עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    7 תגובות   יום חמישי, 7/10/10, 18:32

    ''

    ב2002 נפל דבר בקולנוע הישראלי. הסרט כנפיים שבורות יצא לאקרנים ולטעמי היה לאחד הסרטים הישראלים הטובים ביותר שנעשו פה אי פעם ואם מדברים על מהי יצירת מופת סוחפת, זוהי הדוגמה הבולטת. סרט שגם כמעט עשור אחר כך, אתה נפעם ממנו ומהמשחק בו, מהרגישות ומהכאבים המשפחתיים כפי שלא ראינו קודם. אתם יכולים לקרוא לי רגשן או סנטימנטליסט, אבל גם 8 שנים אחרי, "כנפיים שבורות" ממשיך לרגש אותי בכל צפייה מחדש. מלבד החוויה האישית הרגשית שלי, הסרט הציב לראשונה את אורלי זילברשץ כשחקנית ראשית בקולנוע (עד אז בעיקר תפקידי משנה בקולנוע) אבל בעיקר – הסרט הציג לעולם את ניר ברגמן וסימן אותו כאחת ההבטחות הגדולות ביותר של הקולנוע הישראלי, במילים אחרות: סוג של ילד פלא נולד.

    כנפיים הביא לילד הפלא החדש ושותפיו תשעה פרסי אופיר לשנת 2002 והיה לאחד הסרטים הקופתיים של אותה שנה. מאז ועד עתה, הרגשנו אותו בעיקר בסדרות טלויזיה מרשימות ורגישות, כמו חלקו בבטיפול וה-סדרה שלו: להוציא את הכלב. שבעיני היתה רגישה ומלנכולית באותו הקו של כנפיים. שמונה שנים אחרי ולאחר התעלמות גורפת בפרסי הקולנוע לשנה זו (אבל לאחר הזכייה הגדולה בפסטיבל הקולנוע בירושלים) מביא ברגמן סרט עטור ציפיות ועטור יומרות: הדקדוק הפנימי.

    את מד הציפיות שאחרי כנפיים שבורות אתם יכולים להבין לבד, אך על פרק היומרות אחראי הבסיס לסרט והוא ספרו של דויד גרוסמן "ספר הדקדוק הפנימי" (שיש האומרים כי הינו הטוב בין ספריו של גרוסמן). לא רק זה שהוא ספר של גרוסמן ויש לנהוג בו בעדינות, מה שמגביה את סף היומרות הוא בעיקר תוכנו – כיצד להעביר את הדקדוק של הדקדוק הפנימי אל הקולנוע ובכן דווקא בקטע הזה אפשר להגיד – מוצלחינג, אבל לגמרי לא כנפיים שבורות.

    סרט הדקדוק הפנימי (ככה אני קורא לו), אם יורשה לי להגיד, הוא התשובה הירושלמית, הרצינית והקודרת יותר ללהיט ההיסטרי של אבי נשר - פעם הייתי החיפאי. שני הסרטים יחד עם סרט נוסף שיצא השנה - מוקי בוערה, בעלי קווי דמיון לא מעטים – סרטי התבגרות, המתרחשים בשנות ה 60, כשברקע מהדהדים החיים שאחרי השואה.

    החלק הראשון בדקדוק הפנימי מתאר בלוק ירושלמי בשנות ה60, ובו אהרון, ילד מקסים בן 11 בגילום יוצא דופן של רואי אלסברג. הוא שנון, חכם ורגיש. החיים בבית לא פשוטים וכמו המשפחה הלא מתפקדת בכנפיים שבורות, כך גם כאן: אמא שתלטנית, מרירה ודורסנית (אורלי זילברשץ, כרגיל עושה את תפקידה מעולה, בדמות שאינה מעוררת אמפטיה בכלל), אבא ניצול שואה, סוג של ליצן חצר חלשלוש רוב הזמן, שבינו לבין תפקוד אבהי המרחק גדול (יהודה אלמגור, בתפקיד שממשיך בדיוק את תפקידו במוקי בוערה, סרט ישראלי שרובכם לא ראיתם וכנראה גם לא שמעתם על קיומו ולא הפסדתם הרבה, באמת!), סבתא "משוגעת" שעושה בושות ואחות שכנראה היא הדמות השפויה היחידה בבית. החלק הזה הוא מסורבל לעתים וסובל מעודף בסיפורי משנה שאינם מתפתחים באופן מספק בעיני (למשל עם השכנה העדינה, גברת בלום, אותה משחקת אוולין קפלון) ומותירים סוג של חורים בעלילה, אך עיקר בעייתו לטעמי היא שהוא פחות מדי מרגש. מאידך, בחלק הזה אנחנו נחשפים גם לדקדוק הפנימי, באחד הרגעים הקולנועיים היפים בסרט ובכלל. אהרון מסביר לחברו גדעון מה זה הווה מתמשך (אני חושבינג...). הרגע בו המצלמה קופאת לרגע קצר אך מתמשך על כדור הטניס, הוא פשוט רגע מושלם, או מושלמינג. חבל שאין יותר רגעים כמותו.

    החלק השני, הוא החלק הטרגי והיותר טוב של הסרט, בו אהרון מבין כי כל חבריו גדלים ורק הוא נשאר אותו ילדון בן 11, בין אם בגלל שחווה אהבה נכזבת או ובין אם זה בגלל משפחתו הלוחצת, הדקדוק הפנימי משתלט עליו ואז גבולות הדמיון והמציאות מתערבים עד לסוף המר.

    לא פעם בסרט נעתי בין אכזבה להשתאות. בחלק הראשון הרגשתי יותר מדי פעמים תחושה של פספוס וחוסר הידוק בסיפורים או אפילו מעט רישול בכתיבת הדמויות ועיצובן (דבר מאוד מפתיע ביחס לניר ברגמן, שידוע בכתיבה מאוד מדויקת וחדה של דמויותיו). רגע של תהייה: איך בכל פעם שגברת בלום נכנסת הביתה ופותחת את הרדיו אז מתחילה בדיוק רב תכנית לחיפוש קרובים. מצד שני, היו לא מעט רגעים קסומים ויפים של ממש, בהם הסרט הוא פשוט מצוין. יכול להיות שזה גרוסמן (לא קראתי את הספר לבושתי), אך ההישג הגדול בעיני של הדקדוק הפנימי הוא השימוש היפה במילים, שמזכיר שעברית עשויה להיות שפה יפה (למשל כשאהרון מונה מילים נרדפות לגעגוע או בעימות עם אביו על הממלחה). עוד נקודת חוזק של הדקדוק הפנימי (כמו בפעם הייתי, אם כבר הוזכר) זו ההצטיינות היתרה בשחזור התקופתי המוקפד שלו, החל מהשפה (לעתים קצת יותר מדי, עד כדי דידקטיות ובעיקר בתפקידה של אורלי זילברשץ) ועד העיצוב החזותי של הסרט, עד כדי כך שלא גדלתי בירושלים ולא בשנות השישים, אך מצאתי את עצמי נזכר בלא מעט אירועים מילדותי (מה שראיתם על תנועת הנוער, זה אמיתי!).

     

     

    הדקדוק הפנימי מוצלח הרבה בזכות רואי אלסברג, שחקן ראשי הסוחב סרט שלם על כתפיו הדקיקות מאוד ועושה זאת בהצלחה רבה. בניגוד להרבה ילדים-שחקנים אחרים שהמשחק שלהם מעושה מדי ועשוי יתר על המידה, אלבסרג זכה בתפקיד רגיש ובבמאי רגיש שאהב מאוד, כך נראה, את התפקיד של אהרון ויצרו יחד דמות כובשת (ראו לדוגמה את רוני טל המשחקת את יעלי, מושא אהבתו ואכזבתו של אהרון – זו לטעמי דוגמה למשחק מעושה מדי).

    יכול להיות שעודף הציפיות מניר ברגמן, לאור כנפיים שבורות והיומרות בלקחת ספר עטור שבחים של גרוסמן, אולי לא עושה עם הדקדוק הפנימי חסד, אך בבחינתו לבד וללא כל אלה הדקדוק הפנימי, הוא סרט טוב, גם אם לא חף מפגמים. אמנם בפרסי האקדמיה התעלמו ממנו לחלוטין, אך זה לא אומר עליו דבר. הוא יזרוק אתכם לילדות, הוא ירגש אתכם, הוא יזכיר לכם שעברית היא שפה יפה, הוא יזכיר לכם שפעם הייתם ילדים, הוא לא מתחנף ובעיקר יש לו את רואי אלסברג המצוין ואורלי זילברשץ, שאו שאוהבים אותה או שלא אבל אי אפשר להתעלם מיכולות המשחק האדירות שלה. לכו לראות!!

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      ביקורת על האמריקאי,

      האמריקאי השקט

      11

      סרטים  

      12 תגובות   יום שני, 4/10/10, 11:21

      ''

      מי שעוקב אחרי בקביעות יודע שממש לא אהבתי את סרטי הקיץ השנה וחיכיתי בשקיקה לכל מה שנהוג לקרוא סרטי הסתיו, כל אותם סרטים שיוצאים לאקרנים שניה אחרי שהטמפרטורה מעיזה לרדת מ30 מעלות, והם בדרך כלל מאופיינים בדרמות רציניות, איטיות ובכובד ראש לרוב. חיכיתי חיכיתי ומי בא? האמריקאי.

       על אף השם האמריקאי, זהו בכלל סרט אירופאי מכף רגל ועד ראש ובינינו- לדעתי מדובר פה באחד הסרטים הכי שנויים במחלוקת של הזמן הקרוב – יש מי שיראו בו יצירת מופת מהפנטת (ואני יכול להבין אותם) ויש שיראו בו את אחד הסרטים הכי משעממים שהם ראו בחיים (וגם הם איך לומר, צודקים בדרכם).

      הבמאי אנטון קורבין, שעשה את קונטרול המוצלח, החליט הפעם לעשות שינוי דרמטי בעלילה, להנמיך את הווליום וללכת על מותחן אירופאי עם ניחוח מובהק של פעם עם קריצות רציניות וכבדות ראש לסרטים אחרים באותו הז'אנר, אך בלוק עכשווי ומעוצב למשעי. הסיפור הרזה (שאת רובו צריך להשלים לבד בדרך כלל) מספר על ג'ק או אדוארד, תלוי מי קורא לו (ג'ורג' קלוני, כמו שאף פעם לא ראיתם – בכל מובן), סוג של מתנקש חשאי שתקן ועצוב (במילים אחרות, הוא רוצח שכיר), שרגע לפני הפרישה, עקב משימה כושלת, נשלח למשימה אחרונה וסופית בהחלט באיטליה. באמצע הוא מפתח יחסים עם זונה מקומית שמשבשת לו את התכניות ומתיידד, עד כמה שזאב בודד מסוגל, עם כומר מקומי בעל תובנות רוחניות על העולם. וזה כל הסיפור. באמת. אין יותר. האמריקאי ויוצריו החליטו לשים פחות דגש על סיפור והרבה יותר על אוירה. איפה מתח? כנראה טמון עמוק בקצב ובצילום המסוגנן, החצי אפל לעתים.

      את עברו ואת חיבתו של קורבין לצילום ועיצוב חזותי ניתן בקלות להרגיש בסרט, בשוטים מרהיבים המצולמים להפליא של איטליה ובסצנות מעוצבות ויפות עד כאב. מצד שני, הקצב האיטי והשתיקות הרבות מאוד לאורך הסרט עשויים להביא חלק מהצופים לנמנום קל עד כבד או להשתומם מתי בדיוק יתחיל הסרט ואיפה המתח שהבטיחו בפרסומות. זה הזכיר לי דיון שערכתי זה מכבר עם חברים מביני עניין בדבר סרט אחר, שהיה אחד הסרטים היפים ביותר שראינו, אך היה משעמם להחריד ונטול עלילה קוהרנטית ו/או מעניינת. ואז נשאלו השאלות: האם יופי זה הכל? האם סרט יפה הוא גם סרט טוב? האם סיפור זה כל הסיפור? תשובות סופיות עוד אין לי, אבל אני מוכרח לציין, שדווקא מצאתי שיש משהו בקצב של האמריקאי, בהשלמת הסיפור לבד ובג'ורג' קלוני השתקן, העייף, הרזה, השחוק והמזדקן (כמו שבאמת לא נראה מזמן), שמחלחל אט אט ואם אתה נעתר לסרט אפשר להסחף איתו (במתינות כמובן).

      אז מה לעשות עם האמריקאי? אם אתם חובבי קולנוע אירופאי איטי, סרטי אמנות מסוגננים ומעוצבים במסווה של מותחן ואתם מחבבים את גו'רג' קלוני בכל מצב, אז זה לגמרי סרט בשבילכם. אם אתם מחפשים מותחן כהלכה, תמתינו עוד קצת ותחפשו סרט אחר. את האמריקאי תראו כשיגיע לטלויזיה. ואני? אני מתכונן לסרטי הסתיו.

      נ.ב.

      התמונה המצורפת היא מתוך הבלוג של במאי הסרט אנטון קורביין, למי שממש אהב את הסרט:

      http://focusfeatures.com/profile/anton_corbijn

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 3 מתוך 5

        3 תגובות   יום שבת, 11/9/10, 00:28

        אני יוצא לחופשה.

        הרבה זמן זה לא קרה לי.

        אני צריך את זה.

         

        להתרוקן. לשכוח. למלא. להתמלא.

        להתרענן. לרענן. להזכיר.

        לאוורר את הנשמה.

        לנער את האבק.

        לחשוב.

        לשייף קצוות.

        לעגל פינות.

        לנשום.

        לישון לילה שלם.

        לקום בלי שעון.

        לאכול. 

        לקרוא.

        לראות.

        לשמוע.

        לכתוב.

        לצחוק.

        לדבר.

        לחוות. להתחבר. לזכור.

        לשמור ליום גשום. להזכר ביום מעונן.

        להפנים.לאהוב מחדש. להתגעגע..

        להתראות.

        (בעוד שלושה שבועות)

        דרג את התוכן:
          ביקורת על "לאכול להתפלל לאהוב"

          לצפות להתאכזב להשתעמם

          9

          סרטים  

          5 תגובות   יום שישי , 10/9/10, 20:08

          ''

          מכירים את זה שאתם יוצאים לחופשה, מכינים ערימת ספרים, מתלבטים שעות, בוחרים ואז כבר ביומיים הראשונים סיימתם אותם ונותרתם בלי שום דבר לקרוא? כעת כל מה שנותר זה למצוא מישהו ולהשאיל ממנו איזה ספר או שניים וככה יוצא שאיכשהו בזמן חופשה אתה קורא ספרים שבכלל לא התכוונת לקרוא אותם, שלא לומר לקנות אותם כשאתה בשגרת חייך. מכירים?

          לפני שנתיים בדיוק,  בזמן חופשה בלאוס, מלאי הספרים שבאמתחתי הלך ואזל וכל מה שנותר לי לקרוא זה ספר שבחיים לא חשבתי שאקרא, על אף שחצי עולם בערך רגש ורחש ממנו – לאכול, להתפלל, להתאהב – אם כבר הייתי מסתפק בחלק של הלאכול, אבל למי יש כוח לשטויות רוחניות (או פסיכולוגיה בגרוש) של אשה אחת שעשתה לעצמה תרגילים בהעצמה ואחר כך בוחטות של כסף? בטוח לא לי. אבל כמו שלמדתי לא פעם – אף פעם אל תגיד אף פעם. בצוק העתים גם לאכול להתפלל להתאהב הוא ספר. והאמת? הוא היה דווקא חביב בדרכו והתאים בדיוק למצב רוח של חופשה במזרח הרחוק.

           

          והנה שנתיים עברו ושוב שנייה וחצי לפני יציאה (שוב) לחופשה במזרח הרחוק, יוצא הסרט על פי הספר ההוא. בניגוד להצהרותיי על הספר, הפעם היה ברור שאלך לראות, ולו רק בשביל להכנס למוד של חופשה חובקת עולם (כן כן, תירוצים! תגיד שרצית לראות את ג'וליה רוברטס). אך שוד ושבר, מהספר החביב ההוא נותר סרט די קלוש שמתחיל בסדר ואחר כך הולך ונפרם לגמרי....אבל בואו נעשה סדר בעניינים.

           

          לאכול להתפלל לאהוב, ספרה של אליזבט גילברט, יצא לפני קצת יותר משנתיים והפך די מהר לרב מכר עולמי. הספר האוטוביוגרפי מספר את סיפורה של גילברט עת חוותה משבר גיל השלושים פלוס על אף חיים שכולנו היינו מתים לקמצוץ מהם – ג'וב מעולה כעיתונאית תיירות, בית ענק מעוצב למשעי בפרברי ניו יורק, כסף ובעל מסוקס. אך כמו שכולנו יודעים, לפעמים זה לא מספיק. משבר גדול, דיכאון וגירושין גורמים לה לקבל החלטה שאני חושב שאין מי שלא חושב עליה מפעם לפעם (טוב, אני בטוח...) – לזרוק את הכל מאחור ולעזוב  לשנה, ואם לתמצת זאת בשלוש מילים – לאכול (טוב), להתפלל (לשלומי), לאהוב (את עצמי). במילים אחרות – לעשות קצת טוב לנפש ולצאת למסע שיקומי (ברור, לכולנו יש כמה ג'ובות בצד ששמרנו בדיוק בשביל זה). היעדים אם רציתם לדעת (ולמות מקנאה) הם איטליה בשם האוכל, הודו בשם בתפילות ואינדונזיה (באלי) בשם האהבה. מקנא? לא אכחיש זאת.

           

          ואז הגיע הסרט. הבקרוב הבטיח סרט מלא בגוד טיים, נופים יפים ואוכל איטלקי שמצולם נפלא (ובאמת, אל תבואו רעבים). עוד הבטיחו יופי של שחקנים, שכבר לא צריכים להוכיח לאף אחד כלום, כשבראשם צועדת הגברת רוברטס. כששמעתי שג'וליה רוברטס היא היא אליזבט גילברט, חשבתי שאין מתאים ממנה לתפקיד, אז גם התחלתי לפתח כבר איזה חשק קטנטן לסרט. תוסיפו למדורת הציפיות שלי גם את חאוויר בארדם וריצ'ארד ג'נקיס בעלי תו תקן איכותי על פי רוב, את ג'יימס פרנקו הגחל הלוהט וגם את הבמאי – ראיין מרפי, מי שאחראי על הממתק הטלוויזיוני ההיסטרי ואהוב – GLEE . ובכן, כל אחד והארסנל ההיסטורי שמביא איתו, יחד עם ספר חביב היו צריכים ליצור איזה ביג היט מהסרטים, אבל לצערי הרב משהו לא ממש עובד וכל הכשרונות המקסימים האלה לא עזרו להציל את הסרט (והמצב בקופות בארה"ב די הוכיח את זה, עכשיו אני מבין למה).

           

          נראה כי מרפי שקרא את הספר והתלהב, ויתר על המגניבות המאפיינת אותו בדרך כלל לטובת סוג של נשיונל ג'יאוגרפיק מצולם היטב. מרפי עשה קצת יותר מדי קאט אנד פייסט של משפטים נבחרים מהספר, רק לא ראה שמשהו בדבק שלהם לא פעל טוב. מה שיצא בסוף זו עיסה דביקה, מצולמת באופן מרהיב, מלאה בחורים עלילתיים, לא כל כך מהנה ולא כל כך כייפית וחבל. לסרט חסרה איזו תנופה וקלילות שמתחילה דווקא בסדר בפרק של איטליה, אבל מתפזרת לחלוטין בפרק של הודו, המפוספס לחלוטין ואפילו משעמם ולא מרגש (מה למדתם בפרק הזה? מה חוויתם שם? כלום...אם בספר זהו חלק שמסביר דווקא יפה ובאריכות את משמעות התפילות, הקושי והכאב וגם את ההתחברות האיטית של הכותבת לתפילות ולאנשים מסביב בסרט זה מעט דרדלה) והפרק של באלי? כל כולו חורים חורים, מזל שיש את חאוויר.

           

          ובכן, לאכול להתפלל לאהוב, החמיץ קצת את הפוטנציאל שלו להיות סרט המעבר האולטימטיבי בין הקיץ לסתיו, והוא מותיר אותנו בעיקר עם גלויות נוף יפות ושחקנים חביבים, אך בעיקר מפוספסים. לפני שאתם רצים (ובלי להעליב- נראה לי שיותר נכון להגיד - אתן רצות) לסרט, אני חושב שאפשר להמתין לDVD בבית. מה שכן, הוא נותן יופי של רעיונות לטיול.

          דרג את התוכן:

          הציון שלי: 2 מתוך 5

            12 תגובות   יום שני, 6/9/10, 11:22

             

            ''

             

            מצעד האלבומים השנתי של הרושם של רותם

            נדמה שלפני שנייה וחצי עוד צעדו פה מצעדי סיכום של העשור הקודם במוזיקה והנה כבר צריך לסכם מוזיקלית את שנת תש"ע. הרבה אלבומים יצאו השנה, אבל כמה  מהם השאירו באמת חותם אחריהם? כמה יישארו איתנו לנצח? כמה מהם קניתם? כמה הורדתם?

            הרבה מגמות היו לנו בשנה האחרונה: המיינסטרים גוסס לאיטו, חבורת רימון מתאדה, המזרחי שולט, הסלולר גם, המכירות בקנטים, הרבה אוספים נאספו, זמרים חברו לחברות ענק ושיווקו יחד את הדיסקים שלהם, זמרים נבעטו מהארון ובינינו- לפעמים אני מרגיש ששנת תש"ע עוד לא התניעה באמת, לפחות בתחום המוזיקה.

            אבל אנחנו בעניין של סיכומים, אז למה רק להתלונן? תמיד צריך לראות את הצד החיובי, כי היו השנה גם לא מעט דברים מעולים ומרגשים ואני נרגש מאוד להציג בפניכם את מצעד האלבומים שלי. המצעד הזה הוא מצעד אישי, פרטי ומבוסס אך ורק על הטעם שלי כמובן ועל מה ששמעתי הכי הרבה במהלך השנה החולפת,נכון יש פה כמה חוסרים שערורייתיים שטרם הספקתי לשמוע או לא מספיק העמקתי בהם, אבל באמת - ניסיתי לשמוע כמה שיותר. ניסיתי גם לשלב כאן גם כמה תחומים, אך עדיין לנסות ללכת על הנגיש והדי מוכר. אתם רשאים להציע חלופות משלכם, להתווכח וגם לקנות למישהו יקר כמתנה לחג.

            גבירותיי ורבותיי, קבלו את האלבומים הישראלים שהכי אהבתי לשמוע השנה:

            בניינים נמסים – סיון שביט
            אלבום השנה שלי! אולי הדיסק ששמעתי הכי הרבה פעמים השנה ובכל פעם מרגש מחדש. סיון שביט חוזרת עם דיסק קטן, פרלין של ממש בשנת המוזיקה האחרונה. אסופת שירים נוגים ומעולים של נסיכת הבריט פופ המקומית שלנו. חבל שלא היו עוד כמה דיסקים כאלה השנה. השיר המנצח: ארוחת יום שישי – ריסוק הלב לחתיכות קטנות בצורה מאופקת. יצירה מושלמת.

            מה אעשה עכשיו – קרולינה
            הפתעה נשית משובחת. אם חששתי מעוד דיסק רוחני של הבנות נחמה, הפתיעה קרולינה בדיסק עם הגרוב הכי כייפי השנה. קותימן על ההפקה, כמובן עזר להפוך את הדיסק הזה לממתק אמיתי (ומופק לעילא) ואפילו הרדיו חיבק. אז מי אמר שלא משמיעים מוזיקה טובה ברדיו? קרולינה מוכתרת בזאת כמלכת הגרוב. השיר המנצח: אף אחד לא בא לי – שיר הדיכאון הכי מקפיץ, אני חושב, שהיה השנה.

            כל מה שאנושי – ערן צור
            או שמאוד אוהבים את ערן צור או שמאוד לא אוהבים אותו. אני בצד של האוהבים, כמובן. איזה יופי של דיסק הביא ערן צור השנה. בוגר מתמיד ורגיש עד אין קץ,  אך זה לא עוצר את ערן צור מלבעוט כשצריך ואיך שהוא בועט. עין הסערה המושלם,  השיר הראשון שיצא, היה הצהרת הרגישות הגברית החדשה וכבש אותי לחלוטין. השיר המנצח: אחת אחר חצות – ערן צור מארח את אברהם טל לדואט. מפתיע ומוזר, כמו שזה נשמע.

            דניאלה ספקטור – דניאלה ספקטור
            לכל שנה יש את התגלית שלה ודניאלה היא ללא ספק תגלית השנה. מלאך ירד מהשמיים והוציא שיר קטנטן בשם הכוכב הזה מת ובפשטות קורעת לב כבשה אותי. כן יהודית רביץ החדשה, לא יהודת רביץ החדשה, מה זה חשוב?! כולם מדברים כמה הדיסק הזה קסום, אבל אין מה לעשות - הוא פשוט קסום. אם עוד לא שמעתם, רוצו וחפשו. השיר המנצח: רציתי לבחור ב"הכוכב הזה מת" האהוב עלי, אבל ההכרעה הלכה על: זה הזמן. כאב לב מושלם.


            הדג נחש – 6
            המנצחים הבלתי מעורערים בתחרות על התואר הרכב השנה (עם כל הכבוד ויש כבוד לאלקטרה). הדג נחש עושים היפ הופ ציוני כבר 6 אלבומים ונראה שבכל פעם הם ממציאים את עצמם מחדש בגרסה יותר ויותר משוכללת. מכונת להיטים שזכתה בהפקה מעולה, הניבה כמה להיטי רדיו נצחיים. אני חותם על כך. חוץ מזה איפה ראיתם עוד שירי מחאה במיינסטרים? השיר המנצח: עוד אח אחד היה להיט רדיו מהסוג המפתיע, הסוג שמדבר אל כולם! שיר נחמה הוא שיר מחאה מנענע ישבן ויש בו פשוט פזמון מעולה: סובבוני בשקלים, הלעיטוני בכזבים ואני כשה תמים עודני מאמין – הלווו ישראלים תתעוררו, זה אנחנו!

            דרור שוסטק – שומר השער
            אתם בטח שואלים את עצמכם מי זה???? ובכן כאן עלי להודות שנחשפתי לדיסק הזה בזכות ידידי הטוב ד"ג שטפטף את הדיסק הזה באזני כל כך הרבה פעמים. התוצאה: דיסק יפה שאתם לא מכירים וחבל. שוסטק, הסולן והלב הפועם של להקת האנשים, ממשיך את אותו הקו באלבום שקט ורגיש, מלא חום ואהבה ואם יש בו חסרון אחד זה שחלק מהשירים נשמעים קצת אותו דבר. נסו ותהנו. השיר המנצח: את חירותי – חידוש מרטיט לשירה של חווה אלברשטיין שבעצמה חידשה אותו (וגם הוציאה אלבום יפה משל עצמה השנה). וואו ביצוע גברי מדויק ומלא אהבה.

            אסף אבידן והמוג'וז - Poor Boy/ Lucky Man
             לפני שאתם מתנפלים וצועקים שהדיסק הזה יצא בשנה שעברה, נא להרגע. הוא יצא ממש בסופה ומבחינתי שלט בשנה הזאת ללא עוררין. ואם גלגל"צ נכנעו לו, אל תתפלאו שהיכל התרבות גם. אסף אבידן מסיים את אחת השנים המוצלחות שלו ומביא דיסק משובח שלא עושה בושות גם בעולם. האמת? גם ההופעה שלו בבארבי היתה אחת הטובות שראיתי השנה. השיר המנצח: אין מה לעשות, עדיין השיר שמפיל אותי כל פעם מחדש הוא small change girl– במילה אחת: הורס.

            נינט טייב – קומוניקטיבי
            תעקמו את האף עד מחר. אחרי שכל ההייפ סביבה דעך וכל מי שהתעלף עליה בזמנו חזר בו (ולהיפך) נרגעו, אפשר לנתח את הדיסק הזה ממקום אחר לגמרי. זה אולי לא אלבום השנה, אבל בהשמעות חוזרות ונשנות בהחלט, זה אלבום בכלל לא רע (וכאן זה הזמן לבקש סליחה מנינה, שאי אז קטלתי אותו). נדמה שהכל נאמר עליו כבר, אז אתמצת זאת בשלוש מילים: נינט נותנת ברוק! השיר המנצח: מדברים – חץ עדין לכל המלעיזים עם לחן משובח והפקה מעולה של רוקפור ושימו לב לדואט הקטנטן עם מארינה. אולי היא לא תמלא את קיסריה, אבל היא גם לא צריכה.

            ארז לב ארי – ארגמן
            בשקט בשקט, כמעט בסוד, ארז לב ארי הוציא עוד אלבום. בלי יחצנים שמפמפמים ובלי להיטים היסטריים. מכל ז'אנר הזמרים המפייטים והמשוחחים עם אלוהים נדמה שזה הנציג הכי טוב שהיה השנה. דיסק צנוע מאוד עם להיט אחד פוטנציאלי (אם בכלל), אבל גם יפה יפה וחכם ונוגה כל כך. ארז לב ארי, תעשה לי דיסק! השיר המנצח: תחרות קשה!  פרימיטיביים עצוב ומעולה, אבל ברדיו שמעתם את בסוף היום. איש אחד קטן מול עצמו, ביתו ואלוהיו. פנינה.

            פרוייקט 30 – שלושים פלוס
            ברי סחרוף, יהודית רביץ, מאור כהן, יהלי סובול, נינט טייב ושלומי סרנגה
            לא מספיקים לכם, הא? אלבום פופי למהדרין מלא להיטים (בהשתתפות הרשומים מעלה) לגילאי ה 30 פלוס, שניסה אולי להיות התשובה תל אביבית לפרויקט של עידן רייכל, אבל לא ממש תפס את הרדיו ואת הקהל. אני מודה ומתוודה, אהבתי את הפרויקט הראשון וחיכיתי גם לדיסק ההמשך הזה ופשוט נהניתי מעשרה שירים שעושים נעים. יש דיסקים יותר טובים ממנו בהרבה, מתוחכמים בהרבה, אבל אין עוד אסופה כזאת של טאלנטים בשום דיסק אחר. שיר מנצח: תחרות לא פשוטה  - שמיים שחורים מרגש (שהופיע בפרויקט עוד מעט נהפוך לשיר)  אבל השיר המאופק ביותר באלבום הוא גם האחד השירים האהובים עלי השנה – כשנינט פוגשת את יהלי ב"אין לך מה להפסיד" – שנות ה 30 מעולם לא היו כואבות ומדויקות יותר.

             

            ועוד כמה שראויים לציון (וחלקם אף לשבח):

            • יהודה פוליקר - אהבה על תנאי  – האזינו בלי דעות קדומות.
            • חווה אלברשטיין – ברוך הבא – ברוכה השבה!
            • דני סנדרסון – לא יפריד דבר – תעשו כבוד לדור המייסדים!
            • גבריאל בלחסן – עתיד – עתיד שחור משחור אבל מעולה!
            • גבע אלון – Get Closer– נעים מאוד מאוד!
            • יוני אילת – ציגיינער נשמה – מתי בפעם האחרונה שמעתם דיסק ביידיש?
            • בלקן ביט בוקס - Blue Eyed Black Boy– פסטיבל!!!
            • שילה פרבר – פרח קיר – בזכות לונדון והחידוש המגניב למרגנית של מילי מירן!
            • אפרת גוש – אה אה אה אהבה – חזק במגניבות!
            • שי גבסו והמראות – קרוואן – קצת קשה להאמין אבל זה דיסק לגמרי לא רע.
            • עוזי נבון ומכרים – הרטרו מעולם לא להט יותר, שימו לב לדואט עם שושנה ברדלס!

             

            כמובן שנעשו עוד הרבה דברים טובים, באלטרנטיב ובמיינסטרים, ואי אפשר למנות את כולם ועוד לא בחרתי בכלל את השירים שעשו לי את השנה. ואת האלבומים שיצאו לפני שנייה (ואת אלו שעוד לא הספקתי בכלל לשמוע - ג'ירפות, יעל קראוס, אורן ברזילי). אז מה מכאן ייכנס לפנתיאון המוזיקה הישראלית? מה יתפוגג ויימוג למעמקי השכחה? מי יפרוץ בשנה הבאה? מי יוציא מה? איזה כייף, מתחילה עוד שנה...יש כנראה למה לחכות.

            איפה שלא תהיו ומה שלא תעשו, העיקר שזה יהיה עם מוזיקה.

            שנה טובה

            רותם

            דרג את התוכן:
              ביקורת על "אהבה בהחלפה"

              ההחלפה (או מותק, הילד נוירוטי)

              9

              סרטים  

              3 תגובות   יום חמישי, 2/9/10, 19:01

              ''

              כל אחד צריך איזו סטייה קטנה ברזומה שלו. הסטייה שלי זו ג'ניפר אניסטון כנראה. הבחורה הזאת מקועקעת אצלי חזק וכך כנראה היא תשאר לעד כרייצ'ל הנצחית, מתוך הסדרה האהובה עלי עד מאוד - חברים. כזה אני, קלולס לפעמים. אבל מה, הבעיה שמאז נפרדה מאיתנו חברים אני מרגיש שהקרדיט שלי לרייצ'ל, אופס סליחה -ג'ניפר, כקומיקאית מוצלחת הולך ואוזל. מה זה אוזל, אנחנו נוסעים על האדים. והשנה האחרונה סיפקה לא מעט אפשרויות לראות זאת (מי אמר כמות על חשבון האיכות?)- אקסית במצור, אהבה בהפתעה ועכשיו לשם שינוי ...אהבה בהחלפה.

              אז נכון שהפעם הנושא מסקרן מאוד ואפילו חורג במילימטר קטנטן מהזרם המרכזי ומעיז לעלות במרכזו בחורה שבוחרת להביא ילד לבדה מתרומת זרע (פששש...ממש נועזים האמריקאים האלה!) כשברקע עומד חברה הטוב, עוד גבר מתבגר פלוס, נוירוטי ושנון. מזכיר לכם איזה זוג פוטנציאלי? ובכן, הרי יש כאן פוטנציאל שלם ל"כשהארי פגש את סאלי" תוצרת 2010, אך הסרט לטעמי מפספס לאורך כל הדרך ואם יש משהו אחד שמתחשק להגיד לג'ניפר אניסטון זה – מאמי, תחליפי סוכן! או שתשיגי תסריטאי מעט יותר טוב (אולי אחד מכותבי הפרקים בחברים? הרי הם כתבו אותך הכי טוב!).

              והפוטנציאל הפעם באמת מצוין. אהבה בהחלפה (או במקור: ההחלפה) מבוסס על סיפור קצר, בו ג'ניפר אניסטון היא קייסי לארסון, רווקה ניו יורקית (הממ, זה מצלצל לי מוכר) שנואשת ממציאת אהבה ומחליטה לא לפספס את זכותה להיות אם. לצידה עומד כבר שנים וולי מארס (ג'ייסון בייטמן המעולה כתמיד המוכר לכם מג'ונו ומתלוי באוויר). וולי הוא סוג של חבר אפלטוני מושלם. מהסוג החמוד שעליו תמיד נשים יגידו, חבל להרוס את הידידות. עמוק בפנים, הרי זה ברור לכל, מלבד לג'ניפר, שהבחור הרוס עליה. ההחלטה להיות אם חד הורית, כמובן לא עוברת בקלות ובעיקר כשהבחירה הסופית היא באמביציה בלונדינית ומעצבנת בדמות הגבר המושלם (פטריק ווילסון שמעצבן גם בצוות לעניין). באמריקה כמו באמריקה (או לפחות בגרסה המוסרטת שלה) כנראה יש מסיבות לכל דבר וגם כאן יש מסיבת הזרעה, בה משתכר וולי עד בוש וברגע של חולשה מחליף בשקט בשקט את הזרע הבלונדיני בזה הנוירוטי (אל חשש לספוילר, זה כבר בשם הסרט). בקיצור, תעשו אחד ועוד אחד ותקבלו את ג'ניפר בהריון מהגבר הלא נכון. כעבור 6 שנים היא חוזרת לניו יורק עם ילד נוירוטי ומוזר וכמו בסרטים – סופם של סודות להתגלות.

              ובכן, זהו לא סרט גרוע. בכלל לא. זה רק סרט מפוספס מאוד שיכול היה להיות חד, אחר, שנון ובעל אמירה הרבה יותר חזקה, על יחסי גברים ונשים והתוצאה בסוף זה עוד סרט שגרתי, הפורט על אותן נקודות מוכרות שיגרמו לכם לצחוק ולבכות במקומות הנכונים ותו לא. אפילו את שחקני המשנה- ג'ף גולדבלום וג'ולייט לואיס (היית מאמינה על עצמך?!) הצליחו להפוך לדהויים וסתמיים. ויש להגיד זאת בריש גלי – זה לא הסרט של ג'ניפר אניסטון, למרות שככה מוכרים לכם אותו. היא שגרתית עד כאב, שחוקה ולמרות רצונה להיות מלכת הקומדיות הרומנטיות של שנות האלפיים ולהיות התשובה של שנות האלפיים למג ראיין, יש להזכיר לג'ניפר איפה מג ראיין כעת. עמוק במעמקי השכחה, בזכות בחירה לא מי יודע מה של תפקידים. ראי הוזהרת.

              ואם אתם צריכים בכל זאת שתי סיבות לראות את הסרט הזה, שתי סיבות שהופכות אותו לסביר ולאפשרי לצפייה ואפילו מהנה לעתים הם הלב המניע של הסרט: וולי מארס בכיכובו המצויין של ג'ייסון בייטמן, שמוביל את הסרט לגמרי. בייטמן מצליח (ומוכיח ששחקן טוב יכול לעשות עבודה גם כשהתסריט מוגבל משהו) להיות נוירוטי כהלכה, פגיע, פחדן, רגיש והכי חשוב..נוגע ללב. סוג של גבר לוזר מעורר הזדהות (כזה אני?) ופשוט כובש.

              הסיבה השנייה לראות את הסרט היא מי שגונב מכולם את ההצגה (וזו לא חכמה כל כך גדולה). מדובר בתומאס רובינסון שמגלם את סבסטיאן, הבן של... רובינסון מגלם תעתיק מדויק של אביו הביולוגי ופשוט מצליח להיות חמוד ברמות בלתי אפשריות. בהתחלה הוא בלתי נסבל ואט אט נפתח בצרה מקסימה בעיקר מול בייטמן ומצליח לתת שיעור טוב ביחסי מבוגר-ילד (ואלו גם הקטעים היותר טובים בסרט).

              אז אהבה בהחלפה רצה להיות כשהארי פגש את סאלי ויכול היה להיות אולי סוג של ג'ונו (קאסט כבר יש לו וכך אפילו מנסים למכור אותו, שימו לב לכרזות) או להצליח להיות קומדיה רומנטית משודרגת, אם היה מוותר על השבלונות,ולא מוותר על שפיצים ועל אמירה. לזכותו יאמר שחברתי הטובה זוסי דווקא מצאה אותו מרגש וסוחף וצחקה ובכתה ללא הרף לאורך כל הסרט בדיוק במקומות שכיוונו לכך. בדיוק מה שמתאים לכם לסוף הקיץ, לא?

               

              דרג את התוכן:

              הציון שלי: 3 מתוך 5

                ביקורת על "נערה עם קעקוע דרקון"

                נערה בהפרעה (או מתי ראיתם סרט שוודי לאחרונה?)

                7

                סרטים  

                6 תגובות   יום ראשון, 29/8/10, 19:06

                ''

                מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט שוודי וזה לא היה כשחיכיתם לתורכם בדרך לקופה באיקאה? אז הגיע הזמן שתתרגלו את השוודית שלכם, כי אם כל מי שקרא את "נערה עם קעקוע דרקון" על המשכיו ילך לראות את הסרט, מדובר כנראה בהרבה מאוד אנשים (ובמודעות הסרט אין זכר לעניין הזה שמדובר בסרט שוודי, דובר שוודית, אז לכל האלרגים לסרטים שאינם דוברי אנגלית, ראו הוזהרתם).

                מודה ואתוודה, אני לא קראתי אף אחד מספרי הטרילוגיה המפורסמת (נדמה לי או שיצאו בארץ רק שני ספרים מהטרילוגיה?), אבל הסרט כסרט סקרן אותי מאוד. הרבה יותר מהספר. למה? קודם כל כי זה קולנוע זר ואם זה בא משוודיה, חייב להיות בזה משהו אחר, קודר יותר, לעתים אפילו הזוי יותר והספרים? נראו לי רק ספרי מתח כאלה, שבקלות יכולים ללכת לאיבוד בתרגום.

                אז חיכיתי יפה לסרט בקולנוע (על אף שיצא כבר מזמן מאוד בDVD, מפיצים יקרים, חבל שלא חיכיתם עוד קצת והייתם מוציאים אותו יחד עם הגרסה האמריקאית) וכשהגיע, הלכתי לראות. ובכן, אני לא יודע איך הספרים, אבל נותרתי וחצי תאוותי בידי. רוצה לומר שחצי נהנתי בלבד. אולי זה רף הציפיות הגבוה, אולי זו הציפיה לסרט מתח מורט עצבים כמו שאף פעם לא ראיתי ואולי זו הציפיה לליזבת' סלנדר, שכל מי שקרא את הספר התעלף מדמותה פורצת הגבולות כמו שמזמן אשה לא נכתבה כך בספר. ובכן, לא התעלפתי.

                אז עכשיו אפשר להתחיל בסיפור. לכל מי שחי הרחק מחנויות הספרים ו/או לא שמע על הספר "נערה עם קעקוע דרקון", רב המכר העולמי מתוך סדרת ה"מילניום"מאת סטיג לארסון, עליו השלום, נספר בקצרה, בעיקר כדי לא להרוס. מיקאל בלומקוויסט (שבאורח פלא מגלם אותו השחקן מייקל ניקוויסט) הוא עיתונאי חוקר משגשג ומצליח, הנאשם כבר בתחילת הסרט בהוצאת דיבה ורגע לפני כניסתו לכלא מקבל הצעה לחקור את העלמותה של נערה בת 16 לפני 40 שנה. ההצעה מגיעה מדודה של הנערה, מילארדר שוודי החי באי קפוא (וזה אולי הסרט הכי קר שתראו בימים אלה בקולנוע). הדוד, מאמין כי הנערה שנעלמה ביום הולדתה, נרצחה על ידי בן המשפחה.

                במהלך חקירת האירוע, מקבל בלומקוויסט מייל עלום, עם רמז גדול מאוד על המשך החקירה. מהר מאוד הוא עולה על שולחת המייל, אותה נערה עם קעקוע דרקון – הרי היא היא ליזבת' סלנדר, המקועקעת והמפורסנגת (מלשון פירסינג), האקרית מחשבים ביום ודמות סובלת באופן כללי. היא נושאת על גבה (תרתי משמע) היסטוריה אפופת סודות של התעללות ומניע נסתר גורם לה לחבור לבלומקוויסט להמשך החקירה. כמובן שהמשך החקירה יעלה שרשרת רציחות שהתרחשה במהלך השנים.

                אז איך הסרט בתוך כל הסיפור הזה? ובכן, אם ראיתם סרטי מתח על רציחות שרשרת (והיו כאלה לא מעטים בניינטיז, תשאלו את מורגן פרימן) אז אין כאן הרבה דברים שלא ראיתם קודם. נכון, יש כמה סצנות סדיסטיות וקשות (וביננו, בחלק מהמקומות היה אפשר לחסוך זאת מהצופה) והרבה רוע שמבעבע מבין חלק מהסצנות, אך מכאן לסרט כמו שאף פעם לא ראיתם? רק באופן חלקי. היו פה יותר מדי חורים בעלילה, שגם הטוויסטים לא חיפו עליהם ופחות מדי ריגושים, כפי שהבטיחו הפרסומות.

                גם ליזבת' סלנדר (נומי רייפס, טובה בסך הכל, אם כי לא מעניינת), לא הרסה לי את הבריאות כמו שקיוויתי. נכון, בסוף הסרט נפלו כמה אסימונים והתחברה התמונה למלאה יותר לגבי דמותה וסודותיה (ונראה לי שגם נזרעו רמזים לסרט הממשך), ועם כל היותה דמות משוחררת וקודרת, הקונפליקטים המניעים אותה לא מחזיקים מים. כלומר, יצאו קצת פרווה.

                ובכל זאת, נערה עם קעקוע דרקון הוא לא סרט רע. יש בו כמה טוויסטים מעניינים (שהם גם משהו על רקע כמה סצנות מיותרות), הוא קודר במידה (ושוודי במידה) ויש בו גם כמה סצנות מעניינות, ודווקא השחקן מייקל ניקוויסט (מן הכלאה בין מייקל דאגלס לדניאל קרייג, שישחק את הדמות בגרסה האמריקאית) עושה את העבודה בצורה מעולה. אני מחכה מאוד לראות מה במאי אפל יותר וקודר יותר יוציא מהסרט ושיהיה יותר מנופים קפואים ויפים. מה שכן, דווקא עשה לי חשק לקרוא את הספר. גם משהו, לא?

                 

                דרג את התוכן:

                הציון שלי: 3 מתוך 5

                  ביקורת על "גוף שני יחיד"

                  הבורגנים, הגרסה הערבית

                  11

                  ספרים  

                  8 תגובות   יום שישי , 20/8/10, 19:00

                  ''

                  בזמן האחרון נדמה שאי אפשר לברוח סייד קשוע. בטלוויזיה, הסדרה שלו עבודה ערבית, היא בעיני אחד הממתקים האינטליגנטים, הטעימים והראויים ביותר לצפיית אדם. לפחות הרבה יותר מהסוגה המזלזלת בצופה לעת קיץ. התמונה נמשכת גם בעיתון היומי שלי, שם הוא מככב בטור שבועי שנון ומושחז ופורש למולנו את חייו וקורותיו. אפילו לחנויות הספרים כבר אי אפשר להיכנס מבלי להיתקל בשמו. אתם יכולים לנחש לבד מה תגלו אם תפתחו את רשימות הספרים רבי המכר בישראל בתקופה האחרונה. סייד קשוע בכל מקום. ובצדק.

                  לאחר ערבים רוקדים וויהי בוקר, ספריו הראשונים, חוזר קשוע עם ספר שלישי בשל מתמיד ועשוי מתמיד - "גוף שני יחיד". בעיני, הספר החדש מטביע את החותם הסופי על קשוע כאחד הסופרים הצעירים החשובים של זמננו וכאחד הכותבים המוכשרים ביותר הפועלים כאן והופך את גוף שני יחיד, לאחד הספרים הטובים שקראתי השנה ולנוכח מוצדק ברשימת רבי המכר.

                  זהות, כנראה היא המילה שהמהדהדת הכי חזק כשקוראים את גוף שני יחיד. שני סיפורים שונים לכאורה ולא קשורים על פניו, מרכיבים את הספר. שני הסיפורים יארגו זה לתוך זה במלאכת מחשבת סיפורית ורעיונית מפתיעה ומיוחדת, כאשר במרכז שניהם מוטלת כל הזמן שאלת הזהות למבחן. מי אני? מי אני מול האנשים שסביבי? מי הם בכלל האנשים סביבי ומה לי ולהם?

                  בסיפור הראשון, השופך גם אור על הבורגנות הערבית (כפי שמעולם לא היכרתיה), עורך דין ירושלמי, ערבי צעיר ומצליח, אחד שעשה את זה בכל קנה מידה. ערב אחד ממהר עורך הדין (שהסיפור מסופר בו דווקא בגוף שלישי ולכן איננו יודעים את שמו, עד לשלבים מאוד מאוחרים בספר) לארוחת ערב עם חברים, עובר בחנות ספרים יד שניה, וקונה את הספר סונטת קרויצר. פתק מסתורי שיגלה בתוך הספר יהפוך אותו, תוך זמן קצר, מגיבור הסדרה "הבורגנים" לכוכב "אותלו" קנאי במיוחד. פתק שיהפוך את עולמו, יטלטל אותו ואת חייו, יערער את שאלת הזהות העצמית שלו ושל אשתו ויגרור למערבולת גם את הסובבים אותו.

                  בסיפור השני והמאוד לא פשוט, נתוודע אל אמיר. אמיר הוא סטודנט ועובד סוציאלי עדין נפש, אשר הגיע אף הוא אל ירושלים מג'לג'וליה, שם השאיר סיפור חיים מורכב ועצוב, עם יחסים טעונים אל החברה ואל המשפחה. רצון לשינוי בחייו מביא את אמיר לעבודה טיפולית בבחור יהודי שניסה להתאבד וכעת הוא במצב של צמח. להפתעתו מגלה אמיר, כי הבחור והוא דומים מאוד ולא רק חיצונית ואט אט מטשטש את זהותו ולובש זהות חדשה, אשר תגיע לשיאים שאיש לא שיער.

                  מהר מאוד ניתן להבין ששני הסיפורים ישתלבו זה לתוך זה, אך סייד קשוע אינו נותן לדברים לזרום בנתיב הצפוי ויוצר טוויסטים שהופכים את העלילה הסיפורית שלו למפתיעה, מרגשת ואפילו מותחת לרגעים ובעיקר כואבת ועצובה. בניגוד לאותו טור ידוע מושחז ומבדר לעתים, גוף שני יחיד עמוס דווקא ברצף כביר של אבחנות דוקרות ובצביטות רבות מאוד בלב. כן, לסייד קשוע יצא ספר עצוב. כל יחסי ההורים והילדים, בעל ואשה, זוגיות וקנאה עד טירוף גובלת בפרנויה, מעמדות וטשטוש הזהות, מעבר לכך שהם כתובים נפלא ובעברית מצוחצחת לעילא הם פשוט צובטי לב. אמירות שמותירות אותך פעור פה ונעצב לליבך. על הדרך, לא חוסך קשוע גם שליחת חיצים דוקרניים. החיצים מופנים לכולם-  לחברה הערבית, לנשים ולגברים ולהקשרים ביניהם, לצעירים ולמבוגרים, אל מסורות וקידמה, וכן גם לחברה הישראלית היהודית. אבל שימו לב, אלו חיצים, לא חרבות. בלי כעס ובלי לחרחר ריב.

                  אפשר לבוא בהרבה טענות אל קשוע. אפשר להגיד שהוא מתחנף, שהוא בעצמו מטשטש את זהותו והיה רוצה להטמע בחברה אחרת ומצוי כל הזמן במשבר מתמשך ולראות בספר ובסדרה כסוג של אליבי לעניין. אפשר להגיד עליו באמת הרבה דברים, אך ההחלטה לקרוא את גוף שני יחיד או לא לקרוא אותו רק בגלל סיבות אלה תעשה עוול לקשוע ולספר עצמו.

                  גוף שני יחיד, הוא ספר מצוין וככזה צריך לקרוא אותו, ובלי להיחשד בשמאלניות יתר (אם כי אני חייב להגיד שיש משהו מפיח תקווה בלראות את הספר והסדרה ממוקמים גבוה בטבלאות המדרוג). סייד קשוע, הפתיע אותי מאוד. מי שלא אוהב את עוקצניות היתר שמאפיינת את הטור שלו, לא ימצא אותה כאן בכלל. כן, הספר שונה ברוחו ובקצבו. לעומת זאת, מי שמחפש ספר על החיים ועל חיי נישואין, על הבורגנות הערבית הצעירה והאמידה, על טשטוש זהויות ועל השלכות הקנאה העיוורת יבוא כאן על סיפוקו ביתר שאת. תתכוננו לכך שלא תוכלו להניח אותו ותמשיכו לחשוב עליו עוד הרבה זמן אחר כך. כנראה שמדובר בספר השנה שלי.

                  גוף שני יחיד/סייד קשוע. הוצאת כתר.

                  דרג את התוכן:

                  הציון שלי: 5 מתוך 5

                    ביקורת על "לונדון ריבר"

                    מסע של בדידות ופחד

                    9

                    סרטים  

                    2 תגובות   יום שלישי, 17/8/10, 18:51

                    ''

                    תקופת הקיץ הביאה איתה הרבה סרטים גרנדיוזיים אל בתי הקולנוע. בין כל ה"זוהי סדום" ו"התחלה" מוקרן לו בחודש האחרון בשקט בשקט ובצנעה רבה, סרט קטן וחרישי, שכמעט ולא עשה רעש או יותר נכון לא מספיק רעש, למרות שהיה צריך. אם תהיו זריזים אולי אפילו תספיקו לראות אותו בבית קולנוע כלשהו. לסרט הזה קוראים לונדון ריבר והוא רחוק שנות אור מההגדרה – סרט קיץ.

                    פיגועים ואיסלאם, שנאת זר וקשרי הורים וילדים אינם מסוג הדברים שייגרמו לנו אולי (ובשיא החום) לצאת אל בתי הקולנוע, אך הם הרכיבים הטעונים והדליקים של לונדון ריבר. כולנו אזרחים חרדים כאשר מתרחשים פיגועים בארצנו, אבל מקיצים באמת מהבועה שלנו, רק כאשר אותו פיגוע מתרחש בסמוך למקום מגורים של מי מיקירנו. סדרת פיגועים שמתרחשת בלונדון, בקיץ 2005 מעוררת בעתה באליזבת סומרס (ברנדה בלתין) תושבת האי גרנזי שבאנגליה. הסיבה שלה: בתה, ג'ין חיה ולומדת בלונדון. משאינה מצליחה ליצור עמה קשר, מתחיל להתעורר אצל האם חשד שמשהו אינו כשורה ויוצאת במסע חיפושים. בד בבד, יוצא אוסמן (סוטיגואי קויאטה, בהופעה מרגשת), אפריקאי מוסלמי, שקט ואצילי, מצרפת לחיפוש אחר בנו שנעלם אף הוא בסדרת הפיגועים הנ"ל. רק במקרה של אוסמן, הוא לא ראה את בנו  כ 15 שנים.

                    שני מעגלי החיפוש של ההורים אחר ילדיהם, ישיקו מספר פעמים, עד שיגלו אליזבת ואוסמן כי ילדיהם ניהלו קשר זוגי. עולמה של אליזבת מתמוטט עת היא מגלה כי בתה חיה עם סטודנט שחור, מוסלמי ולומדת ערבית להנאתה. התמונה הופכת קודרת יותר, כאשר תמונתה נמצאת במסגד. מסע החיפושים חסר הוודאות מתאחד וחוסר התקשורת עם הילדים, הבדידות, הפחד ממה ימצאו בסוף ובעיקר השאלות איפה הם? מי אשם? ומי הקורבן? יבעבעו באיפוק לאורך כל הסרט. מסע החיפושים מציב את שני ההורים משני צידי המתרס, בתחילה כאוייבים ואחר כך כשני אנשים שגורלם הצטלב.

                    בעוד סומרס היא אשה נוצרייה, פטפטנית, לבנבנה ועגלגלה,אוסמן הוא גבר מוסלמי שחור, שתקן, גבוה ודק. שניהם זרים בלונדון, אך נדמה שאוסמן מקבל את הזרות הזאת בהכנעה, כמו גם את מבטי השנאה. כאשר יתחילו המעגלים להתקרב, יגלו השניים כי ילדיהם אהבו זה את זו, ומעבר לאהבת ילדיהם והגורל המשותף, סיפור חייהם לא מאוד רחוק ואלו רק הדת והאמונה ששונים כל כך, בעצם (אין בנמצא כנראה, סרט ששני אנשים שונים כל כך לא ימצאו ביניהם נקודות דמיון, אין!).

                    לונדון ריבר הוא לא סרט גדול בשום מובן. להיפך, קוטנו הוא יתרונו. הוא סרט איטי, ועל אף קוצרו היחסי (87 דקות), הוא מרגיש ארוך יותר. יחד עם זאת, זהו סרט עדין, עתיר ניואנסים ומבעי פנים. הבחירה של הבמאי ראשיד בושארב, בשני שחקנים כל כך שונים לשני התפקידים המרכזיים היא בחירה מדהימה (וצוות שחקני משנה מעולים ומפתיעים כולם בתפקידים קטנטנים). ברנדה בלתין, התשובה עממית יותר והזוהרת פחות להלן מירן, אדירה בתפקידה כאם חסרת הוודאות שעולמה נסדק ומתפרק. מולה, משחק בשקט סוטיגואי קויאטה (שמת זמן קצר לאחר צילום הסרט ולאחר זכייתו בפרס השחקן בפסטיבל הקולנוע בברלין), אנטיתזה מוחלטת לבלתין, מבצע גם הוא תפקיד חזק וכובש. ההחלטה להתמקד בפניהם חרושי הקמטים ועתירי המבע, בידיהם המבוגרות למודות עבודת האדמה, משחקת אף היא תפקיד חשוב מאוד בעיצוב הדמויות.

                    השקט, הצניעות, העדינות והאיפוק מרגשות יוצאי דופן, יחד עם מסע החיפוש של הורים אחר ילדיהם, הופכים את לונדון ריבר לסרט חזק ומרגש עוד יותר. הוא לא מתלהם ולא מתלאם, לא מאשים ולא צועק (ואולי חלקכם יראה זאת כחולשה), הוא רק מפגיש בין גורלות באירוניות מכמירת לב ובא כנראה ללמד כי שכול הוא שכול, והצדדים הרבה יותר קרובים ממה שאנחנו חושבים. הסוף החמצמץ על אף היותו צפוי משלב מסוים יסובב עוד קצת את הסכין בלב וירטיב לכם את העין. לכו לראות ולו רק בגלל הנושא החשוב והמשחק האדיר של צוות השחקנים כולו.

                     

                     

                    דרג את התוכן:

                    הציון שלי: 4 מתוך 5

                      ביקורת על "גנוב על הירח"

                      יוצאים לגנוב ירח!

                      8

                      סרטים  

                      6 תגובות   יום חמישי, 12/8/10, 22:45

                      '' 

                      ללכת לסרט בשבת בבוקר עם ילד בן 9, זו חוויה מאוד מפתיעה. מלבד ההפתעה למצוא את עצמך בעיר סרטים ממוזגת בשעת בוקר מוקדמת, זו בעיקר הנאה בלתי פוסקת לראות אותו נהנה. שר את כל שירי הפרסומות, מסמן לעצמו ולי איזה סרטים נלך לראות בקרוב, צוחק מעומק הלב, מתלהב, מתבאס, מפחד לרגעים, מופתע מהתלת מימד ושולח יד לגעת בדמויות, מתרגש, חווה חוויה. פרטנר מושלם לסרט. אגב, מתי אתם בפעם האחרונה הרגשתם ככה בסרט?

                       

                      הסרט שגרם לילד הזה ולי את החוויה הוא גם הסרט עם השם הכי גרוע כנראה שתוכלו למצוא כעת בבתי הקולנוע (טוב אולי לא גרוע כמו כלבים נגד חתולים), וזה "גנוב על הירח". האמת שסרט עם שם כזה בד"כ מוציא לי את החשק עוד בטרם ראיתיו (ועוד בכלל תחשבו שהוא מוקרן גם בשעות הערב ובאנגלית), לכן נשאלת השאלה, אללי – למה?! רק כי זה סרט  ילדים ולא צריך להשקיע ולהחכים אותם במשהו? ובכן, אל תתנו לשם הגרוע לבלבל אתכם- מדובר בסרט מפתיע לחלוטין בחמידותו. משעשע ומעוצב למשעי, אפילו הייתי מעיז ואומר- חדשני. חוץ מזה הוא מכיל כמה מהדמויות החמודות ביותר שתראו מזה הרבה זמן על המסך (וסיכוי רב למרצ'נדייז בחנויות הצעצועים הקרובות לביתכם, היכונו היכונו!) – המיניונים. מן צבא גדול של יצורים צהובים סתומים, גמישים ומקסימים, סוג של דקסמול רק עם כמה תכונות אנושיות ושפה ג'יברישית מבריקה.

                       ''

                       הסיפור בגדול מתאר סוג של גבר מרושע בשם גרו, בעל תחביב לגנוב את כל אייקוני תבל. ככה זה כשאתה רע, עשיר ושבע. אתה רוצה לבלוע את כל העולם וכל האמצעים כשרים. זה התחיל מהפירמידות של גיזה במצרים (בסצנה מפתיעה על ההתחלה), ועכשיו המשימה היא לגנוב את הירח. מסתבר שלגנוב את הירח זה טרנד בקרב מרשעים חכמים ומתוחכמים, כי גרו הזה ינהל מאבק כוחות ומוחות, באלף תחבולות מקסימות, משעשעות ויצירתיות מול וקטור, צעיר חוכמולוג עם מוח ביוני. בשיא התחבולות יגייס גרו לטובת העניין שלוש יתומות תמימות, מתוקות וכובשות, שימכרו עוגיות לוקטור חובב העינוגים.

                       

                      עם הזמן נגלה שגרו ובכלל אנשים רשעים הפכו להיות כאלה בגלל שהוריהם לא עודדו אותם, לא פרגנו ולא חיבקו (רמז רמז רמז, לכם הבאים בשערי הקולנוע, לא רוצים ילד שיגדל להיות אדם רע? חבקו אותו!) ובמקרה של גרו, אמא מסרסת וקרה (בגרסה האנגלית תזכו להברקת ליהוק של ג'ולי אנדריוז, בהפוך על הפוך).

                       

                      עם כניסת הבנות אל ביתו הקודר והאפל, הן יתחילו במסע ארוך ומתיש אל כיבוש ליבו הקר והסגור של גרו המרושע הזה. המסע הזה יגיעו לשיאו בשתי סצנות שיגרמו גם לעיניכם הבוגרות והקשוחות להתלחלח (תזהרו, ילד בן 9 עוד עשוי לשאול אתכם "מה, אתה בוכה?!"). הסצנה הראשונה והכמעט מופתית היא סצנה צנועה, אולי בין היחידות בסרט  בלי אפקטים ותמרות עשן, רק רגש מאופק ובכמויות. על מה הסצנה? גרו, שניות לאחר הפשרת ליבו, מקריא סיפור לילה טוב לבנות, כמה פשוט, ככה כובש ומרגש. הסצנה השנייה מגיעה לקראת הסוף, בה מאחר גרו להגיע למופע המחול של הבנות ומגלה על הכסא שנשמר לכבודו, שלט "אבא של..."  וכולם מתבקשים למחות את הדמעה.

                       

                      אז מה חיבבתי כל כך בסרט ילדים זה? קודם כל זה שפשושקי נהנה, עושה אותי הכי מאושר. חוץ מזה היו פה שפע של רעיונות מקסימים ותחבולות יצירתיות לגניבת הירח, הברקות ויזואליות שתיים –שלוש סצנות מרגשות והשקעה גם בתחום כתיבת הדמויות לעומקן והכי חשוב אוסף בדיחות לגמרי לא רעות, שהופכות את הסרט לשנון וכייפי.  אהבנו גם את האנימציה שובת לב מהסוג החורג קצת מהתלם של גוף פרופורציוני ודמויות יפות (וגרו שנראה עם אף ארוך, מבטא רוסי כנראה ואמא פולניה, הכי לא פוליטקלי קורקט) ויחד עם המיניונים החמודים, כנראה מדובר בסרט הילדים החמוד של הקיץ. אל תעזו לפספס את כותרות הסיום המצחיקות בטירוף!''

                      דרג את התוכן:

                      הציון שלי: 4 מתוך 5

                        ביקורת על I Shot My Love,

                        נוכח נפקד (או I shot my love)

                        10

                        סרטים  

                        2 תגובות   יום שני, 9/8/10, 21:58

                        ''

                        I shot my love, שם סרטו הדוקומנטרי החדש של תומר הימן נראה הפעם מדויק מתמיד. לאחר יצירת המופת הבלתי נשכחת (לטעמי) "בדרך הביתה" הולך הימן ומתרכז בשני אנשים הכי יקרים לו –אמו נעה ובן זוגו אנדראס ופשוט מצלם אותם כל הזמן. הם, השיקוף שלו. הם הפינג פונג שלו. הם? מדברים איתנו בכלל. הימן מצלם אותם כל הזמן, כנוכח נפקד בחייהם. סוג של האח הגדול באחד על אחד.

                        מה שהחל כציור משפחתי אישי מאוד בסדרה ההיא, ממשיך את אותו הקו פרטי ומעמיק אותו עוד יותר.  זהו לא המשך הסיפור על משפחה גדולה שהלכה והתפרקה (זה נמצא ברקע, לא לדאוג), למרות שלמי שצפה בבדרך הביתה, אין פה הרבה חידושים (וזו מחמאה) והסרט ייראה לעיתים כפרק החותם את הסדרה. הסיפור הפעם הוא על אהבה וגעגוע.  אהבה לאמא, אהבה לבן זוג. אהבה למשפחה. אהבה למולדת. וגעגוע עמוק שמחבר ביניהם. ובדיוק כמו בדרך הביתה, השאלות נשאלות בין השורות. הצביטות הקטנות בלב כמו הדקירות הקטנות וההחמצות נוכחות גם נוכחות. אבל מעבר לסיפור על אהבה וגעגוע, זה גם סיפור על פערים. פערים בזוגיות. פערים בין דורות. פערים בין ארצות. פערים בין חלומות. פערים בין ציפיות.

                        מצד אחד, נעה הימן, אשה שכבר אחרי בדרך הביתה, אמרתי עליה  שצריכה לככב בסרט שלם. היא מעין בלתי נדלה של תובנות אמיצות, כנות ודוקרות על החיים, על הבית, על בנה, על בן זוגה ובעיקר על עצמה. לא מתחנחנת ולא מצטדקת. רק גורמת לנו לצחוק ולבכות. האשה הגדולה מכפר ידידיה. מהצד השני, אנדראס, רקדן גרמני נוגע ללב שנסע בעקבות האהבה, למקום שנדמה שהוא הכי מרוחק מהכור מולדתו המוכר והמנוכר. או כמו שאומרת עליו הימן האם – הוא ממגרש אחר. הדמות של אנדראס היא כל כך רב שכבתית והנסתר בה רב על הגלוי (על אף נטייתו לדבר). לפעמים הוא תמים כל כך, שבא לך לערסל אותו. ומנגד, לפעמים הוא מבוגר כל כך. הוא ילדותי והוא מצחיק והוא רציני והוא כובש והוא בעיקר נוגע חזק בלב. בסצנה מופתית מצמררת וחותכת כתער, מתאמן אנדראס על מופע המחול שלו בזמן צפירת יום הזכרון. הדיאלוג שהיה בין השניים אחר כך נע בין התמימות של המתבונן בנו מבחוץ לבין הישראליות המובנת מאליה.

                        על פניו נדמה שבין האם הסוערת לבן הזוג הרגיש אין שום נקודות דמיון וחיבור, מלבד תומר העומד באמצע. ובמבט שני, אנו מגלים כי החיבור הוא רב – שניהם מאותו מוצא ומאותה סביבה מה שהופך אותם לקרובים הרבה יותר, שניהם עם דחף גדול לדבר על כאביהם ושניהם אוהבים את תומר. והוא, על אף שאינו נראה כמעט בסרט, נמצא בו מאוד. או לא פחות משני גיבוריו, אהוביו. דרך הדיאלוגים, מתגלים לא רק עולמותיהם של אמו ובן זוגו, אלא גם דמותו ולרגעים מסוימים נדמה שהוא גם משתף אותנו. אנחנו העיניים שלו. בדיוק כמו בדרך הביתה, או שאתה נסחף לזה, או שאתה חושב שזה קשקוש.

                         I shot my love הוא מסמך ישראלי ופרטי כאחד. מרגש וחם, מצחיק ומצמרר, מקסים ובצורה בלתי רגילה, שמי שאהב את בדרך הביתה יאהב את זה גם ומי שלא התחבר אז, לא יבין גם עכשיו את העניין. אצלי כרגיל, בין אם הוא מדבר על הציבורי או מדבר על הבית בפנים, תומר הימן מעורר מחשבות. הפעם זה על הבית ועל הזוגיות ועושה לי חשק, כמו אחרי כל סרט שלו, להרים טלפון לאמא או לחבק מישהו. חפשו בסינמטקים הקרובים לביתכם.

                        הסרט הוקרן באדיבות עכבר קפה

                        דרג את התוכן:

                        הציון שלי: 4 מתוך 5

                          ביקורת על "הילדים בסדר"

                          הילדים בסדר גמור!

                          12

                          סרטים  

                          5 תגובות   יום שישי , 6/8/10, 17:11

                          ''

                          לכל שנה יש את הג'ונו שלה. אני רוצה להסביר- מאז פרצה לחיינו ג'ונו הקטנה בכל מובן, קומדיה פרינג'ית מאוד עצמאית, שיחסית למיינסטרים ההוליוודי ניסתה גם להעביר איזה מסר חתרני וגם לכבוש את לב הקהל, כולם מנסים לעשות ג'ונו. מדי פעם זה גם מצליח. היופי בכל הקומדיות העצמאיות שבאו אחרי המלכה האם, שהיתה בסך הכל סרט חמוד, זה האלטרנטיבה הראויה למיינסטרים השמנוני, שלא לומר הדביק משל היה אוגוסט בתל אביב.

                          לג'ונו של השנה קוראים "הילדים בסדר" וגם הוא התחיל בקטן בסאנדנס וכבש אט אט את לב הקהל ובצדק. כמו הג'ונו ההיא ואלו שבאו אחריה, גם הוא מציב ומציג סוג של אלטרנטיבה למוצר המשפחתי האמריקאי הנמכר לכל דיכפין בכל סדרה וסרט שגרתי, ועוצמתו בכך שהוא מראה שהכל באמת בסדר, שפוי, אפשרי ונורמאלי, ומרחיב עוד טיפה את היריעה השחוקה הנקראת משפחה.

                          הילדים בסדר (ולא להתבלבל עם כולם בסדר של רוברט דה נירו) מציג משפחה אמריקאית שבראשה שתי אמהות. לסביות! מלא שנים יחד! הייתם מאמינים?! כן כן, לסביות במרכזה של קומדיה הפונה לקהל הרחב ועוד עם כוכבות כמו ג'וליאן מור ואנט בנינג (המעולות, יש לציין). תקנו אותי אם אני טועה ותרגישו חופשי לרענן את זכרוני, אבל סרט מיינסטרימי ובמרכזו שתי אמהות לסביות, עוד לא נראו במחוזותינו, או מזמן לא נראה במחוזותינו (שלא לומר בסינמה סיטי ולא בהקרנות סינמטק ליודעי דבר בלבד). אולי הגיע הזמן לאיזה הר ברוקבק לסבי?! בטח שהגיע הזמן, רק שזה לבטח לא הגרסה הנשית להר ההוא. רחוק מכך בכל מובן. ברוח, באווירה, במסרים וכן גם באיכות הקולנועית.

                          הבמאית ליסה צ'ולודנקו, שבאמתחתה כמה פרקים שביימה וכתבה לסדרה ישנן בנות ועמוק באדמה, ובין סרטיה המוכרים יותר תמצאו את משולש מצולם ושחיה לילית, כנראה מבינה דבר או שניים בזהות מינית ובמשולשי האהבה. כך גם הפעם בילדים בסדר. לניק (אנט בנינג, כאילו נולדה בול לתפקיד הזה) ולג'ולס (ג'וליאן מור, שתמיד מעולה, תמיד!) יש שני ילדים מאותו תורם זרע. רגע לפני שהבת הבכורה ג'וני (ע"ש המלכה מיטשל) עוזבת את הבית לטובת האוניברסיטה, היא מגלה את זהות תורם הזרע, בעצם אביה (מארק רופאלו החמוד). מכאן התא המשפחתי היציב ו"הנורמאלי" ילך ויזדעזע וכניסת האב לחייהם כבר לא תשאיר אותם אותו דבר.

                          גדולתו של הילדים בסדר טמון בעצם שמו – בהצגת הבסדריות. כן, בקלות יכול הסרט היה להיקרא כולם בסדר, כנראה להראות לכל מי שדאג, איך בדיוק נראית משפחה כזאת (בדיוק כמו שלכם) ואיך יוצאים ילדים במשפחה חד מינית (שנונים, חכמים ומאוד מוצלחים, אם רציתם לדעת). אך מעבר לסרט על זוג לסביות, זהו סרט על זוג שנמצא הרבה שנים יחד  ושרוי כעת במשבר, שעד שלא רואים לא מדברים עליו. בדיוק כמו בעולם הסטרייטי. כן, המגדר אולי שונה אך כולנו שטים באותה הסירה שנקראת אהבה. יחד עם זאת, הסרט לא חף משבלוניות מדי פעם וסטריאוטיפים, כאלו ואחרים.  נראה כי מדי פעם פחדה היוצרת ללכת עד הסוף בדעותיה (בין אם משיקולי דעת קהל ובין אם משיקולים כלכליים), לדוגמה: סקס הלסבי נעשה מתחת לסדינים מבלי להראות ולו חלקיק עור, בעוד זה הסטרייטי מוצג לראווה לא מעט. יכול להיות שאני תולה פה דגלים לא לו, אך בעיני הילדים בסדר, הוא אבן דרך. נכון, לא חפה מבעיות בכלל, מפוספסת לעתים ועם לא מעט חולשות, אך עדיין אבן.

                           

                          לכל מי שלא רוצה להסתכל על הסרט הזה ככה, מובטחת בכל מקרה קומדיה קייצית חמודה, קלילה ובעיקר חכמה ולא מתרפסת, החוגגת את הנורמליות עם פאנצ'ים לא מעטים לאורך הדרך. זהו אולי לא סרט שייזכר לנצח, אך ההופעה המבריקה של כל הצוות, ובעיקר של ג'וליאן מור ואנט בנינג ראויה עד מאוד לציון. חשוב לציין שיש גם בסיס דרמטי לא קטן בכלל, ויש אף סיכוי לדמעה חוצפנית ומפתיעה בסוף.

                          דרג את התוכן:

                          הציון שלי: 4 מתוך 5

                            פרופיל

                            rotemmon
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            בלוגים אהובים

                            • שמנמנים

                            הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך