מהו ועד כמה הוא עשוי להיות אפקטיבי ומצמרר, כאן זה נראה מאולץ ולא אמיתי, משוחק מדי, אפילו מזוייף. להיות גדול מהחיים זה לא תמיד כזה טוב. הסצנה הבולטת ביותר שהמחישה לי זאת היא סצנת בית החולים המרגשת, בה רואים את ההבדל האדיר בין מוני מושונוב האדיר לרונית אלקבץ ההיסטרית.
                נקודת החוזק המרכזית של הסרט, שעושה את הסרט בכל זאת לחזק ומטלטל, היא לא אחרת מאשר דאנה איבגי. מה שהיה הפתעה באור, כאן הוא ברור מאליו- זהו הסרט של דאנה איבגי. על כתפיה הצנומות היא נושאת את הסרט ומרביצה תצוגת תכלית מצטיינת של יכולותיה המרהיבות. היא מרגשת, היא קטנה-גדולה, היא מאופקת וסוערת ובעיקר, מרתקת.


                אם כך אז מה אני אומר? בהשוואה לאור, כלת הים מאכזב. מאכזב מאוד אפילו. לכשעצמו (ועשו לו טובה, לכו לראות בלי דעות קדומות), הוא מחווה נאה מאוד (מבחינה צורנית) לסרטים ערביים, אך פחות מדי מרגש והדמויות דלות מדי, יחד עם זאת מובטח כמה סצנות אדירות אדירות. אך מה שהופך את הסרט להרבה יותר מראוי לצפייה ולשווה דיון הוא דאנה איבגי, המלכה החדשה. פשוט מלכה.

                 

                 

                דרג את התוכן:
                  ביקורת על "Social Club - סושיאל קלאב"

                  על בראנצ'ים ובאזזז

                  16

                  מסעדות ואוכל  

                  8 תגובות   יום רביעי, 21/4/10, 14:09

                  חברים יקרים שלא ראינו הרבה זמן היוו תירוץ מצוין למפגש במקום הראוי ביותר למפגש עם חברים אהובים - הסושיאל קלאב. זה זמן מה שהביצה הקולינרית רוחשת בבאזז חיובי מאוד סביב הסושיאל הזה, שהולך ומסתמן כאחד המקומות הלוהטים, נכון להיום. ובכן, אתם יודעים, באזז זה עניין קצת מסוכן. ספרי ההיסטוריה מלאים בסיפורים על מקומות שנקברו תחת דיבור עודף עליהם, ושלא עמדו במבחן המציאות. אבל בבאזז, כמו בבאזז, מישהו צריך לקחת את הסיכון וללכת לבדוק. הסירו דאגה מלבכם, אני נשכבתי על הגדר בשבילכם. תודו לי אח"כ.

                  התנאי של החברים היה בראנץ' חדש. מקום שעוד לא טעמנו והאמת היא שגם די נמאס מארוחת בוקר שגרתית של ביצים-גבינות-סלט-לחם, אתם לא חושבים? לכן כל מקום שיציע חריגה מהשטאנץ יתקבל בברכה. לאחרונה, השיק הקלאב בראנץ' מסקרן ובהתאם לכך, היה זה רק עניין של זמן עד שנפקוד את המקום ונטעם הכצעקתה. חיפשנו יצירתיות ומצאנו גם מצאנו.


                  במקום בו נפגשים ארבעה גברים ואשה אחת בהריון, היו סמוכים ובטוחים שהרבה אוכל יהיה על השולחן, אבל האם כל הבאזז הזה היה מוצדק?

                  ובכן נתחיל מכך שהבראנץ' הסושיאלי הזה מצוין בעיקר לחובבי הנמנמת הסופשבועית, שכן הוא מהסוג המאוחר, שמתחיל ב-12.00 בצהריים והוא מבטיח הנאה צרופה ויצירתית במיוחד...
                  הדיל מציע, תמורת 65 ₪ לאדם, סלסלת לחמים מטריפה (שרק מהבושה לא הזמנתי ריפיל והפגנתי איפוק יוצא דופן) עם "מטבלים" ומנת "ביצים" בואריאציות שונות (אמנם רק ארבע אפשרויות אך לאנשים בעלי קושי בקבלת החלטות כמוני, זה המון). לאחר שיחות הריון וביקורים חוזרים ונשנים של המלצר שכנראה מזמן לא ראה חמישה פטפטנים, נבחרו (לא בלי לבטים) המנות העיקריות של הבראנץ'.

                  המצעד לשולחן החל בסלסלה המטריפה מלווה במגש עץ עליו נחו בשלווה שתי ערמות קטנות (מדי, בעבור שני אנשים) של פרוסות נקניק סלמי משובח ופרוסות גאודה, אבל מי שגנבו את ההצגה היו ארבע צלוחיות שלקרוא להן מטבלים קצת יפחית מערכן. במילים אחרות, אם מטבלים - אז הם הכי מושקעים והכי לא צפויים שהייתה לכם הזכות לטעום לאחרונה: בצלוחית הראשונה - טחינה גולמית ומעליה סלסת עגבניות טריות ושמן זית. אלוהים נמצא בדברים הפשוטים ובצלוחית הזאת על אחת כמה וכמה. בלי להתאמץ יצא כאן סוג של מאזט מושלם. בצלוחית הבאה, עוד הפתעה לגמרי לא צפויה, מלפפונים שחגגו עם סוג של גבינת שמנת, מן צזיקי מוקשה, אם תתעקשו לקבע את הפלא הזה בתוך הגדרה. עוד היו שם סוג של סלט טונה, אבל אותו לא טעמתי, כך שלא תדעו לעולם מה דעתי עליו J. מקורות יודעי דבר (טוב, נו, זו היתה המארחת) מספרים שהפתיחים היפים האלה אינם קבועים וכי בכל פעם מגיעות הפתעות חדשות.

                   

                   

                   

                  ועכשיו הגיע תורן של המנות העיקריות של הבראנץ' המבוססות ביצים- שניים מתוך החמישה הלכו על ביצים אפויות בקוקוט (במקרה הזה, הוא היה דומה יותר לטאג'ין) עם פרמז'ן ותרד. אני מניח שבמקום אחר היו קוראים לזה סוג של שקשוקה ירוקה, אבל איפה זה ואיפה השקשוקה הירוקה שמקומות אחרים מתיימרים לעשות! לצד הקוקוט הוגשו טוסטונים פיקנטיים לטבילה ברוטב. ובכן, למי שאוהב את הביצים שלו יותר רכות ופחות מבושלות המנה הזאת מתאימה פחות (כמו א', שטעם את המנה וביקש להחליף אותה כי זה פשוט לא הסגנון שלו. הבקשה נענתה בחיוב, אגב). ג' + י' התלהבו ממנה מאוד, ומטעימת מבחן שערכתי (מה אני לא עושה למענכם), הצדיקה את ההתלהבות, שכן השילוב בין התרד לפרמזן והביצים אכן היה מעולה ממש.


                   

                  א' ואנוכי הלכנו על מנה מושחתת לא פחות - קרואסון מקסים וגדול (טוב, א' מבקש לתקן שזה היה בינוני), קלוי מעט מבחוץ ורך ונעים בפנים, המגיע חצוי ובאמצעו, הס פן תעיר, ישנות שתי ביצים עלומות, שאת מקום מנוחתן מרפדות גבינת גאודה ופרשוטו. ובכן חברים, ברגע זה תמו מילותיי. אין לי יכולת לתאר את מה שהלך אצלנו בצלחת. וואו. ברגע שסגרנו את הקרואסון על הביצים ואלה, מצידן, התפצפצו ונזלו בפנים, כל מה שרציתי היה להיכנס לקרואסון המנחם הזה ולהתעטף בו ולנמנם קלות. כל העסק קיבל חגיגת טעמים מצוינת ובלתי מתחכמת. אה, היה גם סלט בצלחת.

                  רק ההריונית היקרה חרגה מהבראנץ' וזממה מההתחלה דווקא על פתיח אחר בתפריט (כן, יש גם אוכל אחר שאינו בראנץ' קלאסי) והלכה על חציל קלוי עם טחינה אתיופית. אני יודע, כאן מתבקשת הערה צינית על הפלצנות, ואלמלא היתה זו טחינה מעולה ואמלא החציל הקלוי היה יוצא מהמפגש עם הטחינה מחוזק עוד יותר ואלמלא ההריונית שלנו התענגה על כל ביס וביס, הייתי מוצא איזו הערה צינית אחת.

                  אחרי חגיגת טעמים שכזו בטח חשבתם שנפרוש הביתה לנמנמם, אבל איפה. אי אפשר היה להתעלם ממה שהלך במגזר הקינוחים. ג' העיר שאחרי תפריט פלצני בבראנץ', הקינוחים נשמעים די פשוטים. לכן הלכנו רק על שלושה ותאמינו לי, בדיעבד, הייתי יכול לעשות רק ארוחת קינוחים שם. כל קינוח התגלה יותר מוצלח מזה שאחריו ובעיקר, לכולם היו טוויסט שהפך אותם מעוד קינוחים שטעמתם אלף פעם לקינוחים אחרים, יצירתיים ומשדורגים.. להלן הקינוחים שחלקנו: י' בחר בסמי פרדו של בננות וריבת חלב, קינוח שכמעט ולא ספרנו, על פניו נראה הכי פחות מבטיח (אני אישית לא ממעריצי ריבת החלב, במילים עדינות), והתגלה כמצוין מכולם - בסוג של צנצנת הגיעה גלידה (לא סמי, בכלל, להיפך) עם עוגיות וטעם הבננה שהדהד מסביב עשה עמה חסד. רק כדי לא להפלות את שאר הקינוחים, שהצטיינו אף הם, נזכיר כי ההריונית בחרה בטארט טאטן של אגסים, שהתאים מאוד לגלידת קרמל שהגיעה כבת לווייתו (ככלל, צבעי הפסטל החומים שלטו בקינוחים שלנו), ואני הזמנתי, כרגיל, עוגת גבינה ניו יורקית שחוזקה בפירות יער מלמעלה והיתה טובה מאוד (אבל עדיין לא כמו של הקופי בר). קפה משובח סגר על הכל בשלמות.

                  לסיכום, הבראנץ' של סושיאל קלאב התגלה כאחד הבראנצ'ים הטובים שטעמנו לאחרונה, בטח ובטח אחד היצירתיים והמיוחדים שיש (שוב, על מנת שלא תתאכזבו - בתפריט הבראנץ' הקלאסי קיימות רק ארבע מנות), ולא רק שארוחת הבוקר הפתיעה גם הקינוחים המוצלחים אחד אחד, גרמו לכולנו להבין שהבאזז מוצדק לחלוטין. כעת נשאר לנו לבדוק את המועדון הזה בשעת לילה.

                  דרג את התוכן:
                    4 תגובות   יום ראשון, 18/4/10, 12:46


                    "על גבעה רחוקה במזרח מנצנצים אורות בתים קטנים, צרור איטי של מקלע רחוק עובר פתאום דרך העצים, דרך האבנים, 'עוד מעט נחטוף', אומר שניר, 'מהאויב הלא נראה. עוד מעט נהפוך לשיר - עוד מעט אולי כבר לא נהיה".

                     


                    יש מי שזוכר יום יום. האבדן לא מאפשר לו לשחרר ולהמשיך הלאה. כל יום הוא יום זיכרון. בשביל כל השאר, היום הזה מבקש לעצור לרגע ולזכור. מבין הפעולות הרבות שעוסקות בהנצחה ובזיכרון, אחד הפרויקטים המיוחדים והמרגשים (לפחות אותי) כל פעם מחדש הוא פרויקט ההנצחה של גלי צה"ל - עוד מעט נהפוך לשיר.


                    זוהי שנתנו השמינית של הפרויקט בו אמנים שרים שירים או קטעי מכתבים ופתקים, שכתבו נופלים (חיילים וחיילות ונפגעי פעולות האיבה) ולוקטו מיקיריהם או נמצאו בעיזבונם לאחר לכתם. המילים שהופכות מצמררות יותר מקבלות משמעות חדשה עם פרסומן. כך, הופכות המילים לזיכרון חי ויום-יומי, מצבה מרגשת שנשארת גם אחרי שיום הזיכרון נגמר . לפני כל שיר מובא סיפורו של הנופל/ת ומבקש לספר על דמות אחת, עולם אחד מבין 22,682 החיילים והחיילות, האזרחים והאזרחיות שנפלו. סיפור של אדם אחד, שחייו נגדעו באבם.


                    במשך שמונה שנות הפרויקט לקחו בו חלק טובי האמנים ואם אתם אנשי רדיו, אז לבטח הזדמן לכם לשמוע חלק מהם ואולי אתם מכירים את השירים "שום דבר לא יפגע בי" שכתב ארז שטרק ז"ל וביצעו כנסיית השכל, "בפאב השכונתי" שכתב גלעד שטוקלמן ז"ל ושר אריק ברמן, "גרגר אחד יכול" שכתב עומר שליט ז"ל וביצעה גלי עטרי, "ידעת שזה זמני" שכתב נמרוד רגב ז"ל ושר אייל גולן, או את "ריבונו של עולם" שכתב בארי חזק ז"ל ושר ברי סחרוף ויש עוד המון שירים מרגשים שמעלים דמעה בכל פעם מחדש. כבכל שנה אני מנסה בדרכים לא דרכים להשיג את השירים הנ"ל שיהפכו לחלק מפסקול חיי, זה חלקי הקטן והזעום בהנצחתם.



                    אם יצא לכם להקשיב לגלגל"צ בימים האחרונים, סיכוי גבוה שנתקלתם בשיר חדש של גידי גוב שנקרא "אני אוהב אותך חזק" והוא הסנונית הראשונה שיצאה לרדיו לקראת הפרויקט שיושמע מחר (יום שני) בצהריים בשעה 14.00 (השנה גם תוכלו לצפות בערוץ 2 בשעה 18.40). עוד משתתפים השנה בפרויקט ההנצחה המבורך הם: דניאלה ספקטור, יהודה פוליקר, ירדנה ארזי, משה פרץ, יותם קדוש וארקדי דוכין ונורית גלרון.



                    אז רגע לפני חגיגות יום העצמאות והמעבר הבלתי פשוט אף פעם, אני עוצר לרגע, בוכה המון ולוקח איתי את השירים של מי שכבר הפכו לשיר.



                    אני אוהב אותך חזק - מילים: נדב הררי ז"ל http://www.youtube.com/watch?v=-aC773LiVsY&feature=related
                    לאתר עוד מעט נהפוך לשיר בגלי צה"ל - http://www.glz.co.il/NewsArticle.aspx?newsid=60305




                    דרג את התוכן:
                      ביקורת על "יום החצאית"

                      שיעור חברה (או: תשכחו מפריז)

                      14

                      סרטים  

                      5 תגובות   יום חמישי, 15/4/10, 08:19

                      בואו נשחק משחק אסוציאציות קטן. אני אגיד מילה ואתם תגידו לי מה הדבר הראשון שעולה לכם לראש: פריז. רומנטיקה עשויה להיות אחת המילים הראשונות. נכון? ובכן, תשכחו את פריז כפי שהכרתם ולכו לסרט יום החצאית. שלא תטעו ותצפו לסרט על שבוע האופנה הצרפתי או, חלילה, לסרט בנות מפונפן על התאווה לשופינג. תשכחו מכל זה.


                      לפני כשנה וחצי הוקרן בארץ סרט צרפתי מצוין ממש שנקרא "בין הקירות" (הוא גם היה מועמד לאוסקר), שהיה בין הסנוניות הראשונות להציג סדקים בתדמיתה של האומה הצרפתית וביחסה אל הזר. בין הקירות הראה תמונת מצב מאוד לא פשוטה בבתי הספר הצרפתיים (בסרט מדובר בפרבר פריזאי), שאולי משקפים במקצת את מה שקורה בצרפת, לפחות בכל מה שמדבר לסוגיה האתנית, זרים ויחסה של המדינה אליהם ודן גם במקומה של הדת (בד"כ האיסלם), כבוד, אלימות ויחס לנשים. אחר כך הגיע "וולקאם" המצמרר והמחיש גזענות מהי, ומה שהיה סדק הפך בו לקרע מכוער של ממש בכל הנוגע ליחס לזרים והפערים החברתיים ההולכים ומעמיקים.


                      אפשר להגיד שיום החצאית מתחיל במקום בו בין הקירות נגמר: שוב בית ספר בפרבר פריזאי ושוב קבוצת תלמידים שרובם בני מהגרים (או מהגרים בעצמם) מצפון אפריקה (אבל לא רק); שוב מורה במצבי לחץ; שוב חבית נפץ על סף פיצוץ ומציאות פריכה. וכך, מה שמתחיל בעוד יום שגרתי בכיתה עם מורה לספרות צרפתית, מאבד שליטה והופך לאירוע טרגי של ממש.
                      כל מי שעמד פעם מול כיתה או בני נוער, יודע שזה מעשה לא פשוט בכלל, אך סוניה ברז'ראק (איזאבל אדג'ני, כמו שמזמן לא ראיתם אותה), מורה לא שיגרתית לכל הדיעות, לא תיארה שכך יתפתח יומה. כל מה שהיא רצתה זה ללמד את מולייר, אך מהדקה הראשונה ברור לכולם (כולל לצופים) ששיעור לא יהיה כאן. בני הנוער מתקיפים, חצופים, סוערים, בוטים ואלימים. בראשם עומד מוס, תלמיד שחור שלא ממש סופר אותה. תסכול רב, לחץ וחרדה, אבל בעיקר חוסר כבוד מינימאלי, גורמים לה לאיבוד שליטה ואקדח שמתגלה בתיקו של מוס במערכה הראשונה יירה ויירה ויירה. השאלה במי.


                      יום החצאית, בעל השם המעט מטעה, מתחיל באינטנסיביות רבה ובעשרים דקות הראשונות שלו תחושו לחץ רב, תסכול ומחנק כאילו דחקו אתכם לתא צפוף במיוחד. בית הספר הופך בהדרגה לבית כלא וכולנו בני ערובה בו. ברגעים שהסרט יוצא מחלל הכיתה, מבעבעת האמת שמתחת לפני השטח (ואיתה גם השקרים, הקונפליקטים והמאבקים) ופורצת החוצה גם היא - היחסים בין המורים, בין משפחות התלמידים, המצב הפוליטי בצרפת עצמה ויחסים בין המינים. אם חשבתם שהלחץ איפשהו נרגע, אתם ממש טועים: ככל שהסרט הולך ומתקדם, עולה וצף אל פני השטח כל מה שמטריד בימים אלה את החברה הצרפתית - היחס לנשים (שנתן לסרט את שמו), היחס לדת, כבוד, ההתנשאות הצרפתית לזרים, הגזענות ותחושת הקיפוח ועוד ועוד אלימות שלא מרפה מדוושת הגז.


                      איזאבל אדג'אני, שלרוב מאופיינות דמויותיה בעדינות (אולי בזכות יופייה ומראה הענוג בדרך כלל), קיבלה לידה תסריט די משובח שמציג דמות נשית חזקה שלא נכנעת לתכתיבים, שלא נכנעת למסורות ולנורמות, מובילה, מעורערת, מהרהרת, עצבנית ומורכבת (ולרגע זה לא נראה נלעג, על אף האזכור לסרט המתווך. כן, כן, ההוא עם סמואל ג'קסון), דמות שמורכבת מלא מעט ניואנסים של מרירות, תסכול, פחד וסרקאזם לצד מנות גדושות של אנושיות. ברז'ראק לוקחת את החינוך צעד אחד קדימה. לא בכדי זכתה אדג'אני בפרס הסזאר כשחקנית הטובה ביותר, היא פשוט עושה כאן ניסים ונפלאות בתפקיד שיש בו הרבה עוצמה וכוח, אך גם הומור דק ואבסורדי.


                      לסיכום: קודם כל, אם עוד לא ראיתם את בין הקירות זה הזמן (חפשו בספריית הDVD הקרובה), הוא יעשה לכם הכנה טובה לסרט הזה. מיד אחריו תמשיכו ליום החצאית (שהתחנה המתבקשת אחריו היא הנביא, אחרי שבית הספר לא הצליח להציל את התלמידים ככל הנראה הכלא יהיה הנקודה הבאה במסלול), שעל אף פגמיו (וכמה סיפורי משנה מעט מיותרים) מדובר בסרט מטלטל, מסעיר, אינטנסיבי, מותח, סרקסטי, לפעמים עד גבול האבסורד, ובעיקר מדובר בסרט פסימי ועצוב, על קצוות שלא מתחברים ולא יתחברו, על אינטגרציה כושלת, על מאבקים בשם דתות, ומעל לכל, על היחס של גברים לנשים. דבר שחשבנו שעבר מן העולם.
                      יום החצאית. סרט שלא יניח לכם.

                      דרג את התוכן:
                        ביקורת על "וסרמיל"

                        עג'מי תוצרת באר שבע

                        9

                        סרטים  

                        5 תגובות   יום שני, 12/4/10, 23:09

                        אני אוהב קולנוע. אני אוהב קולנוע ישראלי. כן אני יודע, הרבה אנשים אוהבים קולנוע. הרבה אנשים אוהבים ישראלי. לא לאהוב קולנוע ישראלי זה הכי 1988. קראו לי פרובינציאלי, קראו לי עממי, קראו לי שמרן, קראו לי מכלילן (כלומר עושה הכללות), קראו לי מתלהב. אז תקראו. הכל נכון. מצטער, אבל ככה אני הכי אוהב את הקולנוע שלי. מכאן. כמו בכל אהבה פה ושם יש נפילות מביכות (ובכן תראו לי קולנוע עולמי שאין בו נפילות מביכות מדי פעם, לגיטימי, מכישלונות לומדים), אבל אין ספק שבעשרים שנה האחרונות הקולנוע הישראלי שינה את פניו ללא היכר וככה אני עוד יותר אוהב אותו.


                        אני משתדל לראות כמעט כל סרט ישראלי שיוצא לאקרנים. לא תמיד זה יוצא, אבל אני משתדל מאוד לתפוס אותו עוד בסבב שלו בבתי הקולנוע (כן, גם סוג של חשיבה על תרומה צנועה להכנסות הסרט, למה רק לאווטר?!) ואם פספסתי אז אשתדל להשלים את החסר אחר כך ב dvd או בטלויזיה, העיקר לראות.

                        הנה סרט אחד כזה, שפספסתי והגיע הזמן לעשות עמו תיקון. סרט אחד שהפציע כאן למשך זמן קצר מדי ונעלם מהר מדי מהאקרנים, מבלי לעשות הרבה רעש הוא וסרמיל. איך? מה? וסרמיל! רגע, וסרמיל זה לא האצטדיון ההוא של באר שבע?! כן, זה בדיוק הוא. מה זה, סרט על כדורגל?? גם, אבל לא רק. על אף שזכה בפסטיבל הקולנוע בירושלים בשנת 2007 בפרס חבר השופטים ואולי בגלל שאין בו אף ידוען, או יכול להיות שזו באר שבע (עיר עם סקס אפיל מעט יבשושי) או בגלל יחסי ציבור גרועים ממש, מעט מאוד אנשים הלכו לראות את וסרמיל בקולנוע. ירים את ידו מי ששמע על הסרט הזה בכלל (לא, לא כולל אותך אורון) ומה אגיד לכם, חבל.

                        אולי לא מדובר ביצירת מופת בלתי נשכחת, או בסרט שהיה יכול להוביל את ישראל בבטחה לזכייה באוסקר, אבל אם אהבתם את עג'מי (ואני יודע שאהבתם) אין סיבה שלא תחפשו את וסרמיל בספריית הDVD הקרובה לביתכם.

                        אם לסכם אותו בשורה: קחו אתיופים, תוסיפו רוסים, תערבבו עם ערסים באר שבעיים-סמים-הזנחה-מכות, תתבלו עם כדורגל, תכניסו לסיר לחץ רותח במיוחד ותקבלו את וסרמיל.


                        הסרט שנפתח בשיר הכה ישראלי "הבה נגילה" מקבל מיד טוויסט של רוק כבד עצבני ברחובות באר שבע מבהיר שאולי מוכרחים להיות שמח, אבל בסרט אחר. זהו סיפורם של שלושה נערים, שנאבקים כל אחד בדרכו עם מציאות מאוד לא פשוטה בבאר שבע. כן, בדיוק כמו שחשבתם עליה...

                        עדיאל הוא הנער האתיופי, וכמו בכל סרט עם נער אתיופי- הוא בא מבית דתי, (אבל בחוץ מוריד את הכיפה), אין אבא בתמונה, רק אמא שאינה מתפקדת וכמה אחים מוזנחים. אומרים שיש לו רגל של זהב ואין שחקני כדורגל כמוהו, אבל עדיאל מעדיף להריח חומרים מסוכנים, להסתובב עם החבר'ה, להסתבך ולהבריז מהלימודים.


                        דימה הוא כמובן הנער הרוסי, הוא בעל פרצוף מלאכי ותמים, אך מתחתיו לבה בוערת ואלימה שיכולה להתפרץ בשניות. פה דווקא יש אבא, אבל הוא אלים ומוטב שהיה נוסע לעבוד בגרמניה. באין כסף בבית, דימה (אגב, פסנתרן מחונן כמובן, מטפל מקסים באחותו הקטנה) מוצא שכרו בסחר סמים. לא, לא ממש קלים.

                        שלומי הוא רק נער באר שבעי מצוי, אך שלא תבינו לא נכון גם פה הבית לא משהו בכלל- הוא יתום מאב ואת אביו החורג הוא לא ממש סובל. מי שמנסה לתפקד על התקן האב הוא אחיו המקושר היטב עם מיטב פושעי העיר. שלומי מנסה להיות שליח פיצה אבל הוא די כושל, בעיקר הודות לפה גדול במיוחד שהוא ניחן בו ופתיל קצר במיוחד. גם שלומי, באורח פלא ממש מלאך עם אחותו. מקרי? הממ אין לדעת. הדבר היחידי שהוא טוב בו זה הכדורגל.

                        בבאר שבע, המשמשת אולי במקרה זה כמיקרו קוסמוס של החברה הישראלית כולה, אף אחד לא סובל את אף אחד, אבל כמו שתמיד קורה גם בקולנוע וגם במציאות הרי אנחנו לא חיים לבד והעולמות הללו סופם שיתנגשו זה בזה בלית ברירה. איום העפה מבית הספר יכריח את כולם להפגש בקבוצת הכדורגל. כמובן, שמאבקים יגיעו, אך המטרה היא לעשות את הבלתי אפשרי. לנצח. להוכיח שאתה שווה משהו. באופן סמלי המשחק המכריע אודותיהם יהיה לא אחר מאשר ביום הכי ישראלי שיש - יום העצמאות.

                        הסרט לא מהסס לגעת בלא מעט מסמלי הישראליות, החל מ"הבה נגילה" הצורמני בפתיחה, דרך אחד הרגעים המצמררים והמעולים בסרט בו דימה (אחד הילדים הדחויים בבית הספר) מתבקש לנגן את שיר הרעות בטקס יום הזיכרון ומחבל בשיר, כי אין פה ממש רעות. לא היתה וכנראה לא תהיה. רציתם אינטגרציה? ובכן ככה היא נראית. הסרט שנראה כאילו הולך בנתיב ידוע, כיאה לסיר לחץ יבעבע עד הסוף המוחץ והמצוין.

                        הזכרתי מקודם את עג'מי ולא בכדי. לא מעט פעמים במהלך הצפיה בסרט, לא יכולתי שלא לחשוב עליו. השפה הבוטה, המראה, הצילום המהמם, השימוש בסטריאוטיפים, האלימות המבעבעת בכל סצנה וסצנה, סיר הלחץ או חבית הנפץ, הדחיסות והחספוס מאוד מאוד מזכירים זה את זה (אל דאגה, וסרמיל היה כאן קודם), אבל לצד כל התחושות האלה ולצד לא מעט רגעים יעילים, קורעים ומרתיחים, לא יכולתי גם שלא לחוש מעט מתחושת הבוסריות של הסרט. זה הפריע לי בעיקר בתחום המשחק. אמנם שלושת השחקנים הראשיים של הסרט (דוד טפליצקי, עדיאל זמרו ונדיר אלדד- לכולם זהו הסרט הראשון) עושים את עבודתם בצורה טובה, אבל שאר השחקנים עושים זאת בצורה בוסרית משהו, שמנעו מהסרט להפוך למעולה של ממש (שימו לב לאנסמבל המדהים של עג'מי, שגם הם כולם חסרי ניסיון במשחק). כן, לפעמים הרגשתי שוסרמיל הוא עג'מי לעניים, תרתי משמע.

                        מושון סלמונה, שזה לו סרטו הראשון, אולי לא הגיע לאוסקר ואולי לא יצר שובר קופות, אבל זה לגמרי לא אומר שזה סרט לא טוב, להיפך. במסווה של כאילו דרמת כדורגל הוא יצר יצירה קולנועית צנועה ומיוחדת, מחוספסת וגברית, קטנה ורגישה, שאמנם היא לא חפה מפגמים אך היא חשובה וריאליסטית מאין כמוה. וסרמיל מביא אל המסכים את כל הדמויות הכי לא סקסיות שראיתם, הכי לא מעודנות, אך הכי חשוב שתראו. עשו עמו את התיקון ותראו אותו. וסרמיל, סרט שבטוח לא יוקרן בחגיגות יום העצמאות.


                        לאתר וסרמיל באוזן השלישית: http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=52153

                        הסרט הוקרן באדיבות האוזן השלישית.

                        דרג את התוכן:
                          ביקורת על ליימך

                          אני בשוק (הפשפשים)!

                          15

                          מסעדות ואוכל  

                          9 תגובות   יום שישי , 9/4/10, 18:12

                          זה לא שיש לי חלילה משהו נגד מרכז תל אביב (להיפך, להיפך!), אבל הגיע הזמן להגיד את זה (בעדינות)- מסתבר שהדברים המעניינים בעיר מתרחשים בדרומה, ומקומות הבילוי הייחודיים יותר (והתיירותיים פחות), מצויים בחלקה הדרומי של העיר. במסגרת העמקת ההיכרות עם הדרום, חגיגות התיאטרונטו ולילות יפו היפים והנעימים בעונה זו של השנה, מצאנו את עצמנו בערב מקסים במיוחד בשוק הפשפשים המתחזק.

                          זה כמובן לא כזה סוד (וגם לא תגלית כזאת מרעישה) ששוק הפשפשים הפך למתחם לוהט במיוחד, שבין הגחלים הלוהטות במיוחד תמצאו את שרקטורי כמובן (והבר שלו), פועה הבלתי נלאית שממשיכה להיות מוקד משיכה ומוסד ותיק פה בשוק, מולה תמצאו את מרגוזה המגניב ולא רחוק גם את השאפה בר שכבר צובר לו לא מעט מעריצים. אל כל המקומות המגניבים האלה מצטרף לו בחור קול במיוחד, שאת אביו הגדול והאהוב מתושלח אנחנו מכירים כבר מפלורנטין ואוהבים זה מכבר- הליימך.

                          באמצע רחבת השוק (בהברקה של מיקום ממש), ומול הבר של השרקוטרי בבוטקה או צריף  ירקרק כמו של פעם התמקם לו הליימך הזה והוא מביא איתו ניחוחות של משהו בין דוכן אוכל, קפה שכונתי לבר רחוב שמח, שכבר ממראה השולחנות-חביות וכסאות הבר הגבוהים באמצע הרחוב יש בהם למלא את לבך בשמחה. בדיוק מהסוג האהוב עלי. נראה ששמחה זה מוטו כאן וחוסר רשמיות על אחת כמה וכמה. ואם תשאלו אותי מה אני מחפש בבילוי התשובה שלי די פשוטה- תנו לי קצת אוכל טוב ויין ותראו איזה מאושר אני. באמת. אם אפשר גם לא לקרוע את הכיס בדרך, אני מאוד אשמח. האם אפשר לבקש בקשה כזאת?

                           

                          מסתבר שכן. הליימך הלכו על קונספט של בית אוכל שמח עם תפריט מטורלל וחייכני, בדאווין של חוסר הקפדה ושיגועים חינניים, טעויות כתיב ועיוותי מילים. מה זה פה, שוק? כן! בתפריט המגוון תמצאו אוכל שהוא פשוט במהותו- ארוחות בוקר, טאפאסים, כריכים, נקניקים, דגים, גבינות ואלכוהול כמובן (דווקא במתוקים די חלשים כאן), במחירים הכי שווים לכל נפש שלגמרי מאפשרים לך נשנוש מתקדם וכוס יין ולהשאר בחיים (אני קורא מעל במה זו לכולם- לכו על הקונספט של ברי אוכל טובים בתמחור שפוי ואני שלכם לנצח!).

                          בערב נעים זה מידת הרעב שלנו היתה קלה עד מתונה, אך הרצון לאלכוהול היה גבה גלי. בפועל כמובן שנשנשנו יותר ממה ששתינו. אחרי טעימה טעימה של גרניטה ערק עם יין לבן ופסיפלורה, החלטנו ללכת דווקא על הקאווה

                          (15 ₪ לכוס, יו איזה כייף!) ולאכול. ולהלן בחירות הנבחרת היפואית ללימך: חלקנו 3 מנות קטנות כגדולות: צלוחית גבינות קטנה (25 ₪) שהיו בה שלושה סוגי גבינות פותחי תיאבון ממש, אבל אחת בלטה הרבה מעל כולם וזו היתה הגבינה הכחולה המשובחה. בלב הצלוחית היתה פנכה קטנה ומפתיעה של ריבת תפוזים. המממ זה מעניין.

                          עוד הזמנו צלחת נקניקים גדולה (37 ₪) שערבבה נקניקי סלאמי למיניהם וקבנוסים והשוס כאן הוא הפנכה המעולה ממש של איולי חריף שהורס את הבריאות. יא אלוהים איזה יופי של דבר. חוץ מהנקניקים והאיולי המעולה הזה עוד עטרו את צלחת הנקניקים תלוליות יפות של בצל סגול, פלפל חריף קצוצים דקיקות דקיקות. בעיני, פשטות כובשת. מה צריך יותר מזה? ובכן אני אגיד לכם מה- קצת ירקות בשביל הבריאות, לא?

                          אז הזמנו גם סלט. הסלט שבתפריט הבטיח גבינה כלשהי ופרי כלשהו (נשבע לכם ככה רשום) והתבסס בעיקר על היותו סלט ירוק פשוט ולשמחתי הרבה הגיע עם גבינה כחולה (25 ₪). הסלט מגיע גם עם לחמניה חומה עגלגלה ו...סתמית. היא לגמרי לא חוד החנית של הלחמניות ולא איזה משהו שאפשר לכתוב עליו הביתה.

                          לסיכום, ליימך אולי לא מביא עמו איזו בשורת אוכל שלא הכרתם והאוכל בו בסופו של דבר הוא רק פשוט וטעים (ובעיניי זו מחמאה), אבל ממש כמו המתושלח, הוא מביא איתו הרבה מעבר לאוכל הלא מתחכם- בעיקר אווירה שמחה, שירות מעולה, מוזיקה נעימה, אלכוהול זול ובשקט אני יכול לסמן אותו כאחד המקומות שלי לקיץ הקרוב.

                           

                          נ.ב

                          למך (תמשיכו בבקשה עם מגמת השמות המגניבים) לידיעתכם הרבה, הוא בנו של מתושלח ואבא של נוח. המילון אומר שליימך הוא גם כינוי יידי לבחור שלומיאל אך טוב לב. מתאים בול.

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            rotemmon
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            בלוגים אהובים

                            • שמנמנים

                            הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך