עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    ביקורת על "החיים על פי לובקה"

    החיים על פי לובקה - הביקורת

    6

    ספרים  

    2 תגובות   יום שלישי, 3/8/10, 22:22

    ''

    לא מעט סרטים, שירים, מחזות וספרים נכתבו על הרגעים בהם נוגעים/מתקרבים/מתנגשים מזרח ומערב, צפון ודרום ובכלל מגע של תרבויות אלו באלו. אם זו דרמה רצינית, נראה קשיי הגירה, ערכים מנוגדים המקשים על החיים, בדידות ועוד. אם זו קומדיה קלילה (כמו במקרה שלנו) זה ילווה בבדיחות על אותם פערים. משחקי מילים ושפה, תנועות שונות ונקודות מבט ימנפו עוד יותר את הפערים התרבותיים ואת אי ההבנות. תמיד איכשהו בהתחלה המערב מתנשא על המזרח (או הצפון על הדרום), אבל בסוף יש איזה טוויסט מתבקש שהופך את הקערה לרוב על פיה ומסתבר שזה עולם קטן מאוד וכולנו, אחרי הכל, מאוד דומים.

    בדיוק על השטאנץ הזה של התנגשות המזרח עם המערב, משחק הספר החיים על פי לובקה, מאת לורי גראהם. זה אולי נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל הספר המתאר מה קורה כשחמש סבתות בולגריות מזמרות, יוצאות לטור הופעות בבריטניה ובארה"ב פוגשות יחצנית אינדסטיראל-מטאל שהופכת להיות המנהלת האישית שלהן.  אם תהיתם לרגע אינדסטריאל מהו, אז ככה: זהו תת ז'אנר של הרוק הכבד המוכר יותר כהבי מטאל במחוזותינו, רק מחזוקת בעוד ועוד גיטרות. בקיצור, כדי להשלים לכם בראש את התמונה דמיינו את עידן רייכל נגיד, פוגש את ניין אינץ' ניילס, או לפחות את מטאליקה. מוזר, הזוי ומשעשע כמו שזה נשמע. כן, הרבה התנגשויות תרבותיות כבר ראינו, אבל תודו שיש בזה משהו מאוד מרענן ומסקרן. זוהי גם הזדמנות מעולה להציץ אל מאחורי הקלעים של עולם המוזיקה וכמעט על כל מה שרציתם לדעת על מסע הופעות עולמי שלא העזתם לצאת אליו אם אתם לא מדונה או איזו ליידי גאגא.

    המספרת של הספר היא בריל וקסלר, היא אותה יחצנית מוזיקלית, סוג של אם מייסדת של מיני להקות כאלה ואחרות מתחום הרוק הכבד- אולי הדבר הכי רחוק ממוזיקת עם בולגרית. היא כבר בת 42, היא ראתה הכל ועשתה את הכל וממש ממש טוב לה במקום בו היא נמצאת. יש לה כסף, יש לה בית, היא לא צריכה אף אחד בחייה, יש לה את כל החומרים הנכונים, את הגברים הנחשקים ואת הגוף הכי נכון בתעשיה, הא... והיא גם ערב קבלת פרס על מפעל חיים. פרס שמסמן כנראה את תחילת הסוף. תוסיפו לזה שינויים ארגוניים בחברת הענק שבה היא עובדת ותקבלו סוג של רעידת אדמה.  האפטר שוק לא יאחר לבוא ומה שנראה כהלצה הופך פתאום לדבר רציני ביותר- ליווי להקת סבתות בולגריות בעת מסען בחורים כאלה ואחרים ברחבי הממלכה המאוחדת וארה"ב. את להקת "הסבתות מגורני" מנהיגה ברון ובגאון לובקה, מן אמא אווזה יודעת כל, אמיתית, מרגשת ובעלת שפע תובנות (מן הסתם) על החיים. כל אחת מייצגת כמובן עולם אחר רחוק ומרוחק, אבל בסוף הבלתי נמנע, העולמות האלה כמובן קרובים משחשבנו.

    כמובן שעל רקע המפגש הזה הספר לא יפספס אף הזדמנות לצחוק על הבדלי התרבויות בכל תחומי החיים- שופינג, מוזיקה, פוליטיקה, משפחה, גיל, אהבה, סקס, גברים ונשים, אלכוהול, אוכל ובעצם, על הכל. המפגש הזה מוליד סוג של ספר מסע ברחבי האי הבריטי וברחבי אמריקה, תוך התקרבות והתרחקות, קבלה ודחייה וגם פה ושם מתפלקות לא מעט התנשאויות מערביות. כשברקע הזדמנות פז להציץ אל עולם המוזיקה, כמעט ושכחנו.

    נו אז איך המפגש בין הסבתות מגורני ליחצנית המגניבה? ובכן, אם מתייחסים לצד הרציני שלו, כספר בעל אמירה גם על עולם המוזיקה הצבוע, התככני, הסוגד לצעירים ולאופנות וגם כראי על התנשאות המערב האירופאי במפגשו עם המזרח, הרי שהוא מעט מפספס את כל ההזדמנויות להיות ספר חשוב ולעתים נתפס עדיין כמתנשא. מה גם שלעתים יש תחושת פיזור קלה לסיפורי משנה לא חשובים שאינם מקדמים את העלילה (עריכה קלה היתה עושה לזה רק טוב). אבל, אם מסתכלים עליו כאל ספר קומי (והוא באמת כזה) מקבלים ספר קולח, קריא מאוד, מצחיק מאוד לפרקים וגם מהנה לפרקים (עם נקודת חולשה מרכזית וזו המתורגמנית הבולגרית שלא כל כך הצחיקה אותי כמו שהיתה אמורה). מה שאותי הכי עניין/סקרן/ריגש/רענן/הפתיע זוהי באמת ההתייחסות לעולם המוזיקה שהוא מתאר (ובאמת, מתי בפעם האחרונה קראתם ספר על תעשיית המוזיקה העולמית? אני מנסה לפשפש בזכרוני ולא מוצא תשובה).

    בשורה התחתונה,  הוא ספר חמוד, אבל לא הרבה יותר מזה. אם מתחשק לכם ספר חופשה קצת אחר, קולח ומבדח ואתם גם חובבי תעשיית המוזיקה זהו בדיוק ספר החופשות האולטימטיבי בשבילכם.

     החיים על פי לובקה, לורי גראהם, ידיעות אחרונות ספרי חמד

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      ביקורת על "התחלה"

      החולמים בע"מ

      8

      סרטים  

      4 תגובות   יום שני, 26/7/10, 12:30

      אז מה אתם אומרים על התחלה? יצירת מופת חד פעמית או יצירה מרהיבה אבל בעצם קשקוש משעמם רצח?! האמת היא כמו תמיד בעיני המתבונן. אני מכיר לפחות שני אנשים שיצאו מהסרט באמצע, בטענה שהם לא באו לעבוד בסרט הזה ומצד שני לפחות שניים שהכתירו את הסרט כסרט השנה שלהם.

      שנוי במחלוקת או לא, יש כמה דברים שגם אם תרצו אי אפשר לקחת מהיצירה הכל כך כריס נולאנית הזאת. קודם כל, לטעמי מדובר בסוג של בלייד ראנר רק של ימינו (לפחות בעיצוב החזותי), או לפחות דו"ח מיוחד שהתנגש עם מטריקס, עורבב עם מדעי החלום ואפילו עם שאטר איילנד. אפרופו שאטר איילנד, אפשר לסכם בכמה מילים קצרות שזו לגמרי השנה של ליאונרדו די קפריו. גם כאן וגם בשאטר איילנד (אם תרצו יש אפילו קווי דמיון קלים בין הסרטים, תחפשו היטב) מדובר בחתיכת משחק שהבחור הזה מביא. עם בר, בלי בר- מה זה חשוב. הגיע הזמן להתחיל להעריך את הבחור כשחקן מצוין, שעל אף אנסמבל השחקנים אפוף הסטארים והכישרון סביבו- זה לגמרי הסרט שלו.

      ולעניין ההתחלה,  אם חייתם במערה בשבוע האחרון ולא קראתם עיתון או גלשתם לאתר תרבות זה או אחר, רק נספר כי התחלה, הוא סרטו החדש של כריסטופר נולאן. נולאן הזה הוא אביהם של האביר האפל, ממנטו יוקרה ואינסומניה החד פעמיים ואפילו הפנתיאונים מסוגם, הולך ומתגלה כאחד הגאונים של ימינו אנו, ואפילו אם התקשת,ם לשרוד את חידות ההיגיון הרבות אותן טמן לאורך סרטו הארוך, אי אפשר להגיד שהבחור לא יודע לעשות סרטים. וואו איזה סרטים.

      קצת קשה לספר את סיפור הסרט וגם קצרה עד מאוד היריעה (ויש מצב שחלק אפילו לא הבנתי, צפויה בקרוב הקרנה חוזרת), אך אנסה לתאר זאת בגדול- ליאונרדו הוא דום קוב, סוג של משתיל חלומות (או גונב חלומות, תלוי איך מסתכלים על זה), הנשכר על ידי טייקון יפני (קן ואטאנבה, הזכור מהסמוראי האחרון) המעוניין להרוס את יריבו. איך יהרוס אם לא דרך החלומות? ברור. מכאן העלילה תלך ותסתעף דרך חלומות בתוך חלומות בתוך חלומות, שיעורים בחקר המוח ובמציאות מדומה, בין חמישה מקומות, דמויות רבות מספור, חידות וסמלים לאין ספור (כן, גם הסביבון פה), בין כמה סיפורים מסובכים, שלא מן העולם הזה. הא, וזה גם מותחן פסיכולוגי-פילוסופי. וואו. בקיצור, אחרי כל הקומדיות שראיתם הקיץ- זה לגמרי סרט שבאים לעבוד בו.

      את הניתוחים המעמיקים, את התמות המתוחכמות ואת הדיונים המלומדים, הפעם אני אחסוך מכם ואשאיר לאחרים. אני אתמצת את החוויה. ובכן, במילה אחת: סחרחורת. סרט מסחרר כזה, מזמן לא ראיתי. אולי זה אינסוף הסיפורים, הגודש הויזואלי, סצנות עוצרות נשימה, ריבוי הדמויות והשחקנים, האפקטים, ריבוי הלוקיישנים, הלחן,  הלחץ- באמת הרבה יותר ממה שהעין והמוח מספיקים לעכל בבת אחת. אגב, לטעמי זהו לאו דווקא חסרונו הגדול של הסרט. החסרון הגדול בעיני הוא שעל אף היופי הזה והמורכבות, זהו סרט קר מדי ומעט חסר רגש וככזה לעתים זה מנע ממנו להיות סוחף באמת.

      בצד השחקנים, מלבד ליאונרדו שעושה עבודה טובה, נזכיר גם את ג'וזף גורדון לוויט המעולה (שאני עוד אוהב מ500 ימים עם סאמר), אלן פייג' (מג'ונו), מייקל קיין (ל 3 דקות וחצי), קיליאן מרפי ובעיקר את מריון קוטיאר, שמאז החיים בורוד הבחורה הולכת רק על אפוסים ראוותניים.

      ובכן, בין אם אהבתם לבין אם לא, התחלה זו יצירה שאי אפשר להשאר אדיש אליה. כבר אמרתי זאת השנה על סרט אחר, לא מאוד שונה ממנו אבל גם לא ממש דומה, אווטאר- יום יבוא וילדכם ישאל אתכם אם ראיתם זאת בקולנוע. אין ספק שזה הסרט הכי חידתי שתראו, הכי מורכב, מוטרף, מסחרר אבל גם מעייף שתראו בימים אלה בקולנוע. ואיך אמר ידידי המלומד אורון שמיר: וואו.

       

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 4 מתוך 5

        ביקורת על יהודה פוליקר בקיסריה,

        תנו לו קצב בכפיים (או כולם רוצים שירים פשוטים)

        5

        מוזיקה  

        3 תגובות   יום שישי , 23/7/10, 09:37

        לפי מספר הביקורים שלי בקיסריה בשבועות האחרונים אפשר היה לחשוב כאילו יש לי חופשי חודשי לשם, משל היתה קיסריה כיכר העיר (ואני בכלל מעדיף הופעות קטנות ואינטימיות). הפעם, אם לומר את האמת, אני באתי מעט סקפטי ומעט בלי חשק. זה לא שאני לא אוהב את פוליקר, מי לא אוהב את יהודה פוליקר? כולם אוהבים אותו, או לפחות מעריכים אותו. אפשר היה לראות זאת בקהל: ערב רב ישראלי, או בקיצור מיקרו-קוסמוס. משמאלי ישבו שלושה חרדים, מימיני לסבית תל אביבית, מאחורי מישהי שבקלות היתה יכולה להיות אמא שלי ולא רחוק משם צעירים מודעות עצמית אירונית, משל היתה זו הופעה היפסטרית בריף ראף. כי יהודה פוליקר נותן לכולם בדיוק את מה שהם אוהבים- מעט עגמומיות קלה, הרבה רגש רומנטי מאמצע הדרך, קצת רוק'נרול מחוספס ומקפיץ, הרבה שירים מאגן הים התיכון ואיך אפשר בלי כמה שירי שואה וזיכרון.

        אז למה באתי כל כך סקפטי וחסר חשק? אולי זה האלבום האחרון "אהבה על תנאי" שהיה אלבום טוב אך לגמרי לא מפיל (בניגוד לקודמיו) ואולי הסיבה האמיתית היא בכלל הדיבור סביב (ועל) פוליקר שהיה הכל, מלבד אומנותי.  אז אולי כדאי שנתחיל לדבר על המוזיקה שלו? נראה לי הרבה יותר חשוב.

        אז בואו נתחיל דווקא מהסוף. בזמן שישנתם (כי באמת זה כבר היה בשעה מאוחרת), התחולל אמש רגע חצי היסטורי ומאוד היסטרי בקיסריה, שאני לא בטוח שכתבו עליו איפשהו. לרגע אחד, או יותר נכון לשיר אחד, שהיווה שיא חדש בערב הזה (והיו לא מעט כאלה) ואחרי שלוש שעות הופעה- להקת בנזין התאחדה. מה?! טוב אז אם נדייק בעובדות מעט יותר יהיה נכון יותר להגיד כי שלושת רבעי הלהקה, מלבד קיטש אמסלם, נכחו על במה אחת. וזה לא קרה כבר הרבה זמן. רגע מרגש מאוד נרשם כשפוליקר סיפר שבקהל נמצא בנג'ו קמחי והעלה אותו לבמה. המסכן מרוב התרגשות לא יכול היה לנגן והמתופף אלי חדד נתן ביצוע מהמם וחד פעמי ל"תני לי סיבה". היסטוריה.

        ועכשיו אפשר להתחיל באמת- אם צריך לתמצת את ההופעה למשפט אחד, אפשר להגיד שההופעה של יהודה פוליקר היא פיצוח מקסים של מה הקהל הישראלי אוהב ורוצה. משהו בין ערב שירה בציבור, דרך טברנה יוונית ועד מועדון רוק (ואם אפשר קצת פחות חדש), שכולם ביחד מחזירים לגמרי את ההשקעה בכרטיס (ולא משנה איפה ישבתם). קודם כל פלייליסט להיטי כזה, מזמן לא ראיתי- greatest hits זו לא מילה. אגב, מדובר בהופעה ארוכה מאוד, דבר שהפך לנדיר במחוזותינו. תתכוננו לשלוש וחצי שעות, רצופות שיאים. לפעמים זה גובל מעט במאניה דפרסיה בזיגזוג בין השמח לעצוב, במן שעטנז שלא תמיד קל לעיכול, אבל איזו הופעה!

         יום העצמאות, מאלבום האחרון, התניע את הערב, ומיד אחריו הוגשו הגחלים הלוהטים הראשונים לערב זה – פחות אבל כואב והצל ואני, שחיממו את הקהל ונתנו קריאת כיוון למה שהולך לבוא. המבנה של ההופעה הוא מאוד פשוט- שיר חדש ואחריו רצף להיטים לוהטים מהמיטב של פוליקר. כשבין לבין נעשו כמה עצירות בטברנה לסשנים יווניים שיכולים להראות לכל הקובי פרצים למיניהם- מה זה לעשות שמח. ברגעים האלה קיסריה היתה כמרקחה כייפית, לחה ודביקה. ואז באו שירי אפר ואבק. לא בכדי זכו שירי האלבום ההוא לביצועים מעולים ומצמררים כאחד (כשתגדל אף זיכה אץ שומעיו בדמעות בעיניים, בזכות עיטורי החליל שנוספו לו) והעלו את המחשבה שבאיזה עוד הופעה קהל של אלפים שר ורוקד לצלילי שירי זיכרון פוסט מלחמתיים? דווקא שירי האלבום האחרון, הפחות להיטיים, התקבלו לטעמי פחות טוב.

        ביצועים יוצאי דופן נרשמו לטובת עיניים שלי, שיר הבוזוקי הראשון בהופעה, שזכה בבית יווני ובוקר יום ראשון, שבכל הופעה נשמע מחדש כאחד השירים האפוקליפטיים והנוגים ביותר שלו, ותסמכו על פוליקר שיודע נוגות מהי. מאש אפ יפה ומקורי נרשם בשילוב של השירים לא יודע ונד נד, כאשר התחיל הצליל הראשון של אלקו, הקהל כבר היה חצי מעולף והחפלה התחילה. ועל אף חיבתי למוזיקה היוונית קיצוץ בשני שירים יווניים לא מוכרים (כמו למשל הקנאה), לטעמי, לא היה מזיק. שני ביצועים רזים וקטנים נרשמו בערב הזה כאשר פוליקר לבד עם הגיטרה נשאר על הבמה וניגן. הראשון- הרגיש יותר כמו "יאללה בואו נעשה את השיר הזה כי חייבים ואי אפשר בלעדיו"- פנים אל מול פנים. שירה בציבור אולטימטיבית. ולעומת זאת, הרחק הרחק לקראת סוף ההופעה- איך קוראים לאהבה שלי, שהפך לואלס קטן ומונומנטלי. חכי לי סלוניקי, שיר הפרטיזנים שאביו היה שר, הפך בזכות מופע הגיטרות הסוחף לשיר חודר ומרגש. באני רוצה גם הנוקב הפך פוליקר בעצם לזמר מחאה בכלל, בזכות הוידאו ארט העוקצני במיוחד בו הראה בין היתר את מנהיגנו-בדגש על המושחתים בהם, כמו גם (ולהבדיל) את נינט, בר רפאלי וכוכבי האח הגדול. אאוץ'. מיד אחריו הוא הגיש את שיר ההמשך מה קורה אחי? שכתב על פי עוז אלמוג, לירדנה ארזי. הקהל כאן בעיקר צחק מהמילים. שלושה ימים הפתיע בלהיטותו ולרגעים אפילו התכתב עם ray of light של מדונה. מהרגע שהחל רדיו רמאללה, המסיבה בעצם החלה ולא נותר איש אחד במקומו (מלבד זאת שישבה לפני, תודה לך). אז הגיעו גם כל להיטי בנזין הגדולים ועם בכפיים ויום שישי, שזכה לעיבוד טוויסטי מקפיץ אף אחד לא רצה ללכת הביתה. כך המשיכו ההדרנים (ואפילו זכינו גם לטעימה קטנה מרומיאו!) עד לשיא בו עלה בנג'ו קמחי הנרגש לבמה. את ההופעה חתם שלל שרב, המפעים והפתעה קטנה. את ההופעות של בנזין אי אז בשנות השמונים, נהג לחתום השיר another brick in the wall של פינק פלויד כמובן, בביצוע רוקנרולי סוחף. אין, היסטוריה!

        אז איך אפשר לתמצת שלוש וחצי שעות של עונג מפתיע? אי אפשר. יהודה פוליקר נראה כמו ילד רעב שהתגעגע להופעות, הגיש מופע ראווה של כל היכולות שלו ואילו יכולות אלו. מופע שמסמן את מה שבעצם אני חושב כבר הרבה זמן- פוליקר הוא סוג של גורם מאחד בין קצוות שלא תמיד נפגשים במוזיקה הישראלית, אך מעבר לכל זה- פשוט יודע מה שכולנו רוצים בהופעה- לשיר. ושרים כאן הרבה. יאסו, יודה.

         

        ותודה לחברתי היקרה ט' על הכרטיס המפתיע.

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 5 מתוך 5

          ביקורת על "סוזאן וגה בהופעה בקיסריה"

          סוזאן סוזאן

          8

          מוזיקה  

          3 תגובות   יום שישי , 16/7/10, 10:38

          אחת ההפתעות הנעימות בקיץ של לפני שנה, שהיה משופע בהופעות של אמנים מחו"ל מעידן ישראל-מדינה-נורמלית-טרום-המשט, היתה הופעה אחת שנמכרה במהירות והצריכה מופע נוסף, בלי שמישהו ספר אותה בכלל. זאת היתה ההופעה של סוזאן וגה. וכמה כייף שהיה בהופעה ההיא. אולי יותר מדויק להגיד, היה תענוג. והנה, שנה אחרי תראו תראו מי הגיעה שוב? יפה ניחשתם, סוזאן, אהובתי.

           

          הלוקיישן המפתיע שנקבע להופעה (אמפי קיסריה) עורר בי חשש כי הקסם האינטימי ששרר בהיכל התרבות יפוג והרי סוזאן בעיני היא בכלל יותר צוותא מהיכל התרבות, אז קיסריה?! מה היא ריטה?!

          לשמחתי הרבה, החשש הזה התבדה מהר מאוד, אמנם האינטימיות (כמה שאפשר ליצור אחת כזו בהיכל התרבות) היתה מעט שונה, ואולי היתה זו הבריזה מהים ששחררה אותה לגמרי, אך הקסם הווגאי נשמר לאורך כל הדרך, ואיזה קסם זה היה.

           

          הקונספט השנה היה שונה מעט מההופעות הקודמות. זה בא לידי ביטוי גם בתמהיל הלהיטים (הרבה יותר חדש מישן, פחות גרייטסט היטס ויותר מלנכוליה), אך בעיקר בדגש על שירי האהבה שלה שקיבלו לבוש מחודש לכבוד אלבומה האקוסטי החדש (שכולו גרסאות מחודשות לשיריה שלה שקיבלו ניעור קל).

          ההתחלה דווקא היתה זהה, כי אי אפשר לפתוח הופעה שכזאת בלי Marlene On The Wall שמחמם את האווירה יותר טוב מכל זמרת חימום, המשיך עם המון שירים שאולי הם טיפה פחות מוכרים לאוזן הישראלית, אך היו קסומים ומרגשים. אל תדאגו, בין לבין ובהמשך הגיע גם צרור להיטים בלתי נמנע.

          מי שהפתיעה שנה שעברה בהומור שופע ושנון, מתגלה השנה כאשפית סיפורים לא קטנה אך מאוד חכמה. המימד הסיפורי נוכח כל כך גם בשירים שמצריכים הקשבה עמוקה יותר למילים שלהם, לפעמים אפילו יותר מאשר רק ללחנים הענוגים, שגם השנה קיבלו עיבוד רזה. כאשר אני אומר רזה, אני מתכוון לכך שזו היא יחד עם עוד שני נגנים (אותו הרכב של שנה שעברה) - אחד גיטרה ואחד בס, בתגבורת סוזאן על גיטרה אקוסטית, שעשתה רק טוב לשירים.

           

          אז מה עוד היה לנו שם? Small Blue Thing המרגש והכובש, Caramel אחריו, Gypsy המדהים (שכתבה בגיל 18!!) זה נמשך ב Blood Makes Noiseבעיבוד מצוין ובתיבול של כמה שירים מוכרים מעט פחות כמו Tombstone(שהוגדר כשיר הכי שמח שלה)  ומאלבומה Beauty & Crime . ב New York Is A Woman המענג, שהיה שיא אחד מיני ארבעה מבחינתי, היא הזכירה לקהל בדיאלוג מקסים, ששנה שעברה בניסיון לברר האם תל אביב היא גבר או אשה. הקהל קבע: gay man  J. וכעת, מי היא קיסריה? אחרי שיעור קצר באיך אומרים קיסריה,  הקהל קבע אשה מבוגרת חכמה ואינטיליגנטית. מזכירה לכם מישהי?

          כך התנהלו להם שירים בצניעות וענווה עד שהגיע השיא הבא- ביצוע אדיר לאחד הרגעים היפים בקריירה שלה,  The Queen And The Soldier . בין לבין נמשכו סיפורים ופלרטוטים קטנים, מצחיקים ומרגשים, קצת כמו ההופעה הזאת – משוחררת, צנועה, יפה, נעימה, בלי שטיקים והתחנפויות מיותרות ומצד שני גם בלי ריחוק אופייני. הצניעות באה לידי ביטוי גם בלהיט הכי גדול שלה בישראל, לוקה הבלתי נמנע, שזמר אחר שהיה תחת ידיו להיט כזה היה הופך אותו לשיא ההדרנים, כאן חזר למימדיו הנוגים שהזכיר כמה זה שיר יפה. השיא הבא היה כש Tom's Diner הפך לסוג של המנון איצטדיונים מחוספס ומלהיב, והיה פשוט ביצוע מעולה.

           

          בסיום ההופעה היו שני הדרנים צנועים (במובן הלא להיטי של המילה) ואדירים כאחד, משום שהקהל פשוט לא נתן לה לרדת מהבמה. אם שנה שעברה בהופעה הראשונה בלט בחסרונו: In Liverpool האהוב, כאן הגיע זמן לעשות תיקון, והביצוע היה עוצמתי ומרגש. עוד הפליאו רוזמארי וקליפסו, ובשני היא שלחה אותנו הביתה עם St Clare (אחד מהיפים שלה והפחות מוכרים שלה).

           

          אז אמנם השנה היא לא סיפקה לי את ה-שיר שלה שאני הכי אוהב (penitent אם רציתם לדעת) אך כל שאר היו גם היו. לא יכולתי שלא לחשוב ולהתענג על המחשבה שמעבר לכל הסיפורים, הפלרטוטים, והשירים היפים, סוזאן וגה נשארה עם אותו קול צלול ומתוק שלא השתנה בדבר מאז ועד היום ושפשוט כבשה אותי, כך שמתחשק לי להציע לה חברות. סוזאן הוכיחה כי הקסם שלה לא פג באויר הפתוח ועשתה את זה יפה גם בקיסריה בפשטות נוגה ובמלנכוליה מתוקה.

          דרג את התוכן:

          הציון שלי: 4 מתוך 5

            ביקורת על ארוחה עם אידיוט,

            למי קראת אידיוט?

            4

            אמנות ובמה  

            2 תגובות   יום שישי , 9/7/10, 13:04

            הגיע הזמן להכריז על זה: הקיץ הזה הוא קיץ של קומדיות. ולא סתם קומדיות, אלא כאלו בניחוח הצרפתי. גם אם תרצו אי אפשר לברוח מהן. הן בכל מקום! לאן שלא תפנו, שם תראו אותם: בקולנוע (ניקולא ושובר הלבבות ועוד היד נטויה), בטלוויזיה, אפילו במונדיאל (אתם לא רציניים עם מה שהלך שם, נכון?) ועכשיו בתיאטרון. אז כנראה שאין זמן מתאים יותר לקומדיות מאשר בקיץ. ובקומדיות הצרפתיות, מאוד ברור מה הולכים לקבל: יש להם, לצרפתים, חיבה מיוחדת לקומדיות של טעויות עם הרבה הומור עממי (לפעמים נמוך), אך עם טוויסט עוקצני בסוף שבא להגיד יותר ממה שרואים על פניו. ראינו את זה בלא מעט סרטים ומחזות. אך נשאלת השאלה, מה קורה לזה בתרגום לעברית?

             

            ובכן, התיאטרון הלאומי הבימה החליט לקחת קומדיה מוצלחת וחצי המונית של פרנסיס וובר בשם "האידיוט המושלם", שאף הוקרנה לפני קצת יותר מעשור בבתי הקולנוע. בגלגול הישראלי היא נקראת ארוחה עם אידיוט ובגדול סיפור המסגרת והדמויות נשמרו אחד לאחד, נאמנים למקור. והסיפור? מאוד פשוט. חבורה של פלוצים צרפתיים נפגשים פעם בשבוע לארוחה, כאשר בכל פעם תור מישהו בחבורה להביא אידיוט לארוחה. האידיוט המסכן, שה תמים שיועלה כקורבן על מזבח האלים הצרפתיים, הוא לרוב שייך לזן נדיר של אנשים חסרי מודעות עצמית בגרוש החושבים שמישהו באמת מתעניין בהם ובתחביב הנדיר שלהם (הפעם זה בניית מונומנטים מגפרורים) ולרוב לוקים באיזו תסמונת כפייתית כזאת או אחרת. מצחיק, נכון? ובכן חכו, זה עוד לא התחיל.

             

            פייר ברושה (רמי הויברגר, מתאים בול לתפקיד) הוא סוג של נסיך אצולה צרפתי, מוציא לאור עשיר וזחוח שכל חבורתו מכילה רק אנשים כמוהו, אנשים שעשו את זה בחיים. פייר שמע על בחור אידיוט במיוחד, פרנסואה פיניון (יעקב כהן), פקיד מס אפרורי, בודד וכפייתי מעט, חובב בניית קונסטרוקציות ומונומנטים מגפרורים וזה נמצא מתאים בדיוק להיות המנה העיקרית בארוחה. כמובן שמכאן תתחיל קומדיה של טעויות, בה ייקלעו ברושה ופיניון לדירה אחת. בסוף כמובן (וזה לא ספוילר), תשאלו את עצמכם, מי כאן האידיוט באמת?

             

            כבכל קומדיה של טעויות או שאוהבים את זה או ששונאים את זה. רוצה לומר,  חלק מהטעויות מצחיקות ומקוריות ממש, אך רובן צפויות יותר מחמסין באוגוסט, כלומר אין כאן טעות אחת שלא ראיתם קודם. לצערי הרב, בגרסה הבימתית הארוכה מדי, פוספסה ההזדמנות למנף אותה לביקורת חברתית נוקבת הנועצת חיצים בישבן הנובורישיות הנפוח. החיצים הארסיים המקוריים הולכים מעט לאיבוד וכל מה שנותר זה רק קומדיה מבדרת (שזה גם לפעמים בסדר, תשאלו את הקהל, זה לא מנע ממנו לשאוג מצחוק לאורך כל ההצגה). אז כשטעויות הופכות להיות צפויות, מסורבלות וארוכות והמסרים החברתיים הולכים לאיבוד, אין לנו על מי להשען אלא על השחקנים. רמי הויברגר הולם בדיוק את תפקידו, אך סובל ממשחק יותר לא משוחרר, וכך גם רוב השחקנים הנוספים, כמו: ריקי בליך ואמנון וולף (דווקא יעל צפריר, ניצולת הישרדות משכנעת ומדויקת). בכל מקרה, כולם יוצאים די חיוורים ליד שחקן אחד קטן-גדול, שמוביל את המחזה ועושה אותו לראוי ולחביב הוא לא אחר מאשר יעקב כהן. אמנם גם הוא יורה כאן את כל השטיקים היעקביים המוכרים, אך יחד עם זאת מצליח להיות מצחיק, כפייתי ככתוב ולא פחות חשוב- להיות נוגע ללב ומקסים.

             

            אז אם אתם מחפשים הצגה שהיא רק בידור קליל ולא מחייב - ארוחה עם אידיוט יכולה להיות בקלות הצגה שלכם לקיץ, קצת כמו סרט רק בהצגה יומית חביבה ומצחיקה, שמתנדפת בקלות. אז אם אתם צריכים סיבה אחת ויחידה לראות אותה, קוראים לה: יעקב כהן.

            דרג את התוכן:

            הציון שלי: 3 מתוך 5

              ביקורת על הבית בעין חוד,

              חוד הכרמל

              12

              מסעדות ואוכל  

              8 תגובות   יום חמישי, 1/7/10, 22:33

              ''

              אחת לאיזה זמן מוגבל, אני נזכר שאני צריך לנשום קצת פחות פיח ומעט יותר ירוק, וכופה על עצמי יציאה מהעיר. צוק העתים הביא לכך שנדרשה יציאה בהולה צפונה ולהזריק מעט תענוגות לגוף, גם גשמיים וגם נפשיים. אז מצאתי את עצמי בדרך לצפון הקרוב (כן, הכל יחסי בחיים) לחופשה בת 24 שעות, שהיתה כל כולה פינוקים.

                

              כמובן שאי אפשר להתחיל חופשה הגונה בלי להכניס איזה משהו לפה ואם אפשר שיהיה מיוחד. אז נסענו לעין חוד. כבר הרבה זמן שאני שומע דברים בזכות "הבית בעין חוד" שזה עורר ציפייה שהסיכוי היחידי לצאת ממנה בשלום זה לא ללכת לשם. אבל אתם יודעים שאני מאמין גדול בסימנים ואם אדם מזדמן לאיזור, אזי שעליו למהר ולהזמין מקום בבית, כי אחרת הוא ייאלץ לשלם על כך ביוקר (תרתי משמע).

                

                

              להלן עשרה כללים לביקור בבית בעין ח'וד:
              1. עין ח'וד זה מקום יפה. הנוף ממנו? יפה עוד יותר! סעו לאט ובזהירות ותנשמו עמוק.
              2. חובה להזמין מקום מראש. כלומר אפשר גם להגיע בלי להזמין מקום, אבל לא בטוח שלא תצטרכו  להמתין קצת זמן. מקסימום ראיתם נוף יפה. גם משהו.
              3. אם כבר תפסתם מקום, רצוי לבקש מקום ליד החלון שמשקיף אל הנוף.
              4. בארוחה הזאת אין תפריט ואי אפשר לבחור.
              5. מדובר באוכל ערבי ביתי ובכמויות מטורפות (ספרנו לפחות 20 מנות וסלטים קטנים כגדולים) ובהתאם לכך יש לפנות לא מעט מקום בקיבה ולא לאכול בבית כלום לפני זה.
              6. כל התענוג עולה רק 90 ₪, כולל תה ובקלווה.
              7. אסור להיכנע לקצב המטורף שבו עפות מנות מן המטבח ולאכול לאט לאט לאט.
              8. כמו בכל ארוחה עם הרבה מנות, יש כמה מעולות ממש שאסור לפספס וחובה להשאיר בשבילן מקום. יש מנות טובות מאוד שלא תרצו להפסיק לנשנש ויש מנות שהן בסדר גמור, אבל לא משהו שלא ראיתם במקום אחר וכמו שאומר הבנקאי שאין לי: צריך לדעת היכן להשקיע.
              9. התפריט הוא עונתי ומשתנה וסיכוי רב שכשתבואו יהיו בכלל מנות אחרות.
              10. לא שמעתם את זה ממני, אבל עזבו אתכם מפיתה.

               

              ובכן, אני גאה להציג את מצעד המנות השלם, שצעד אל שולחננו בצהרי היום והמיט להפיל גם גברברים חסונים למודי ארוחות כמונו:

              עם הישיבה לשולחן הוגשו מיד קנקן מים קרים (כי יא אלוהים איזה חום היה בחוץ) וקנקן עם מיץ תמרים חמוד וטעים.

               

              לא תספיקו למצמץ וכבר יגיע לשולחן מרק צהבהב עם ניחוח ביתי כל כך שמעורר געגוע לחורף אצל אמא. לקח לנו כמה רגעים, כמה ניחושים וכמה תחקורים כדי להבין מה אנחנו שותים. התברר שהטעם החמצמץ, העשיר והמיוחד הוא מרק עדשים מעולה. זאת המנה שלקח לנו הכי זמן לאכול ומהרגע שנגמע המרק, השולחן לא הפסיק להתמלא במנות רבות במהירות שלא תבייש שחקן כדורגל במונדיאל, קודם סלטים ואחר כך עיקריות. לפעמים זה הרגיש מהיר מדי ושאנחנו לא עומדים בקצב וחבל.

               

               

              בגזרת הסלטים כיכבו באופן מפתיע דווקא סלטים מבוססי החצילים (ויש כמה סוגים) כאשר בראשם צעד חציל קלוי מושלם. לא יודע מה הם שמו שם בדיוק, אבל אי אפשר היה להפסיק את הסלט הזה (שזכה לכמה ריפילים נאים). חציל מוצלח היה משולב גם עם טחינה. עוד בלטו לטובה סלט עלי המנגולד שהסוד שלו הוא בתיבול, סלט תפוחי אדמה במיונז שאולי לא קשור כל כך למטבח הערבי אבל היה עשיר (ומעט חסר מלח). לא נשכח גם את החומוס ההכרחי (אבל לא רע בכלל), לבנה ושפע מנות טחינה. הפתעה נרשמה עם סלט (או יותר נכון ממרח) אגוזים ירקרק ומעלף. לא הסעירו: טבולה, סלט טורקי וסלט ירקות.

               

              כאשר הגיעה עם הסלטים פיתה אחת בודדה ויחידה והמלצרית אמרה: "תשתדלו לא לאכול ממנה", א' ואנוכי צחקנו בקול ואמרנו: "הם לא מכירים אותנו..." וגבירותיי ורבותיי- מהפך! מסתבר שאפשר לשרוד ארוחה שלמה בלי סוג כלשהו של לחם. אני? לא מסיים פיתה?! כמכור קשה ללחם לא להצליח לסיים זאת? שערוריה!

               

               

              כמנות ביניים הגיעו בעיקר מיני ממולאים, כמו: עלי גפן מצוינים, פלפל (שכבר בשלב הזה לא היה לי מקום אליו), קובות מטוגנות וכרוב שאסור לפספס. עוד הגיעו כאן גם במיה עם רוטב עגבניות שהיה כל כך טרי ומעורר געגועים לבית ומג'דרה מיוחדת מבוססת עדשים אדומים ובורגול טחון, שעם טיפה מלח היתה מנה טובה מאוד. שבעתם? גם אני...אבל המצעד לא נגמר כאן...הגיע תור העיקריות.

               

              זה התחיל מכבד מטוגן (לא מסעיר בכלל, שאפשר בשלב הזה לוותר עליו), עבר לאורז צהוב קצת יבש עם נתחי בשר עם רוטב טוב שמזכיר לכם שיש פיתה על השולחן. כוכבות החלק הזה היו שתי מנות. האחת צנועה וביישנית, כמעט מפתה לוותר עליה ואחת ענקית, תופסת חצי שולחן וסוג של שיא בארוחה. הראשונה – סיניית קבב עם טחינה חמה. לטעמי המנה המעולה ביותר שאכלתי שם. הטחינה היתה אווירית, כמעט מוקצפת עד כדי שאפשר היה להתבלבל בטעמה והקבב בכלל היה חלומי. מול הקבב הצנוע, הגיע מגש ענק ובו מקלובה עם כבש ועוף ושני סוגי אורז. כמובן שגם זו מנה מצוינת, עשירה וגם מגיעה בשלב שבעיקר בא לך לישון, או למות מרוב אוכל.

               

               

              בדיוק בשביל כל אלו שהגיעו לשלב הזה במצב של עילפון מתקדם, יזמינו אתכם בבית לרדת במדרגות אל הקומה התחתונה ולהשתרע לכם על אחד המזרנים ולנמנם בלוויית תה צמחים מהביל עם טעם דומיננטי של מרווה ומזגן דומיננטי לא פחות על הראש (טוב ויש גם בקלווה, שאל תעלבי אבל לא נשאר לנו מקום בשבילך).

               

               

              ובכן, הבית בעין חוד מציע חווית אוכל עשירה ומגוונת, שהזכיר לי למה טוב לצאת מדי פעם מהבית ולהגיע לבית. כן, בזכות מקומות כאלה כייף להרחיק למקומות חדשים שעוד לא ביקרת בהם. יש פה מבחר רב מאוד של מנות ל-כ-ו-ל-ם! פשוט כל אחד יכול למצוא את הכוכבת שלו ולדבוק בה כל הארוחה (סיכוי גדול שזה יהיה הרבה יותר מאחת). חלקן יותר מעולות ממעולות, ולצידן כמו בכל מצעד, יש גם מנות שהן רק בסדר. בכל אופן זו אחת המסעדות עם תמורה הגבוהה ביותר על ההשקעה. הא, זה והנוף. בית שווה לצאת מהבית בשבילו.

               

               

              דרג את התוכן:

              הציון שלי: 4 מתוך 5

                ביקורת על "סיון שביט"

                נמסים מאהבה

                9

                מוזיקה  

                1 תגובות   יום שישי , 25/6/10, 00:52


                שנות ה90 היו תור הזהב של הרוק הישראלי בכלל והתל אביבי בפרט. הרדיו שלי היה מלא בלהיטי רוק מיינסטרימי משובח שיישרו קו, פחות או יותר, עם העולם. בתוך המפץ הגדול הזה של הרוק ובין כל גברברי הרוק היו רק מעט מדי זמרות שבלטו לא כל שכן הותירו חותם עם קול ייחודי שעוד לא שמעת קודם. יום אחד (בשנת 1996 ליתר דיוק) צץ לו הכחול האפור הזה שהפיל לי את הלסת והתאים בול לרוח של תקופה די אפורה. הכחול האפור הזה הציג לעולם נסיכה חדשה, ענוגה ואנינה, חכמה, אלגנטית ואינטליגנטית, לא מתמסרת בקלות ובעלת חוקים משלה למשחק. 

                לנסיכה הזאת קוראים סיון שביט. 

                עשור ארוך מאוד אחר כך, וכדרכה של נסיכה, הוציאה את האלבום השני והאנין עוד יותר, שלא בכדי הרגיש כמו גלידה איכותית ויוקרתית במיוחד – וניל. הווניל הזה היה כבר נגיש מעט יותר מהכחול האפור ההוא. זה היה אלבום נשי, מענג מהרגע הראשון, מרתק בצלילו החולמני והאוורירי ומילותיו נעו במשולש המתוק-מר-עצוב של החיים בכלל ומערכות יחסים בפרט, כמו שלא שומעים בדרך כלל. סוג של פנינה נדירה במחוזותינו.  החולשה המרכזית שלו היתה בדיוק כמו זו של האלבום הראשון- הגודל. שניהם היו קצרצרים מאוד! לא פייר!

                והנה מגיע האלבום השלישי בניינים נמסים ואיתו גם המקל וגם הגזר. מצד אחד, הפעם מישהי לא נתנה לנו לחכות עשור, אלא רק ארבע שנים, אך על צד המקל זהו שוב אלבום קצר מדי. הפיצוי הוא שזה אלבום יפה כל כך שזה כואב. בניינים נמסים הוא יצירה טיפוסית של סיון שביט את אמיר צורף. מה זה אומר? מלבד אלבום קצר בן שמונה שירים (למה? למה? למה?) שממשיכים באותו קו ענוג-חולמני של ווניל, רק עם נטיה חזקה לעגמומיות סתווית, כאילו אין קיץ בסביבה וצריך לספק לרדיו להיטים מהירים בשקל. 

                זהו אלבום שטובל בלחנים מצוינים ובגוון הרך והמוכר של שביט, בתוספת החספוס המוכר בעיבודים ובהפקה של אמיר צורף (אהבתם את האחרונים של אביתר בנאי? תאהבו גם את זה!) ובכל זאת מצליח להיות עדין, קריר ונשי עוד יותר מקודמיו, נוגה כל כך שנימי העצב שבו יתפסו אתכם לא מוכנים. והמילים, למות מהם. דקויות מדויקות כל כך של סיטואציות בחיים, שהריאליסטיות שלהן מזכירה מעט במבנה הכתיבה את זו של עמיר לב. וכמו עמיר לב ממש, הפעם אין פה להיטי רדיו, מסוג נשקי אותי ודומיו. 

                מה שיש כאן זה שמונה שירים יפים, שהולמים במדויק את הצילומים המטושטשים בעטיפה (כולם של סיון). הצילומים כמו השירים נותנים תחושה של התעוררות מחלום כשהמציאות מסביב עדיין לא סגורה על עצמה. תשימו את הדיסק באוטו ותראו איך כבר אתם נוהגים פחות מהר:

                האלבום נפתח עם המקום בו המשוררים בוכים, שיר פתיחה אמיץ ועצוב שממשיך בדיוק מהמקום שבו הסתיים "הלהיט" את מי את משקה דמעות. הקו הנוגה של השיר ההוא ממשיך אפילו בקצב, רק שעכשיו העצב עבר לגור כאן באופן ממשי. שורה תחתונה: "מסתכלת בעיניים יבשות במקום בו המשוררים בוכים". 

                הנה מגיע העצב, השיר שמגיע מיד אחרי, לא מותיר מקום לספק בנוגע למצב רוח של סיון שביט. רוח עצוב. והשורה התחתונה המדויקת כל כך: "הנה הוא בא, כתר ברזל כבד, טעם דם, ריח חלודה...." 

                אם חשבתם שהגענו לשיא העצב אתם טועים לחלוטין כי שיר מס' 3 – ארוחת יום שישי, הוא הסינגל השני ששוחרר לרדיו ולא פלא שהרדיו לא ידע מה לעשות עם שיר כזה. לטעמי, זהו פשוט השיר הכי טוב בקריירה של סיון שביט וללא עוררין השיר הישראלי הטוב ביותר ששוחרר לאחרונה (שוב, לטעמי לטעמי). שיר זיכרון ופרידה פרטי מופלא ומרסק. לחן מצוין משתלב בהתאמה מושלמת עם מילות פרידה מאם שכל מי שחווה מוות משפחתי אישי צריך לאמץ. כשאומרים רקוויאם, לשיר הזה בעצם מתכוונים. בהופעת ההשקה לא היתה עין בקהל שלא התלחלחה יחד עם עיניה של סיון וקולה הנשבר. המופע של שיא הרגש: "לא יהיה צלצול של טלפון, לא מכתב לא גלויה, לא ביקור חטוף, לא נשיקה - יבשה...." 

                מיד אחר כך מגיע לא רוצה לחזור הלילה הביתה. כן, כבר מהשם אפשר להבין ששום דבר שמח לא יהיה כאן, אבל איזו חדות וזיקוק של חיי זוגיות במשבר. לא רוצה לשאול ולא רוצה לענות. גלולת עצב מהורהרת ועגומה. 

                פחד גבהים השיר החמישי (שאני כל כך, כל כך אוהב) הוא ה"תחרות כלבים" ו"עד מחר" (מבית היוצר של אביתר בנאי) של האלבום הזה (לפחות לכזו תודעה הוא ראוי). איך אפשר שלא להתאהב בבחורה יפה שמעידה על עצמה אני יותר יפה בחושך? אז בשירה מושלמת ורכה, עם פזמון מהדהד ולחן שמרפרף לאביתר בנאי בגרסה הנשית, מביאה שביט עוד פסגה יפה וחותמת את הפרק הנוגה והעגום של האלבום. שיר שאני לא יכול לשמוע רק פעם אחת.

                שלושת השירים האחרונים "הצעד הבא", "מבטים לרצפה" והאחרון חביב שיר הנושא המצוין "בניינים נמסים" מקלים קצת את כובד הראש של החלק הראשון, הקלה הקלה אבל זו עדיין סיון שביט. מה שאומר שגם אם יש קריצה בצעד הבא, היא קריצה חצי צינית חצי רצינית ו"האם זו בריחה או בחירה" נותן הרבה חומר למחשבה- האם אנחנו בוחרים או בורחים, תוך כדי מבט לעולם השאנטי. מבטים לרצפה, הסינגל הראשון ששוחרר מזכיר לי מאוד (ברוחו לפחות) את כרטיס טיסה מווניל ולא נמאס להגיד זאת שוב, דיוק זו לא מילה גסה.

                אחרון חביב הוא בניינים נמסים, שיר מקסים, שיר שחותם את האלבום ומותיר אותך בכאב רק אחח, למה אין עוד כאלה? שימו לב לשורות כמו "בניינים נמסים, צמרות העצים דוהות, העיר הזאת כבר לא שלנו..." תודו שלפעמים גם אתם מרגישים ככה. גם כאן לחן מהדהד בפזמון וסיום מוצלח ומענג. 

                כבר הרבה זמן שאלבום לא חרך ככה את המערכת שלי בבית, ברכב ובאייפוד. מה היה כאן שתפס אותי כל כך? האם אלו המילים הענוגות והשירה החולמנית אוורירית, משב הרוח הקריר ביום קיץ לוהט? אני חושב שאולי אם היה יוצא האלבום בחורף היה מעורר תהודה גדולה יותר , אז לכל מתגעגעי החורף או הסתיו קבלו הצעת הגשה לאלבום הקסום "בניינים נמסים" – תדליקו מזגן על קירור חזק, כבו את האורות, שימו איזה פוך ותכנסו למיטה. אלבום חורף מושלם בלב הקיץ הממיס. אני מאוהב. 

                דרג את התוכן:
                  ביקורת על "שובר לבבות"

                  בצרפתית זה עובד יותר טוב?

                  12

                  סרטים  

                  5 תגובות   יום ראשון, 20/6/10, 07:52
                   

                  כל סרט צריך נוסחה. טוב אולי לא צריך, אבל בסופו של דבר כמעט לכל סרט יש נוסחה. כך יוצא שלא מעט סרטים סביבנו משתמשים באותה נוסחה המוכרת לאותו ז'אנר. והיי, נוסחה היא נוסחה היא נוסחה. לא משנה איך תהפכו אותה ובאיזו שפה, זה תמיד יראה אותו דבר בדיוק. השאלה היא רק איך עושים את זה.

                   

                  כנראה שגם הצרפתים הבינו שאם אי אפשר להלחם בזה, אז אולי כדאי לאמץ את זה, וכך לוקחים את הנוסחה המוכרת ופשוט עושים אותה בצורה קלילה, מעט צינית ובעיקר- מאוד מודעת לעצמה. במילים אחרות, אמריקאים הזהרו, הצרפתים מאחוריכם. טוב, לפחות בעניין הקומדיות הרומנטיות.

                   

                  שובר הלבבות הוא בעצם גרסה צרפתית של קומדיה רומנטית שכבר ראיתם אלף פעם בצורה כזאת או אחרת בקולנוע האמריקאי. רק חמוד יותר. רוצים לראות? בבקשה... רומאן דורי (המקסים, שהקסים מזמן כבר בסרטים כמו פאריס ובתפקיד חייו בסרט לבי החסיר פעימה) הוא אלכס בחור בעל מראה מצודד מאוד, מהסוג שגורם כמעט לכל נערה אומללה (בעיקר זאת שלא יודעת שהיא אומללה) לחלושס. הוא מחזיק בידו מקצוע מהסוג שאפשר למצוא רק בקולנוע וללא בושה מנצל את המראה שלו לדיי-ג'וב: מפריד זוגות (נשבע לכם). טוב, זה ממש מוזר לי איך אף ארגון נשים עוד לא קם על כל הז'אנר הזה, שמראה עד כמה נשים נכבשות בקלות מגבר בזכות כמה מילים רכות, מראה נאה ועיניים לחות (או במחשבה שנייה, אולי ככה הן רואות את האור ומבינות שעם מה שיש להן הן לא יגיעו רחוק?הא, זה בכלל סרט העצמה נשי! ב-ס-ד-ר). עם כל המראה הנאה של אלכס, הוא לא יכול לעשות את זה לבד, ולכן הצוות המקצועי שלו כולל את אחותו ובעלה. זוג מוזר וחינני שגונב לא פעם את ההצגה. היא מצחיקה להפליא ומחליפה דמויות בקצב רצחני ובעצם המוח הפועל מאחורי כל תכנית (ז'ולי פרייר המקסימה)  והוא שחקן חיזוק לוגיסטי (פרנסוואה דמאין שניתן לראותו גם בחברים של ניקולא). שניהם יוצרים יחד רגעים קומיים טובים מאוד ונותנים טוויסט מקורי לנוסחה המוכרת.

                   

                  מאילוצים שונים ומשונים נאלץ אלכס לשים על כוונת ההפרדה הפעם את ג'וליה (ונסה פאראדי, שלאן לעזאזל נעלמת?!). ג'וליה הזאת היא יפה ומאושרת והיא עוד שנייה וחצי מתחתנת עם איזה פוץ אנגלי עשיר. מנוולת. תנחשו מי לא מרוצה מהסידור? אבא שלה כמובן. אבל אם אתם חושבים שהבחורה הזאת תיפול בקלות ברשתו של אלכס מבלי לקחת שבויים, כנראה שלא ראיתם מספיק סרטים. אם אתם יודעים לעשות חשבון פשוט בטח כבר הגעתם לתוצאה הסופית, אבל זה בינינו באמת פחות חשוב כי כמו שהמורה שלי לחשבון אמרה, מה שחשוב זו הדרך. והדרך כאן היא קלילה מאוד, רדודה, מטופשת ובכל זאת כייפית ומתאימה בול לימי הקיץ עטורי המונדיאל והחום.

                   

                  אולי זו השפה, אולי אלו הם השחקנים היפים ואולי זה באמת עומס החום בחוץ, אבל על אף העובדה שמתחילתו ועד הסוף (הצפוי) מתנהל שובר הלבבות במתכונת ידועה ומטופשת, ובכל זאת אתה יוצא מהסרט עם חיוך דבילי מרוח על הפנים, עם חשק עז לנסוע למונקו ובעיקר לשמוע/לראות/לרקוד את ריקוד מושחת עם איזו גבינת רוקפור. אין מה לעשות, אבל פסקול פופי קליל, צילומים יפים, שיקיות נונ-שלנטית, בדיחות בקצב ושחקנים ראשיים יפים ולא פלסטיקיים (שבצרפת הם גחלים לוהטים), תורמים היטב לאווירה. גם רומאן דורי וגם ונסה פארדי (שבסרט בעיני היא מתגלה בעצם כגרסה קצת פחות אפלה של שרלוט גינסבורג) יחד עם כל שחקני המשנה עושים עבודה קומית נאה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. כל אלה מעלים את התחושה שאם כבר נקלעתם לקומדיה קלילה, רדודה ומטופשת אז לפחות שיהיה בצרפתית, כי כנראה שפשוט הצרפתים יודעים לעשות את זה יותר טוב.

                  דרג את התוכן:
                    ביקורת על "החברים של ניקולא"

                    חבורה שכזאת

                    14

                    סרטים  

                    5 תגובות   יום חמישי, 17/6/10, 08:09

                     

                    מסתבר שיש סרטים שכל מטרתם בחיים זה לעשות לך טוב על הלב. בחיי. אני מגלה זאת כל פעם מחדש ונפעם מכך. אתם יודעים מה, אפילו שגריר צרפת אמר מילים דומות לאלה בטקס פתיחת פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה7 (עכשיו בסינמטקים הקרובים לביתכם, רוצו!) בהתייחסו לסרט הפתיחה: החברים של ניקולא. "אתם פשוט הולכים להיות מאושרים", אמר וצדק.

                     

                     

                    סרטי הילדים של היום הם לא סרטי הילדים שהיו פעם. נכון, זה לא חכמה להגיד את זה, כשהכל בימינו צועק "זה לא מה שהיה פעם", אבל סרטי הילדים של היום? הם באמת לא מה שהיו פעם. ממש כמו הילדים של ימינו, כך הסרטים נעשו מתוחכמים יותר ותמימים פחות, הם ידענים יותר והרבה יותר פוליטקלי קורקט. מתגעגעים? גם אני!

                     

                     

                    אז לכל המתגעגעים, אפשר להפסיק להתגעגע וללכת לקולנוע, ולהיות למשך שעה וחצי הילדים שמזמן לא הייתם. החברים של ניקולא, מזכיר לכולנו את הסרטים של פעם, עוד לפני עידן הרובוטים ועידן הקרח ושורה עליו רוח פיפטיז חיננית במלוא עוזה ותפארתה, כאילו אין מלחמות וצנע בעולם.

                     

                     

                    ניקולא וחבורתו, מציגים אוסף קריקטורות מצחיקות של ילדי בית ספר ועולמם הצר, במה שנראה לעתים אגדה מרוב שהוא מעט מנותק ממה שקורה בעולם. אז מה מעניין את החבורה? אחד מפונק אוהב בגדים ופינוקים, אחד ידען- יודע כל או במילים אחרות נג'ס שלא ברא השטן. שני אוהב לאכול הכל ובכל רגע נתון, שלישי טיפשון שובה לב ולרביעי שנולד לו אח ומביע דאגה על גניבת תשומת הלב מאחיו הבכור. הא, ויש את ניקולא. זה אולי לא נעים להגיד, אבל בניגוד לחבריו "המעניינים" ניקולא היקר הוא דווקא הכי פחות מיוחד ואפילו מעט משעמם (האם זו הדמות או שמא השחקן שהוא חמוד אבל רק חמוד?). אם אמרתי שניקולא הוא חמוד בלבד, מי שגונב את ההצגה הוא הילדון הטיפשון המקסימון קלוטר, שדמותו פשוט נוגעת ללב ולרגע אחד מצחיק ביותר יש מצב שדמעה תבצבץ לכם בעיניים ולא רק מצחוק. דמעה בשם כל הלוזרים שהועמדו פעם אחר פעם בפינה.

                     

                    אבל זה לא רק סיפור על הווי בית הספר, כי אם גם סיפור משפחתי. כשניקולא שומע מחברו אודי על אחיו התינוק הקטן ועל הסימנים המבשרים את בוא האח, הוא חושש שאחד כזה בדרך אליו. בשלב הזה, הסיפורים מהאגדות מתערבבים עם המציאות והחבורה מחליטה לעשות הכל על מנת לטרפד את הגעת האח לעולם. כן, נדמה לי שאם מוכרחים לחפש מסר בסרט אזי הוא הפחד של ילדים לאבד את המרכזיות בחיי ההורים, אבל הכל נעשה על דרך ההצחקה וטוב הלב.

                     

                     

                    אפשר להגיד הרבה דברים על החברים של ניקולא ועל התעלמותו ממה שקורה בעולם (אבל הלו זה עולם הילדים, לא?) ועל שטחיות הדמויות, אבל זה לגמרי לא העיקר ולא ממש נחוץ. מה שכן אי אפשר להתעלם מהעיצוב המושלם והמוקפד של הסרט. אם הייתי אומר לכם שטים ברטון ביים את הסרט לא הייתם מופתעים, אבל הוא לא. אז בואו נאמר כך שרוחו הברטונית מרחפת בכל פריים ופריים ומישהו בהפקה ראה לא מעט סרטים שלו וזה יופי.

                     

                     

                    אז כמו שהבנתם החברים של ניקולא הוא סרט טוב לב, תמים, מצחיק ונעים וחמוד ברוח של פעם. אבל פעם ממש. מעניין אותי מאוד לראות איך הילדים של ימינו יקבלו סרט על חבריהם מעולם אחר לגמרי. אז אולי תקחו אותם ונראה? בכל אופן, זהו ממש לא רק סרט לילדים אלא לכל המתגעגעים לרוח השטות ולסרט שמטרתו היא רק אבל רק לעשות טוב על הלב. אז אם מתחשק לכם להתיילד לרגע ועל הדרך להביא אתכם לסרט ילד, יש מצב שאתם תהנו הרבה יותר ממנו.

                     

                    דרג את התוכן:
                      ביקורת על קארדו

                      קארדו-לוגיה

                      16

                      מסעדות ואוכל  

                      3 תגובות   יום ראשון, 13/6/10, 23:07

                      אחד הדברים האהובים עלי בעיר הזאת זה שתמיד יש מקום שעוד לא היית בו. מילא לא היית, פה ושם יש גם מקומות שאפילו לא שמעת עליהם (אבוי לבושה). הם איכשהו חמקו מהראדאר הבלייני/תרבותי/קולינרי שלך או שסתם לא היתה עליהם כתבה גדולה במגזין התרבות ההוא וההוא.


                      וכך אחרי עוד יום עבודה ארוך, חיפשתי מקום אחר להשביע בו את נפשי ואת רוחי (ובסופו של דבר גם את גופי). הדרישות: אוכל טעים, אבל לא רק. אם אפשר מקום שיהיה לא רחוק ממש ואם אפשר שעוד לא טחנתי אותו עד דק  ושיפתיע. אוכל טעים זו לא בעיה גדולה וגם לא מקום טחון, אבל מקום מפתיע? את זה קצת יותר קשה למצוא.

                      לאחר שראינו שם לא מוכר באחד העיתונים יצאנו אליו רעבים ומעט עייפים אל פאתי יפו הקרובים, מחפשים אחר המקום הבא שלנו- הקארדו.


                      מודה ולא אבוש, עד לאותו הערב, בכלל לא שמעתי על המקום וזו טעות גדולה שיש לתקן. הקארדו מבחינתי נקשר אוטומטית לרבוע היהודי בירושלים, מקסימום לאיזה בית חולים. אבל ליפו? ועל אף השם המטעה מאוד (ביננו, זה הרבה יותר מתאים באמת לירושלים מאשר ליפו) מדובר במקום לבבי ביותר (אולי זה הקשר?) ומקסים ביותר.
                      אתם יודעים איך זה אצלי, מיד כשאני מתאהב במקום, אני חייב לפקוד אותו פעמיים תוך זמן קצר, כדי לבדוק שהפעם הראשון לא היתה מקסם שווא. אז כמובן שביקרתי בקארדו פעמיים השבוע (שליח או לא שליח, אני רוצה להבין!).
                      בביקורנו הראשון במקום, שמחנו לגלות מקום עם אוירה על גבול הבר השכונתי. תאורה קצת חשוכה ומוזיקת רוק מעולה, שבכל זאת יכולנו לנהל בה שיחה. לשמחתנו, המקום היה חצי ריק (כך שקיבלנו שירות כמעט בלעדי), נקודת יתרון בתפריט שדורש הסבר והתייעצות והיוועצות. מעיון בתפריט ראינו שעולה ניחוח אנין משהו על הדרך בין פריז ליפו- מצד אחד מאפים שנאפים במקום עם אופי מעט צרפתי ומצד שני נוכחות יפואית ים תיכונית יפה. נו, בדיוק אנחנו.


                      לאחר דילמות לא מעטות והתייעצות עם המלצר שסייע להתאים בין המנות לרעב, החלטנו ללכת על שלוש מנות: סלט עגבניות (34 ₪), מגש יפואי (38 ₪) ומגש נקניקים (52 ₪) ואחרי זמן לא מבוטל (תתכוננו, כיוון שאת הכל הם עושים במקום ואופים בו ברגע, לוקח קצת זמן עד שמגיע האוכל, אז אם אתם במצב עילפון מתקדם קחו זאת בחשבון), התחיל השולחן הלא קטן שלנו להתמלא באוסף לא קטן של מנות מקוריות, טעימות, מפתיעות ומעל לכל - עשויות מצוין.


                      סלט העגבניות שהיה חתוך גס בקערה גדולה, שילב באופן מעורר רעב בין עגבניות, פלפל חריף והרבה בצל. שום תחכום ושום הפתעה רק פשטות מוצלחת לפתיחה. הסלט הגיע עם לחם תירס קטן, המזכיר בצורתו מאפינס. לעומת שאר המאפים שהגיעו לשולחן בהמשך הוא לגמרי מחוויר. לכשעצמו, לאחר טבילה ארוכה במיץ של הסלט, הוא היה מעולה.

                      מיד הגיעו גם המגש היפואי, שעליו הונחו פנכות יפות מלאות כל טוב, שלא היה מבייש אף בורקסיה בולגרית פה ביפו: חומוס שנעשה פה במקום (והוא היה מצוין, רק חסר מעט מלח), בצל עם המון סומק, חתיכות מלפפון חתוכות גס, לבנה מעולה עם המון שמן זית, סחוג ירוק מצוין שעושה את העבודה וביצה קשה. הנציגות המאפית במנה הזו היתה סלסלת פיתות נאות שיוצרו פה במקום והיו פשוט מושלמות. מזמן לא טעמנו פיתות כל כך טעימות והיי כולה מדובר בפיתות לא? אבל ככה זה כשפיתה נעשית באהבה. מגש יפואי של ממש, שמפתיע באיכותו וטעמיו (ואפילו בגודלו ובמחירו).

                       

                      אם עד עכשיו שלט פה הצד הים תיכוני, הגיע הזמן לאזן את זה עם מגש הנקניקים, שכלל כמה סוגי נקניקים שנפרסו יפה יפה על מגש עץ והיו בול מה שהיינו צריכים עכשיו:ברזאולה, סינטה כבושה (ומהממת) ופרושוטו שחוזקו בחרדל לוהט, תרתי משמע, ולחם אלוהי, שאין מצב שלא תזמינו ממנו כמה פעמים. מנה מצוינת וגם לא קטנה. ועל זה אמרו חכמינו: ערב מנחם עבר על כוחותינו ביפו. את הכל החלקנו עמוק אל הבטן בעזרת בירה בלגית מרדסו (חצי- 32 ₪, מעט יקר אבל טעים רצח).

                       

                      הביקור השני שלנו באותו שבוע כבר היה בראש אחר לגמרי. הוא היה בבוקר יום שישי עת חיפשנו לנו ארוחת בוקר אחרת, אז לקחנו עמנו את פשושקי- הילד הכי מקסים בסביבה, שכבר בכניסה למקום אמר, יו איזו אוירה ביתית. אכן ילד עם מודעות בליינית מפותחת. בתפריט הבוקר הלכנו על 3 ארוחות שונות שהפתיעו אותנו לגמרי גם בטעם ובעיקר במחיר- 38 ₪ לארוחות בוקר מצויינות של ממש, הכוללות גם שתיה קרה וחמה במחיר(לכו על התפוזים שנסחטים במקום, לא יודעים איך הם עושים את זה, אבל יצא להם משהו!).
                      ארוחות בוקר שדגמנו בהנאה היו: ביצה בקן, בוקר צרפתית ובוקר רגילה. הארוחה הראשונה שהגיעה היתה -ביצה בקן-  שהתגלתה כמאפה בצק עלים גדול שעליו נחו ביצה וגבינה נימוחה, שוב פשטות ים תיכונית קלאסית מחוזקת בסלט עגבניות החרפרף ההוא (רק בצורה מוקטנת) היו פתיחה מעולה לשאר המנות.

                      בבוקר הצרפתי יש את אחד הקרואסונים הטובים שטעמנו לאחרונה. קרואסון שכמובן נאפה פה במקום, היה מלא בחמאה והשכבות שלו היו פשוט מענגות. הקרואסון הגדול לווה בסלט לבחירתנו ואנחנו הלכנו על סלט פירות ירוק, שלא הפסיק להפתיע. הסוד הוא ברכיבים וברוטב. הרבה עלים ירוקים ופירות עם רוטב ויניגרט מוצלח מאוד, כשמעל שטים להם שלושה קרוקטים מעולים עם גבינת עיזים וצ'ילי. עונג שבת יכול להתחיל עכשיו.
                      אבל העונג לא יהיה שלם אם אין פה ארוחה קלאסית, שהיא בדיוק מה שאתם מכירים מכל מקום אחר, רק עם מטבלים שווים במיוחד: החומוס והסחוג מהמגש היפואי, סלט ירקות קצוץ קצוץ, שתי ריבות מעולות ועוד עוד כשמעל כולם הפתיע מן ממרח נוזלי או סוג של רוטב עשוי בוטנים, כמו חמאת בוטנים נוזלית, שהיה הפתעה נעימה וטעימה שלא יכולתי להתאפק והטבלתי את הקרואסון המעולה בו.

                       

                       

                      בקיצור, שני הביקורים בקארדו הפתיעו אותנו בכל פעם מחדש, גם באווירה השונה בכל ביקור וגם באוכל הפשוט והעשוי מצוין. מישהו כאן מבין עניין באוכל בכלל וקל וחומר במאפים המצוינים. חומרי הגלם משובחים ממש, שנעים על הקו בין יפו לצרפת צריכים לגרום לכם לנוע למתחם נוגה המקסים, בכל שעה שלא תבואו. אל תעשו את הטעות שלי ותתנו למקום המקסים הזה לחמוק לכם מתחת לראדאר. לא חבל?

                       

                       


                      קארדו מאפים ויין
                      בר-יין, בר-מסעדה, קונדיטוריה/מאפיה
                      שד' ירושלים 3 - מתחם נוגה, תל אביב
                      דרג את התוכן:
                        4 תגובות   יום שישי , 4/6/10, 00:23

                        תהילה היא דבר מאוד חמקמק. גם יוקרה. אם פעם היה מספיק שסרט התהדר בשחקנים טובים ובמועמדויות לאוסקר כדי למשוך קהל לקולנוע, או במקרה של ארצנו - להגיע בכלל אל הקולנוע, היום אנחנו צריכים לעבוד הרבה יותר קשה בשביל ליהנות מסרט שלא שפר גורלו בקופות. אפילו אם זה התהדר בזכייה די מרכזית באותו אוסקר נודע.


                        גם באד בלייק יכול לספר לכם כמה חמקמקה היא אותה תהילה וכמה בקלות היא חולפת וכמה קשה להחזירה, אם בכלל. ואני מדבר הפעם על Crazy heart. דרמה אמריקאית, שלא יהיה מוגזם מאוד להגדירה כחצי מוזיקלית, ולא מהסוג המחזמרי, שהביאה סוף סוף, אחרי הרבה שנים של עבודה קשה באין ספור תפקידים (די דומים, יש להגיד בכנות), את הפסלון המיוחל לג'ף ברידג'ס. ומה לי כי נזכרתי באוסקר, ואנו בתחילתו של הקיץ? הו, זו בדיוק הסיבה. בעוד בתי הקולנוע הולכים ומתמקדים בסרטים חמים מדי, מהירים מדי, קלילים מדי (וביננו עם מזגן קריר מדי), הגיע הזמן לדרמה כמו שדרמה צריכה להיות : חזקה, נותנת חומר למחשבה, מציאותית, נוגעת בלב ואם אפשר להוסיף גם איזו סחיטת דמעה, מה טוב. הכי קיץ ישראלי, לא? אז זהו, שבשביל זה תצטרכו ללכת לספריית הdvd הקרובה לביתכם.

                         

                         

                        Crazy heart, סרטו הקטנטן של הבמאי סקוט קופר מציג שילוב מיוחד ומרגש בין סרט מסע אישי של מי שתהילתו הרחק הרחק מאחורי, לבין סרט מוזיקלי לחובבי הפולק האמריקאי, הידוע יותר בכינוי מוזיקת קאנטרי (ובמקרה הזה ענוגה ביותר). כאמור, באד בלייק (ג'ף ברידג'ס), הוא זמר קאנטרי שידע כבר ימים יפים יותר. הוא עושה את ימיו בהופעות קטנות במקומות שהמילה חור מחמיאה להם. אבל פרנסה זו פרנסה, גם אם היא מאפשרת רק מוטל זול וכמה בקבוקי אלכוהול. זה אולי לא מקורי מדי, אבל בד הוא גם אלכוהוליסט במצב די קשה, שכבר לעתים לא ברור איך הוא עוד זוכר את מילות השירים שלו. במסגרת הופעות ושיטוטיו ברחבי ארה"ב הוא נתקל בכתבת מוזיקה חיננית ורגישה (מגי ג'ילנהול בהופעה מקסימה ביותר, היתה מועמדת אף היא לאוסקר), שהיא גם במקרה אם חד הורית לילד קטן. לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין שתהיה פה אהבה והיא לא תהיה פשוטה כלל וכלל ויעלו פה נושאים כמו: משפחה, דמות אב, תהילה, התבגרות, בגידת הגוף, זקנה, אכזבות, כשלונות וטיפוח דור ההמשך.


                        עוד נגלה כי באד בלייק הוא גם סוג של מנטור מוזיקלי לזמר טומי סוויט- הדבר הכי רותח בתחום, מן ג'אסטין טימברלייק של עולם הקאנטרי, בגילומו המפתיע מאוד של קולין פארל. באמצעותו ינסה בלייק לשחזר מהקסם שאבד ושוב ללא הועיל, אך יכיר בעובדה שחברים יש רק ב...

                         

                         

                        אין בcrazy heart שום סיפור שלא שמעתם או לא ראיתם אי פעם, אבל הוא עשוי טוב ויש בו שני דברים שהופכים אותו לחוויה נעימה ומרגשת, שפויה כל כך בים ההבלים שמסביב: המשחק והמוזיקה. נתחיל דווקא בפסקול עליו אחראים סטפן ברוטון וטי בון ברונט, אבל בעיקר ריאן בינגהם (שאם נשחק לרגע טריוויה, זה היה במקרה שמו של ג'ורג' קלוני בתלוי באויר), זמר קאנטרי (פולק) אמריקאי די נחשב בז'אנר הסינגר סונגרייטר, שזכה גם הוא באוסקר על שיר הנושא של הסרט ויצר חוץ ממנו כמה להיטים משובחים של ממש אם אתם חובבי הסגנון ואף מופיע לכמה רגעים בסרט. תפנקו את עצמכם גם בפסקול. למה לא?

                         

                         

                         

                        למרות שבסרט משתתפים מגי ג'ילנהול ורוברט דובאל, שזכו במועמדויות כאלה ואחרות, וגם ה"כוכב" קולין פארל, נדמה שזה סרט של שחקן אחד- ג'ף ברידג'ס. זה נראה כאילו ברידג'ס קיבץ את כל תפקידיו בשנים האחרונות לדמות אחת המכילה הכל- הומור עצמי, הרס עצמי ואהבה עצמית. וכאמור, הפיצוי לא אחר לבוא. הופעה מדויקת ומשכנעת, שעושה עמו חסד ומזכירה כמה שחקן טוב הוא.

                         

                         

                        בין סרטי הקיץ הממוחשבים והמהונדסים לעייפה, crazy heart אני מעדיף צינון מוחי אחר, קטן למכביר ומוזיקלי להפליא, לא מופתי אבל לגמרי אנושי. אפילו רגיש ומלא חמלה. אז נכון שלרגעים הוא מרגיש כאיחוי של כמה סרטים ובכל זאת שווה צפייה ולו רק בשביל לראות את ג'ף ברידג'ס זוכה בתהילת עולם.


                        לאתר הסרט באוזן השלישית: http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=53043

                        הסרט הוקרן באדיבות האוזן השלישית

                        דרג את התוכן:
                          8 תגובות   יום שבת, 29/5/10, 19:45


                          החדשות הטובות: זה יותר טוב מהסרט הראשון. החדשות הרעות: זה עדיין לא מגיע לקרסוליו של  אף פרק מצוין אחד של הסדרה. אבל עכשיו אפשר להתחיל.

                          כדאי להגיד את זה כבר עכשיו בריש גלי (ואודה לכם אם תמשיכו לקרוא) אני מחבב את קארי ברדשאו. כן, סקס והעיר הגדולה היתה בשבילי אתנחתא לילית נעימה, גם אם פטפטנית מדי לפעמים, שאפשרה לי באופן אסקפיסטי לברוח לחצי שעה קלילה לרחובות ניו יורק. למות מקנאה על הבתים המגניבים, הבגדים היפים והחיים בתפוח כפי שהם מתרחשים בין בראנץ' לדייט. בידור טהור שנתן על הדרך גם איזו אמירה או שתיים (במשקל נעל עקב דקיקה) על מערכות יחסים, דהיינו נשים, גברים ומה שביניהם. בין אם אהבתם את זה או לא, אי אפשר לקחת מהסדרה החביבה את הייחודיות ופריצת הדרך במשקל נוצה.

                          שנתיים מאז הפרק האחרון שבא בדמות סרט קולנוע ארוך מאוד, הצטיידתי שוב בחברתי הטובה זוסי, מעריצה מושבעת של קארי והלכנו לראות הכצעקתה. ובכן, קארי ברדשאו ולהקתה חוזרות לקרוע את ה-עיר בכלל ואת אבו דאבי בפרט והכל גדול מתמיד, בוהק מתמיד, נוצץ מתמיד, מנקר עיניים מתמיד. כאילו לא עבר עלינו מיתון מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. ובכן, בואו נדבר רגע על המושג צניעות. על פי מילונים ואנציקלופדיות שונות, המושג צניעות מבטא מכלול ערכים תרבותיים או דתיים הקשורים להצגת העצמי בפני אחרים, הכוללים בין היתר מתינות בהופעתו החיצוניות של אדם, כמו גם בפעולותיו בביתו הוא. כן, בסקס והעיר הגדולה 2 לא שמעו על המושג צניעות. ואני לאו דווקא מדבר על חשיפת איברים כאלו ואחרים ברבים (שגם בזה נוגע הסרט), אלא דווקא במושג של ראוותנות ורהבתנות. כולם עשירים נורא, או יפים נורא. הבתים מנקרי עיניים יותר, הבגדים? לגמרי, וניו יורק? איפה ניו יורק, בכל הסרט הזה?! עם ההתבגרות בשנתיים נראה שכולם דווקא הפכו לעשירים יותר ומשועממים יותר ואם ניו יורק כבר משעממת, אז מה תגיד תל אביב?!  

                           

                           

                          כך, כאילו לא היה פה מיתון, כלום לא השתנה בעצם (חוץ מהסיטי), נעות להן החבורה מחתונה הומואית בקונטיקט, בראשות הרבנית הידועה לייזה מינלי (עם קטע חמוד דווקא, בו לייזה עושה ביונסה), לעוד פתיחה ועוד מסעדה ועוד שטיח אדום ועוד ועוד ועוד ומגלות לאט לאט שהחיים זה לא בדיוק מה שהבטיחו להן כשהן צפו בעוד פרק משעשע של סקס והעיר הגדולה. ילדים בוכים, גברים משעממים, המסעדות חוזרות על עצמן, נישואין זה שגרה ושגרה זה רע? לצורך רענון החיים מוזמנות החבורה לאבו דאבי, עוד עיר צנועה, ומגלות את קסמי המזרח התיכון החדש. נכון, כל החלק הזה מדיף ניחוחות רבים של התנשאות המערב על "קסם המזרח" בכלל ועל האיסלאם בפרט (או יותר נכון על הגברים באשר הם), והרי תרבויות המזרח "הצבעוניות" כל כך, הן שמרניות כל כך. מצד שני לא לשכוח, עדיין מדובר בסקס והעיר הגדולה, אני לא בטוח שאמירות אנטי איסלמיות זו הכוונה כאן. מצד שלישי נקבל פה בהופעת אורח את איידן, שהרי רק בשביל זה שווה לעבור קומדיה של טעויות במזרח.

                           

                           

                          אי לכך ובהתאם לזאת, זו חכמה מאוד קטנה ופשוטה לרדת על הסרט הזה, אז למה לי? הרי כל מי שהולך לסרט הזה יודע בדיוק מה הוא הולך לקבל וזה לא דומה בכלל לסרט גרמני של מיכאל הנקה מחד וגם לא נסיך הפרסי מאידך. לכל מי שלא הבין עד כה, זה סרט בנות קלאסי (אבל בנות ממש, עם כל הסטריאוטיפים המתבקשים) ששם דגש חזק מאוד בכל סצנה וסצנה על ביגוד אחר (נאה יותר או פחות, זה באמת כבר עניין של טעם) ועל צחקוקים כאלה ואחרים (חלקם חינניים, חלקם מביכים) ושפע בדיחות על גברים, גיל הבלות והורמונים, על יהודים, על הומואים, על מוסלמים, על נישואין, מותגים, סקס והעיר ועוד ועוד. נו, פרק שגרתי בסקס אנד דה סיטי או לא? אני יכול לגלות לכם שחבורת הבנות שישבה סביבי בסרט התמוגגה, הזילה דמעה במקומות הנכונים, התרגשה וצחקה כאילו 1997 ממש פה בפינה. אז בין כל סרטי הקיץ הרבים שלפנינו נראה שגם הם לא הולכים להיות צנועים ופשוטים בכלל..

                          אז אם לא בא לכם סרט פיצוצים מחד או סרט כבד ראש מאידך, לכו על סקס והעיר הגדולה 2, סרט פיל גוד קייצי, טעים כמו ארטיק, קליל כמו נוצה ורודה. עד הקומדיה הבאה תשכחו אותו כבר.

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            rotemmon
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            בלוגים אהובים

                            • שמנמנים

                            הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך