עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    ביקורת על לא ניתנת לעצירה,

    לא ניתנת לעצירה - ביקורת סרט

    6

    סרטים  

    2 תגובות   יום חמישי, 25/11/10, 17:45

     

    ''

    או שנגמרו כל השחקנים השחורים בהוליווד או שדנזל וושינגטון הוא השחקן האהוב ביותר על טוני סקוט. אחרת איך תסבירו את כמות שיתופי הפעולה בין השניים? כנראה שהשניים גם פיתחו חיבה עזה לרכבות, אחרת איך תסבירו את זה שהסרט הקודם של השניים היה חטיפת הרכבת התחתית 123, בו דנזל שיחק וטוני היה הבמאי. וואו, מקורי. סביר להניח שזו מקריות ואולי מצב של היצע התסריטים בשוק, אבל האם שמתם לב שלדנזל וושינגטון יש רצף של סרטי פעולה בלבד (בדגש על רכבות)? הלו, סוכנים יקרים, נגמרו התסריטים? נגמרו הסרטים שבהם הוא יכול לבוא לידי ביטוי? אחרי הכל מדובר בדנזל וושינגטון, שחקן עם שני פרסי אוסקר בבית.

    הפעם בלי קונצים יותר מדי גדולים ותוך שימוש בסיפור אמיתי ומצלמה תזזיתית (עד כאב ראש), מגיע בשעטה עזה "לא ניתנת לעצירה", סרטו החדש של טוני סקוט. כאמור, סרט נוסף בשרשרת הסרטים המשותפים עם דנזל וושינגטון (שנראה כאן דהוי מתמיד), הפעם משלב בין אמירה חברתית (דלה) לסרט אסונות. אם ראיתם פעם סרט אחד של טוני סקוט אתם יודעים בדיוק מה אתם הולכים והכינו את האקמול: הרבה תנועות מצלמה, הרבה רעש, פיצוצים קשים ובין לבין סיפור אנושי קטנטן שילבלב מעל לכל הסיפור, בדרך כלל על גבר שהוא קצת זאב בודד מחוספס.

    הפעם מתהדר טוני סקוט בסיפור אמיתי, שכל הסממנים מראים שיש בו מספיק חומרים לבערה של ממש, למתח, ועניין (אם לא לכם, אז לפחות למדריכים בבית ספר לרכבות, שצריכים להעביר שיעור נהלי בטיחות): קחו מהנדס רכבות ותיק (דנזל) ותצרפו אליו עובד חדש צעיר  ומצודד (כריס פיין, וורי פיין) בעל קשרים במקומות הנכונים (כשברור שמתחת לפני השטח החיים שלו קשים הרבה יותר, נכון?) ותזרקו אותם למשימה בלתי אפשרית, של עצירת רכבת ללא נהג ועם חומרים מסוכנים. לתוך הסיטואציה הזו תזרקו מעט כשלים ורשלנות מצד גורם שלישי, בוס תאוותני וקפיטליסטי ומירוץ נגד הזמן. וואו, כזה דבר לא ראינו, או שכן?

    הבעיה המרכזית עם טוני סקוט שהוא יכול לקחת את הסיפור המעולה ביותר, האמין ביותר, האמיתי ביותר ולקשקש אותו ככה זה יראה גם לא אמין וגם בדיוני. יש כאלה שיראו בזה מחמאה. טוני סקוט מגיש כאן אקשן חביב, אך אינו חורג בסנטימטר מכל שבלונה של סרט פעולה (מישהו בקהל כבר אמר בקול רם – ספיד על רכבות) ותוך כדי מסרס כל פוטנציאל למשהו טיפה מעבר. כמו מה? כמו מסרים חברתיים וכמה חומר יש כאן לאמירה חברתית נוקבת (אני רואה אתכם מעקמים את האף, מה לסרט פעולה ולאמירה חברתית): מבוגרים נגד צעירים, שחיקת מעמד הפועלים, יהירות, נפוטיזם, קפיטליזם דורסני ועליבות האזרח הקטן מול התאגידים הגדולים. אך יחד עם זאת פה ושם רואים כי זה לחלוטין סרט של עידן אובמה. לא יאמן כמה פעמים לאורך הסרט נאמר בדרך כזו או ממש במפורש הביטוי האובמאי - yes we can, אגב תנחשו מי אומר את זה.

    אם מתעלמים מכל אלה, בלתי ניתנת לעצירה הוא סרט אקשן די יעיל, הקצב שלו טוב ויש מספיק אפקטים ותמרות עשן למכביר. אמנם דנזל וושינגטוןמציג כישורי משחק חיוורים מאוד, ונראה עייף ולגמרי לא בעניין, אך אל תתנו לזה להפריע לכם. מי שעושה פה את הסרט הוא כריס פיין. יפה זה לא מילה וגם משחק בסדר (ואם התעוררתם באמצע הלילה וניסיתם לתהות מאיפה לעזאזל הוא מוכר לכם, אז התשובה היא מסטארטרק האחרון ואי אז בעמוק באדמה בכמה פרקים. לפיין עוזרת יפה רוסאריו דוסון, אמנם לא בתפקיד מרהיב כמו בשעה ה25 או בעיר החטאים, אבל היא בהחלט נותנת חיזוק נשי יעיל לעלילה. עוד תמצאו פה את גם אחיו רפה השכל של ארל מהסדרה קוראים לי ארל – איתן סופליי, כמי שאחרי על רשלנות ברכבת ובעצם אתם צריכים להאשים אותו בכל הסיפור...

    לסיכום, לא ניתנת לעצירה, אם לא מחפשים בו יותר מדי משמעויות ובאים אליו כמו שהוא, יכול לאפשר העברת שעה וחצי בהנאה (מסוימת), הצילום עושה אחרי הכל את העבודה (ואחרי כאב הראש הראשוני) והקצב, בזכות הרכבת המשתוללת הוא די קולח. חבל שעל הדרך פוספסו האפשרויות להגיד את האמת בפנים. לא נורא, גם אקשן זה בסדר. אם ראיתם את ספיד, סביר להניח שנהנתם יותר.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      5 תגובות   יום שבת, 20/11/10, 12:40

      פסטיבל הפסנתר הופך להיות אחד מסממני הסתיו בתל אביב. בכל שנה בסתיו, עם בואו של נובמבר זוכים חובבי המוזיקה הישראלית לטעום, לשמוע, להרגיש את האמנים שלהם קצת אחרת. הפסטיבל הוא גם הזדמנות מעולה להתוודע ליוצרים צעירים בתחילת הדרך ולשילובים מקוריים שלא רואים בשוטף. איכשהו הפסטיבל והופעותיו מצליחים גם ליצור איזה נופך אינטימי. אולי זה העירום היחסי של האמן מול הקהל, בלי יותר מדי כלים ובלי להקה גדולה ואולי זה השירים שלפתע מתקלפים ומעטיפות מוזיקליות ורואים מי הם באמת. אולי זה הכל, אבל זה כל הקסם.

      והשנה היתה התלבטות קשה. לאן ללכת ואת מי לראות. ההחלטה הסופית לראות את אסף אמדורסקי נפלה , מלבד האהבה הגדולה אליו, בעיקר בזכות העובדה שאסף הוא אשף העיבודים. בשמיעת אלבומיו או בהופעות שלו בכלל, אי אפשר שלא לחשוב על העושר הרב בכל שיר ושיר. כמעט ואין לו שירים "רזים". תוסיפו לכך את העובדה שזהו מן ערב טעימות לקראת האלבום הבא שלו צד א' (שם מבריק!), שייצא בינואר וזו בכלל סיבה מעולה לראות אותו. ואכן, אם לקפוץ לשורה התחתונה לרגע – היה מעולה, מסקרן, מפתיע ועושה כבר חשק לשמוע את צד א', גרסת האולפן.

      את הערב פתח א"א לבד על הפסנתר עם שיר חדש, עירום ומקסים. מהר מאוד הוא צרף גם את תום דרום וקרני פוסטל. שתי בחורות אלוהיות, מוכשרות ושחקניות חיזוק מעולות. תום דרום חזק עכשיו באלבום ובהופעות החדשות של אפרת גוש, תוכלו לטעום ממנה גם שם. דרום היתה על הפסנתר רוב הזמן ונתנה חיזוק יפה בקולות. את קרני פוסטל יש צורך להכיר? אשפית הצ'לו, סולנית ביקיני, עליה השלום, המתנשפת של יקירתי והבחורה הכי שווה/קולית בסביבה. סוג של מלכת אופל מהממת ובלתי מושגת.

      כשא"א עובר לקדמת הבמה ולגיטרה החשמלית, קרני על הצ'לו ותום על הפסנתר מתחיל הערב, שבקלות ניתן לחלק אותו לשני חלקים. החלק הראשון היה אפוף אווירת בי-סייד (כלומר צד ב' וזה תזכורת למי שלא מכיר: פעם בימים שעוד שמענו תקליטים ותקליטונים, בצד א' היו כל הלהיטים ובצד ב' היו השירים ה"מיוחדים" יותר והלהיטיים פחות). החלק השני היה, במילה אחת: הלהיטים.

      מתוך שירי צד א' בלטו כמה שאני כבר לא יכול לחכות לשמוע אותם שוב. הרחובות ממריאים לאט, שיר שכתב דוד אבידן, בו אסף חוזר לפסנתר (ודרום לקסילופון). שיר תל אביבי במהותו (כיאה לאבידן) וכנראה תשובת האלבום החדש לגולשים, מהרי את. השיר הבא אחריו, רעידת אדמה, בו קרני וא"א משתפים פעולה למן דואט שלהגיד עליו קורע לב, זה הכי לא א"א, אבל הוא פשוט מרגש, איזו רעידת אדמה. שיר פרידה מדמיע ומצמרר ושורה שחוזרת בו כל הזמן- מה להציל, אותי או את הזכרונות...אחח, איזה יופי.

      חרב דמוקלס של לו ריד, זכה לא מכבר לתרגום עברי מרשים באלבום המופת "עזרה בדרך" של נועם רותם. גם א"א נתן פרשנות משל עצמו לחרב, בשיר שנקראמלאך שחור. עצב, כאב, אופל בכמויות. הבנות נתנו כאן ביצוע קולי מושלם. לכו חפשו את כל הגרסאות לשיר המעולה הזה.

      אחרי מלאך שחור החל צד הלהיטי של הערב ובאמת טעימות מכל הגדולים היו כאן – אהבה חדשה, שהתחיל רזה רזה וקודר והסתיים במבול תוקפני וסוער של גיטרה חשמלית וצ'לו. אחריו יקירתי, כולל חרחורי הגסיסה (או להיפך – התנשפויות של זה שקיבל אוויר סוף סוף) שלו בסוף מאת קרני פוסטל (כאן עשה א"א חסד עם אביו ועם האקדמיה ללשון והגה את המילה יקירתי כמו שצריך). ביצוע מופלא ויפה קיבל גם השמיים הכחוליםמנועים שקטים ורכבת לצפון, שירים שבינם לבין עיבוד רזה אין כלום, סקרנו מאוד עוד לפני ההופעה וגם כאן לא זיכנו בעיבוד שכזה אלא לעושר רב בזכות השילוב המעולה עם הקלידים (ועיבודי מחשב) והפסנתר. את ההופעה חתם זוג משמיים, שיר ארוך מאוד מתוך צד א', שכאן הושמעו תופים מתוך טייפ סלילים. מבריק.

      בהדרן זכינו לארבעה שירים באחד ההדרנים הכי טובים שאני ראיתי בהופעות של א"א ובכלל, וגם פה שני חלקים. החלק השקט שנפתח עם בראשית. המנון הפרידה הגדול של חורף 2008 (ואצל חלקנו רלוונטי גם לסתיו 2010) ואחד השירים הגדולים של א"א. רק א"א והפסנתר. מרגש זה לא מילה. כואב גם. אחריו הגיעחרש (ביבבה) הואלסי והמענג. את החלק השמח יותר פתח החדר האינטימי שלי (וזכה בסיפור משעשע) וה-להיט הנוכחי, הסינגל הראשון מצד א' – איפה את היום. קרני על הקלידים, תום בקיסלופון ואסף על הפסנתר, חגיגה. איזה כייף!

      מי שהיה כבר בהופעות של א"א בעבר יודע שלהוציא ממנו מילה זו משימה קשה. לרוב רק אחרי כמה שירים הוא מדבר עם הקהל. הערב, אולי בגלל השם של המופע קטעי קישור ואולי זה הפסנתר, שבזכותם זכינו לטעום עוד צד אחר של האמדורסקי. המדבר. המצחיק. שובה הלב. כך הפך את השירים לסיפורים קטנים, אינטימיים ויפים, גם בעיבודים גדולים ועשירים. בכלל לפעמים נדמה היה שהפסנתר הוא רק תירוץ בערב הזה. אומרים שגברים רגישים זה הכי 1995, אני אומר זה הכי חורף 2011. צד א' כבר מעורר בי תיאבון שיגיע כבר ינואר. איזה ערב.  אין כמו אסף.

      ''

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 4 מתוך 5

        ביקורת על הארי פוטר ואוצרות המוות,

        נו אז איך - הארי פוטר ואוצרות המוות חלק 1 ?

        7

        סרטים  

        6 תגובות   יום חמישי, 18/11/10, 17:30

        ''

        אומרים שהנוער של ימינו עסוק רק בפייסבוק ובעצמו. אז אומרים. חצי מהילדים ובני הנוער בעולם עוצרים ברגע זה את נשמתם ואצים לבתי הקולנוע לראות את ה-סרט הכי חשוב, הכי גדול, הכי מרגש והכי מסקרן (מבחינתם, כמובן) של התקופה הנוכחית – הארי פוטר ואוצרות המוות חלק 1. ובכן האם היה שווה לעצור את הנשימה? התשובה: תלוי את מי שואלים.

        אף פעם לא הייתי חסיד גדול של קוסמים בכלל ולא ממש הבנתי את ההייפ ההיסטרי סביב הארי פוטר בפרט. נכון, כנראה שכל דור צריך את ספרי הפנטזיה ההם שיהוו בריחה הולמת ולא מסוכנת, מהמציאות בגיל העשרה (וכאן כמובן מתעוררת תהייה חסרת תשובה – האם הארי פוטר הוא שר הטבעות של ימינו?!). כמובן שמעולם הילדים והנוער זה זלג, כמו במקרים רבים אחרים, אל ההורים ועולם המבוגרים.  ואני נשבע שאני מכיר לפחות שלושה אנשים מבוגרים שאפילו לא חיכו לתרגום לעברית והשיגו עותקים באנגלית, ביום שהספר יצא. כבר אמרתי שאני לא מבין את ההייפ? אז את הספרים לא טרחתי לקרוא, פנטזיה זה לא ממש אני. את הארי פוטר ואבן החכמים (הסרט הראשון בסדרה) דווקא ראיתי והיה בסך הכל סרט הרפתקאות די חמוד עם אפקטים מגניבים..אחריו עוד ראיתי את הסרט (ורק בשביל במאי אלפונסו קוארון, שעשה את ואת אמא שלך גם...תודו שכל חובב קולנוע באשר הוא צריך לראות מה יעשה במאי כזה עם חומר כמו הארי פוטר) ובכן..גם פה זה היה די נחמד, אבל לא נפלתי. באופן כללי אז נפרדו דרכנו הלא כל כך קרובות.

        לכבוד הסרט אחרון הארי פוטר ואוצרות המוות חלק 1 (חלק 2 צפוי בקיץ, הכינו את הארנקים) החלטתי לעשות ניסוי ולהקריב את עצמי, גופי ומוחי ונתתי שעתיים מהחיים לטובתו. הניסוי= האם מישהו שלא ממש עקב אחר הסדרה ולא קרא אף ספר, יכול לראות את הסרט האחרון בסדרה, להבין אותו ואפילו להנות? התשובה היא ככה ככה, אבל זו לא תשובה סופית, כי הנוער מסביבי חשב אחרת לגמרי.

        החדשות העיקריות עם בואו של הארי הזה הוא שהילדים גדלו. כן, הארי וצמד חבריו הטובים – רון והרמיוני (היא תמיד היתה כל כך מהממת?), כבר לא ילדים. זה בא לידי ביטוי בכל דבר ועניין בסרט, שהפך לפחות מצחיק והרפתקני והרבה יותר קודר, אפל, עצוב ועם מתח מיני (!), לפחות ממה שאני זכרתי מהארי פוטר (וכאן עולה תהיה נוספת, אתם בטוחים שזה סרט שמתאים לבני עשרה צעירים?). לזכות הסרט יאמר כי לא מעט פעמים הוא מנסה לתת הסברים קטנים לצופים שהצטרפו זה עתה, מה היה כאן קודם ובעיקר מי הוא מי. כנראה שהפרק הזה מתחיל במקום בו הסתיים הקודם - בתזכורת למותו של דמבלדור האהוב. כעת עם מותו של המנהל, הארי פוטר הופך ל"מבוקש" על ידי וולמורט וכך גם האנשים הקרובים אליו. מכאן תצא החבורה למסע הצלה מרובה תלאות, תוך כדי קריצה יותר ממרומזת למערכות היחסים ביניהם.

        ההתבגרות שעוברת על הקוסם הצעיר מורגשת היטב בסרט הלפני אחרון, שהפך לרגעים לסוג של דמדומים (כשהוא לא שר הטבעות ויש לא מעט קטעים שממש מזכירים ברוחם את הטרילוגיה ההיא). המתח המיני בין שני הגברברים הצעירים להרמיוני (והילדים האלה פיתחו גוף!) בולט כאן ביוצר מקריצה, אך גם הרצינות התהומית שפושה בכל והפכה את הסרט למשעמם ומייגע (וא-ר-ו-ך). מזל שכמה רגעים קומיים מצילים את העסק מלקחת את עצמו ביותר מדי רצינות. רוצים דוגמה? בבקשה - באחד הקטעים המבריקים בהתחלה שותה כל חבורה שיקוי שהופך את כולם להארי פוטר, נשים וגברים, נערים ומבוגרים. זה נשאר גם אחד הקטעים המשעשעים היחידים לאורך כל הסרט (נו הארי עם כל של בחורה וחזיה, מצחיק מאוד!). גם הקטעים בהם דובי משתתף, סוג של יצור טוב לב אך רפה שכל מעט, גרם לקהל להריע בשמחה והתלהבות. חוץ מאלה יש שתי סיבות אמיתיות לראות את הארי פוטר בגרסה זו: הראשונה והבולטת מכל היא הרמיוני. הגברת אמה ווטסון הצעירה, הפכה לברבור קסום שממלא כל סצנה באש, עונג ועומק (ובמילים אחרות, גונבת את ההצגה). היא מתגלה כשחקנית מצויינת, שממש מסקרן לאן תפנה את הקריירה שלה. אני ממש רוצה לראות אותה כבר בסרטים אחרים. תזכירו לי מי זה דניאל רדקליף?

        סיבה שניה לראות את הסרט טמונה בשמו – אוצרות המוות. למשך 3 דקות מספרת הרמיוני את סיפור אוצרות המוות, ואחרי נפילת מתח ארוכה מאוד ומייגעת, הסצנה הזו מעוררת לחיים את הסרט ונותנת לו תנופה שמחזיקה מעמד יחסי עד הסוף.  בשביל סצנה כזאת שווה לצלוח דקות ארוכות משמימות.. ככה מספרים סיפור, ככה יוצרים קסם, ככה עושים קולנוע. להט, יצירתיות ויכולת לספר סיפור. כמה פשוט. איזה עונג. 3 דקות מושלמות, שמצדיקות שעתיים ארוכות ומייבשות.

        הרשו להסיט רגע את הדיון ולדבר על הקהל. מה שנראה בהתחלה כלב המאפליה המחוצ'קנת התגלה בהמשך כסוג של חוויה. נכון, להתיישב בין בני נוער צעירים ולצפות לראות סרט בשקט אולי זו בקשה מוגזמת, אבל החברה האלה פשוט הפתיעו אותי. הם אמנם לא שתקו לרגע (לרגע!) אבל הם מחאו כפיים, הריעו, צחקו, התרגשו, נתנו פרשנות משל עצמם לדברים, ביקרו והשוו, ובעיקר הופתעו - על אף שהם קראו כבר את הספר. אתם יודעים מה, אני חושב שאני מעדיף אותם ככה.

        הארי פוטר הצעיר הפך לגברבר קטן בן 17 וכבר לא מתעסק רק עם קסמים. הוא מתעסק עם מוות, קנאה ויצרים (שימו לב הורים יקרים, הבונים על סרט ילדים) אז מלבד רוח רצינית מדי, שנושבת ממנו הוא לא מחדש הרבה מבחינה קולנועית וחבל. רוצה לומר, אין פה יותר מדי אפקטים בלתי נשכחים. הא, וגם פאן אין פה יותר מדי. מזל שיש פה את הרמיוני. יכול להיות שיוצרי הסרט כיוונו לדעת המעריצים בלבד (בכל זאת סרט שביעי, זה לא הזמן להצטרף) ואולי בכלל זה לא סרט בשביל "סתם" ללכת לקולנוע, אלא לחובבים בלבד. כל השאר, כמוני, די ישתעממו. לחובבי הארי פוטר, אם לא ברור, אסור להחמיץ.

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 3 מתוך 5

          4 תגובות   יום שלישי, 16/11/10, 09:00

          '' 

          תהילת עולם היא דבר חמקמק. תשאלו את דובר קוסאשווילי. אחרי שהוכתר כמלך החדש של הקולנוע הישראלי, בזכות סרט בכורה אדיר, שובר מוסכמות (ולהיט היסטרי, לא קטן) בשם חתונה מאוחרת, נבעט כעבור שנתיים מאותו כס ממש, בגנות מתנה משמיים, סרט בעייתי  קמעה (אך הרבה פחות נורא בצפיות חוזרות). כן, כאלה אנחנו – אוהבים להמליך מלכים ואוהבים להוריד אותם היגון שאולה. חובביו, לעומת זאת, קיוו בשקט ובציפייה דרוכה כי הוא עובד על יצירת מופת חדשה שתשיב אותו למעמדו הרם כי דובר הוא דובר והוא תמיד יודע מה הוא עושה, גם אם זה נגד הזרם. זו גם הסיבה שהורמו לא מעט גבות, כשנודע שהפרויקט הבא של קוסאשווילי הוא רב המכר של יהושע קנזהתגנבות יחידים. מה לדובר ול1956 ובכלל- איך ייתכן שאין פה אף גרוזיני? והאם היה שווה לחכות?

           

          ובכן, אפשר לנשום לרווחה – לא מדובר פה בעוד פלופ מסוג מתנה משמיים. אך מצד שני התגנבות יחידים הוא גם ממש לא חתונה מאוחרת, רחוק מכך. התגנבות יחידים הוא איפשהו במקום טוב באמצע.

           

          כמעט עשור אחרי חתונה מאוחרת, חוזר קוסאשוולי עם התגנבות יחידים, סרט שונה לחלוטין ממה שראינו ממנו עד כה. את מדורת השבט ההיא, הוא נוטש לטובת מדורת שבט מעט יותר רחבה – השבט שנקרא החברה הישראלית, עת התגבשה והותכה לכור בעייתי אחד. כן, בסרטו השלישי מתרחק קוסאשווילי מהטייפקאסט שכמעט הולבש עליו, עוזב את הבלוק השכונתי המוכר ועובר אל הבסיס צה"לי ולא מתבייש לפשפש בקרביים המדממים של ה"מיקרוקוסמוס" של החברה הישראלית ולא רק זאת, אלא גם לגעת בקלאסיקה מודרנית.

           

          השנה היא 1956. המקום הוא בה"ד 4, הימים הם ימי טירונות והחיילים הם מחלקת "הלבבות השבורים". שם רב משמעות כשמדובר בחבורת חיילים עם יותר לקויות בריאותיות מאשר בעיות באהבה. ואת מי נמצא שם? בעצם את כולם: את נציגי ארץ ישראל היפה ואת נציגי ארץ ישראל הבעייתית, את נציגי ההתיישבות העובדת וגם את נציגי ההתיישבות האובדת. עולים חדשים וצברים, אשכנזים ומזרחים, חזקים וחלשים, יפי בלורית ומקורזלי הבלורית. תוסיפו לכל זה גם את הקלחת הצה"לית, הלא פשוטה ממילא ותקבלו מתכון בערה נפיץ ותחושה של אסון מתקרב.

           

          בתוך כל המחלקה בולטים סמלים מובהקים מאוד, ועל כתפיהם מונח ייצוג של פלחים פלחים בחברה, למשל: אלון, קיבוצניק חסון, שעליו נכתב "יפה הבלורית והתואר". אלון טוען כל הזמן שהגיע למחלקה בטעות ובאמת נדמה שלא ברור מה הוא עושה שם, עד שאובססיית הצנחנים בה דבק מבהירה היטב מדוע הוא שם. צופים בוגרי ההתיישבות העובדת יזדהו בקלות עם הקושי הגדול של אלון ו"מה יגידו בקיבוץ". לעומתו, בקצה הרחוק של סקאלת הגבריות ניצב זה שלא אכפת לו מה יגידו וזהו בן-חמו, בחור נשי ועגלגל, יוצא עדות המזרח שאינו מהסס לפצוח מול כולם בריקודי בטן ולהיות "החלש" שבחבורה. זוהי דמות קריקטוריסטית כביכול, אך כמראה לחבורת הגברברים היא טומנת בחובה לא מעט קונפליקטים ושאלות. בין אלון לבן-חמו נמצא קשת של סטריאוטיפים מפה ועד הודעה חדשה: את שובר הלבבות בעל הדעות המוצקות, את המזרחי חמום המוח, את האשכנזי השחצן המנגן בכינור, את העולה מרומניה שחולם להיות צבר ומגשים זאת דרך תינוקו, את המזרחי טוב הלב ועוד ועוד, כשגם בפיקוד המחלקה בעצם עומדים מ"כ האשכנזי והמ"מ המזרחי, בתפקיד השוטר הטוב והשוטר הרע.

          כך התגנבות יחידים אמנם מעביר אותנו טירונות יחד איתם, כאומר בעצם: תסכלו עליהם ותראו אותנו. אך כמו הקצוות בהם מאופיינות הדמויות כך הסרט נע בין הקצוות. בין הניסיון להיות דרמטי וקודר, לבין הניסיון להצחיק ולבדר, כמעט באופן בורקסי. לפעמים זה עובד ואז זה מצויין (בעיקר בזכות אסף בן שמעון בתפקיד בן חמו ומיכאל אלוני בתפקיד בני המ"כ), אך לפעמים המתח בין הדרמטי לקומי יוצא בהפסדו והדמויות נתפסות יותר כקריקטורה המפספסת את האמירה. אגב, גם כרזת הסרט (הכעורה משהו) קורצת מדי לסרטי ה"ספיחס" למיניהם ופחות ל"אחד משלנו", נגיד. מתווסף לכך גם הפסקול שנראה כאילו נלקח מסרט בורקס נשכח בשנות ה 70 ולא תמיד מופיע במקומות הנכונים, מזמין איזו בדיחה תמידית ומשהיא לא מגיעה הצופה נשאר וחצי תאוותו בידו. זה השלב בו הסרט הולך מעט לאיבוד כלא יודע מה להחליט- האם אני משל ביקורתי על החברה הישראלית או שמא אני סרט בורקס להמונים? לא תמיד התשובה גם וגם היא מספקת ולא נראה שקנז כיוון למקום הבורקסי ההוא. מה גם שנראה כי ריבוי הדמויות וקוצר היריעה גורם גם ללא מעט חורים בעלילה ויותר מדי סצנות שמוטב היה לוותר עליהן.  

           

          מצד שני יש בהתגנבות יחידים גם כמה רגעים יפים וצלולים, כמו סצנת חצי הנשיקה בין גיא אדלר וליאל דניר (שמצילה סצנה ארוכה ומיותרת לגמרי), או רגעים חדים כתער המסובבים עמוק את הסכין בלב (אין מספיק רגעים כאלה, לצערי), בעיקר לקראת סוף הסרט בו יש חזרה לפסים הדרמטיים ובעיקר במתח המתמיד בין אלון (הוא עוז זהבי, שעושה עבודה יוצאת דופן) לבין בני המ"כ. אך מעל לכל, אם יש שתי סיבות מרכזיות ללכת להתגנבות יחידים הן: המשחק והנראות של הסרט.

          המשחק המעולה רוב הזמן, של האנסמבל הכי גברי שנראה כאן בשנים האחרונות מציל לא מעט פעמים את המצב. בראשם בולטים כמובן עוז זהבי שמפתיע בדמות מכמירת לב כאלון הקיבוצניק היפה ובמשחק מדויק וחד, גם אסף בן שמעון כבן חמו, שאחראי על הסצנה החזקה ביותר בסרט, בעת ביקור המשפחות. מעל כולם מרחפת דמותו של בני המ"כ, דמות חצי מסתורית ולא פתורה עד הסוף, בביצוע מוחץ ומושלם של מיכאל אלוני.

           

          בצד הנראות של הסרט חוברים כמה אלמנטים: העיצוב המדויק של כל פרט ופרט, ממשיך את סרטיו הקודמים של קוסאשווילי שנראו מדויקים מאין כמוהם ומוקפדים עד רמת הטפט. גם כאן ההקפדה ממשיכה עד רמת הגרב, אך לא רק בתלבושות עסקינן, כי אם גם במראה האותנטי של השחקנים עצמם ובעיקר במבטא שלהם שבתחילה נשמע מוזר ומזוייף, אך לבסוף עושה את העבודה. חובה לציין גם את הצילום המושלם של אמנון סלומון (זוכה מוצדק בפרס אופיר).

           

           

          אם נביט על שנת 2010 בקולנוע הישראלי נזהה עובדה אחת בולטת מאוד. תקראו לזה טרנד, תקראו לזה מקריות, אבל לא מעט סרטים השנה מבוססים על ספרים (וחכו זה עוד לא נגמר). כולם אגב, לקחו סיכון ונגעו בנכסי צאן ברזל של ממש. דובר קוסאשווילי יוצא מהסיפור בשלום, אם כי לא בהצטיינות יתרה, אך יש להעריכו על האומץ בלקחת את התגנבות יחידים, לנער אותו וכרגיל להמשיך לבעוט. רוב הזמן הוא עושה את זה טוב, אך אם היה טיפה מקצץ היה יוצא לו בונבון.

           

          נ.ב.

          הבלוג "הרושם של רותם" קורא לכם לצאת מהבית וללכת לראות קולנוע ישראלי. אם לא אנחנו נתמוך בו, אז מי? 

          דרג את התוכן:

          הציון שלי: 3 מתוך 5

            ביקורת על דנה ברגר - עשור לאלבום "עד הקצה",

            אמביציה בלונדינית - עשור לאלבום עד הקצה

            7

            מוזיקה  

            4 תגובות   יום שבת, 13/11/10, 12:53

            ''

             

            כמה דברים קורים בעשור אחד. פשוט לא יאמן. אנשים מתחילים קריירות, נעלמים, ממציאים את עצמם מחדש. נעלמים שוב, חוזרים, מתאהבים, מתגרשים. וואו כמה דברים קורים בעשור אחד. אז, איפה הייתם ומה שמעתם לפני עשר שנים בדיוק? אני, אני טחנתי כמו כולם כמעט, את עד הקצה... עשר שנים אחרי, מפוכח יותר, בוגר יותר ובעיקר שומע קצת דברים אחרים, הלכתי לבדוק האם הקסם של עד הקצה עוד עובד עלי ומה יותר טוב, אם לא מופע לציון עשור לאלבום שהציב (לזמן קצר) את דנה ברגר במרכז הבמה. אתם יודעים מה? הקסם עוד עובד.

             

            בשנת 2000 אי אפשר היה לברוח מעד הקצה. לאן שלא הלכת שמעת איזה סינגל ממנו. שירי אהבה ופרידה מתקתקים עם לבוש אלקטרוני מהפכני לאותם ימים, שלא רק את דנה הציב בפרונט אלא גם עשה את עופר מאירי, אבי אבות מטרופולין ואת ורד קלפטר כמלחינה וכותבת נשית מעולה. מאז זרמו כבר הרבה אפרת גושיות בירקון וכל מיני דנה ברגר וונאביז נגסו לה בכתר וכאמור – כמו שאנחנו ממליכים ככה אנחנו מורידים בקלות, אבל תמיד ידענו, בלונדינית כזאת – אין.

             

            מופע העשור לאלבום עד הקצה נתן הזדמנות לדנה ברגר להשיב אליה לכמה רגעים את הלפיד, לחזור לימים שהרדיו עוד פרגן והשמיע (מה זה השמיע, טחן) ולפני שבאו כל מיני זמרות שנכנסו למשבצת הזמרת התל אביבית המה-זה מגניבה וסקסית והאש ההיא דעכה. המופע הזה הזכיר דבר די עגום-  כמה זמרות רוק בנות 40 אתם מכירים כאן? מעט, מעט מדי. גברים לעומת זאת יש ויש. המיינסטרים שלנו, כמו שהוא נשמע עכשיו, צריך אותה בחזרה. אי אפשר לחיות רק על יהודית רביץ וקורין אלאל ואני לא רוצה בכלל לדבר על חבורת רימון.

             

            למופע הזה היה אפשר בקלות לקרוא דנה ברגר –גרייטסט היטס, כי פשוט מאוד היה כאן כמעט הכל. ומסתבר שזה לא מעט בכלל. את הערב היה ניתן לחלק לשני חלקים – חלק א' שכלל את שירי עד הקצה וחלק ב' שאפשר היה לקרוא לו – המסיבה. חלק א' נפתח עם אותו צליל שהביא אז עופר מאירי, קולות הדולפינים של יש בזה טעם. ביג שוט שהלהיט את הקהל כבר על ההתחלה. מיד אחריו באו עוד שבעה שירים מהאלבום המוצלח ההוא, כשהרעיון היה לשמר את השיר הכי דומה לאלבום רוב הזמן (והיה רעיון מעולה לוותר על שני השירים החלשים באלבום ההוא – האל עם החיצים וממני אי אפשר לברוח). לומדת לעוף ואהבה, נטחני גלגלצ עד היום, כמובן שהיו וגם עוד שני סינגלים שדווקא לא היו להיטי רדיו, אבל היו הרצועות הטובות באלבום, אולי כי דווקא הנושא שלהם לא היה אהבה. היה מאוד מסקרן לדעת איך יתרגמו את  2007 ובומביי למופע הבימתי. 2007 הוא שיר אפוקליפטי מצוין וקודר שקיבל עוצמה על הבמה בצלילו המיוחד, הדחוס יותר והאפל רק חבל שדנה קישטה אותו בשירה מתיילדת ומתפנקת (רגעי החולשה של הערב זו השירה ככה. ממתי את שרה ככה גברת?). בומביי, שבאלבום הוא ממתק טרנס אלקטרוני ביותר עם מילים לא פשוטות (אך רלוונטיות גם לימינו אנו) קיבל כאן עיבוד רוקרי עם גיטרות לוחצות. ביצוע מקפיץ וטוב, אבל אני פינטזתי על מסיבת הטבע ההיא.

             

            לכבוד שיר הנושא גילתה דנה רוחב לב והזמינה את ורד קלפטר לדואט. הקהל? שאג את עד הקצה ובי עלו תהיות שהשתיים מוכרחות להמשיך לעבוד יחד. יוצאים להן פנינים. את פרק עד הקצה חתם ביצוע קטן וזעיר לשיר האחרון באלבום – סוף סוף ההתחלה, הגרסה הברגרית לאצלי הכל בסדר של ג'וזי כץ והזכיר כמה השיר הזה קטן, נשכח ומענג.

             

            בקטע מעבר (מעט ארוך) ירדו דנה והלהקה מהבמה והשאירו אותנו עם מיני מיקס מרקיד של תוך כדי תנועה, האלבום שדווקא הוריד את דנה מכס המלוכה. ואז, בשמלה שחורה צמודה ומהממת, עלתה דנה לבמה ופתחה את המסיבה. צרור יריות בלתי פוסקות של להיטים בשרשרת ואורחות נכבדות. החלק הזה בהחלט היה אפשר להגיד עליו, נתן ברוק. הרבה גיטרות מנסרות וביצועים קצת פחות חמאתיים ללהיטים אהובים. מיד אחרי תוך כדי תנועה המעולה, עלתה קרולינה לבמה. מחמאות הוא אחד השירים האהובים עלי באלבום של קרולינה, אך נראה שדווקא הוא היה בחירה שלא עשתה טוב לאף אחת מהן וגם לא לקהל, שפשוט לא אוהב שירים שהוא לא מכיר. מרגיז. ברוח הערב והקהל, אני חושב שדווקא happiness או אף אחד לא בא לי היו הולכים יותר טוב. הפיצוי בא בביצוע כובש של השתיים למחכה לו. דנה על הבוסה נובה וקרולינה על הסול החם והמרגש שלה, נתנו ביצוע כובש ללהיט די שחוק. הבוסה נובה המשיכה בלי קרולינה גם לבא והולך, שסימן את פתיחתו של החלק השקט של הערב. שלב הבלדות הברגריות. ושוב עלתה קלפטר לבמה לשיר שלה. תמיד מצליח, שיר ורד קלפטרי מובהק ולא בלתי מוצלח. חבל, חבל שאתם לא מכירים אותה.

            ואז הגיע יום-יום, נציג יחידי מאלבום בעייתי ונשכח שהרחיק את ברגר מהקהל ולהיפך והביא אותה בביצוע שהצליח להוציא מכולם פליאה ובעיקר גילה שבעטיפה נכונה אפשר לעשות פנינה. החלק השקט של הערב מסתיים עם גן מאיר, שיר פרידה קשה ועצוב שהתחיל באקוסטי ובקטן ונגמר בסערה גדולה ומרשימה, להדגיש את השבר. אוי הלב הלב.

             

            המסיבה חזרה עם עלייתה של אפרת גוש לבמה. זו בחירה מעניינת להביא את גוש ולא רק בגלל שיתוף הפעולה במטרופולין, אלא בעיקר כי כבר נאמר הרבה פעמים שזאת היא היורשת של זאת. ואני אומר למה יורשות אם אפשר את שתיהן. וואו – מה שהן עשו יחד. אש אש ועוד אש. קרב אגרוף של גוש הביא אותה ברוק דחוס לפנים, אך השיא היה בביצוע משותף ללישון בלי לחלום ומלך. לישון בלי לחלום מתוך הפרויקט של עופר מאירי –מטרופולין, הוא  שיר אורבני מושלם (ואח איזה קליפ יש לו). גוש החליפה את רוני אלטר וביחד מדובר בפצצת מימן, מהסוג שגרם לי לחשוב על כך שדנה ברגר ועופר מאירי חייבים גם הם לחזור לעבוד יחד. חייבים. מלך מתוך האלבום הראשון והבועט של ברגר, התלבש כשמלה רטרואית מרהיבה על גוש והיה יכול להכנס בקלות לאה אה אה, האלבום החדש של הגברת. הקהל היה בעננים והגג ברידינג 3 עף מהמסיבה שהיתה על הבמה.

             

            את הרוק הבועט המשיך שיר חדש של דנה, מה שאמרת, מתוך אלבום שמיני שבדרך, מעורר סקרנות כי אם הוא מסמן את הכיוון אזי דנה זונחת את בלדות המתקתקות מאת איתי פרל וחוזרת לרוק. מעניין איך זה יישמע בגרסת הסינגל. מעניין איך הקהל יקבל את זה. את החלק הזה של הערב סיים ה-להיט הראשון של ברגר כזמרת וזה היה חמימות חולפת, מתוך האלבום פשוט להיות, האלבום הטוב ביותר של דנה עד כה ואני אומר - ואולי עוד שנתיים נחגוג לו 15 שנה?

             

            בהדרן הפך האולם למועדון שירה בציבור. פשוטו כמשמעו. כל זמר חייב שיהיה לו בארסנל איזה להיט פיגועים או יום זיכרון ואפילו לדנה יש אחד כזה. שקט, נציג ימי באלגן הערב (ומה עם גברים מקצוענים וחוצלארץ?) הזכיר שהוא שיר מצוין עם לחן חזק ומילים עוצמתיות, כשלא שומעים אותו בהקשר של אסון. שיר חתירה לשפיות, בלי כל קשר לתופת שמסביב. את השירה בציבור המשיך הלהיט האחרון מהשותפות עם איתי פרלהנה באתי הביתה, שאז עלה הגברבר לבמה והבנות נהרסו כלא היו. העיבוד הערב היה טוב יותר מאשר באלבום המשעמם ההוא. הקהל, היה בעננים. לסיום עשתה דנה מעשה ריטה וירדה לקהל ושרה שוב את עד הקצה. הפעם לבד ועם ליווי רזה. הביצוע היה טוב, הירידה לקהל? מיותרת. זה היה רגע מוזר שאפשר היה לוותר עליו.

            איזה ערב כייפי זה היה. דנה הפעילה את מכונת הלהיטים שלה והוכיחה שזה בסדר גמור לא לחשוב יותר מדי ורק לרקוד ולצרוח בכל הכוח. נשתה ונחיה ונשתה ונחיה.

            אח דנה דנה, אמביציה בלונדינית יקרה שלי, שמתי עליך עין עוד בימיך בלהקה הצבאית הנשכחת ובעיקר עם הפריצה הסקסית של באלגן. הערב הזה הוכיח לי סופית שאת שייכת למרכז הבמה. אני מציע שתרימי טלפון לדן תורן, יובל מסנר, ורד קלפטר ועופר מאירי ותגידי להם, יאללה עושים אלבום. אם צריך לסכם את הערב בשתי מילים (מעט פרחיות אבל גם לי מותר): אחלה הופעה.

             

            נ.ב.

            גן עדן עירוני של באלגן, אחד האלבומים האהובים עלי EVER ואם צריך סיבה למופע – אז אני פונה מכאן לדנה, דן תורן, יובל מסנר, רע מוכיח ושות'- מה דעתכם על מופע 20 שנה לגן עדן עירוני? איזה כייף היה בשנות ה 90. 

            דרג את התוכן:

            הציון שלי: 4 מתוך 5

              6 תגובות   יום שבת, 6/11/10, 10:50

              ''

              צפייה חלקית בעונה האחרונה של כוכב נולד והאזנה לאלבומים של בוגרי התכנית לדורותיה, שיצאו בשנה החולפת  (והיו לא מעט כאלה, רוצים דוגמה? קבלו רשימה חלקית ביותר: נינט טייב, שי גבסו, מאיה רוטמן, הראל סקעת, בועז מעודה, מיי פיינגולד ועוד.. במאמר מוסגר אגיד גם שרובם כשלו במכירות) הביאו אותי למחשבה ולתהייה –האם כוכב נולד זו משקולת או מנוף? אני אסביר - משקולת, כי בעצם אתה לא יכול להשתחרר מהתווית הזאת ולא משנה מה תעשה. לנצח תיזכר כהוא מכוכב נולד, אי אפשר יהיה לברוח מזה, ולא משנה לאיזה מקום הגעת. תוסיפו לזה שהאנשים הנכונים בתעשייה יסמנו אותך באות קין שכמעט בלתי ניתנת להסרה (תשאלו את נינט), אגב -גם עורכים מוזיקליים, לטוב ולרע שומעים אותך עם הרבה דעה קדומה. למשקולת יש עוד צדדים רבים, אם לא ניצלת את המומנטום בזמן- אז כולם יספידו אותך בטרם נולדת. בקיצור, מסובך, לא?

              המנוף הוא דווקא ברור בהחלט. אותו קיצור דרך מפורסם והאגדה על 15 הדקות של התהילה. אני מניח שבמציאות התשובה נמצאת איפשהו באמצע וגם תלוי את מי שואלים.

              כל הפתיחה הארוכה הזאת היתה כי התהייה בדבר המנוף והמשקולת עלתה שוב כששמעתי לראשונה את הדיסק של אדיר והילדות. במקרה הזה נראה שכוכב נולד היא הרבה יותר משקולת ממנוף. הילד שהגיע למקומות די גבוהים בעונתו (5 אם אינני טועה) "נמוג" לעבר השכחה ולא הכה בברזל בעודו לוהט, נאלץ עכשיו לכתת רגליו ולהתחיל מחדש (אולי מכאן ההשמטה של האוחיון?). ואתם יודעים מה, במחשבה שנייה אני חושב שזה לא דבר רע כל כך. עכשיו שלב העבודה הקשה מגיע ומי שבאמת רוצה ומתאים יעשה את זה ואין ספק שלאדיר אוחיון, כמו שנראה אז וכן עכשיו – יש את זה בגדול.

              אם המיינסטרים שלנו נשמע לאחרונה עבש, מיובש והכי מנותק ממה שקורה בעולם, מגיע אדיר אוחיון עם הלהקה שלו – הילדות (אל דאגה, מדובר בגברברים צעירים) ומביא אלבום שמתכתב עם לא מעט דברים שקורים עכשיו בעולם וזה יופי. כולם מדברים על השפעות של רדיוהדוכו' אבל אני מוכן לשים את ראשי שאדיר שמע לא מעט גם את TV ON THE RADIOוגם את האלבומים הראשונים של KINGS OFLEON ואתם יודעים מה, אולי הוא גם שמע את קרח תשע ואת נועם רותם. אגב, כל אלה באים דווקא להחמיא לאדיר אוחיון שלא התבייש להוציא מוצר הכי רחוק מערוץ 2 והכי לא שמנוני שיש. אדיר נותן ברוק.

              רבות דובר, כבר אז, על קולו הייחודי של אדיר, קול הפלצט שנשבר לעתים ועולה לגבהים וצובע גם את האלבום הזה בצבע מיוחד ומרשים, אבל אדיר לא מסתפק בו בלבד. בפלצט הוא משתמש בחכמה ובמקומות הנכונים בלבד. נכון, זה לא אלבום מושלם. בכלל לא. יש בו הרבה נגיעות בוסריות שמאפיינות אלבום ראשון, בעיקר בתחום הטקסטים (חמודים למה אתם מתעקשים לעשות הכל? יש לא מעט כותבים מוכשרים שהיו עושים לכם את העבודה, לא פחות טוב), אבל לשיר ולהלחין אין ספק שאדיר יודע.

              האלבום שמצריך האזנות חוזרות על מנת להיסחף איתו, נפתח עם מסך גיטרות עצבני בלא יכול בלי, פשוט שיר גיטרות בלתי מתפשר ופיתחה רועמת מעוררת תיאבון לבא אחר כך.

               לאט לאט, היה סינגל הבכורה שיצא לרדיו שהושמע להרף עין, אך לא השאיר אחריו חותם וחבל. הרי ברדיו שלנו שדוגל בחמאה רכה, נעצים הם לא משהו שקל לעכל והיי מדובר בשיר לא רע בכלל, עם אתנחתאות מבריקות באמצע. שיר שמרפרף להרבה דברים ששמעתם, רק עם יותר אנרגיה.

              זוכרים את הימים שהייתם קונים תקליטים בזכות שיר אחד ואחר כך מתאהבים ביתר? קבלו את שיר מספר 3 – סילביה. זהו המנון האצטדיונים של אדיר והילדות. נשבע לכם. אם היהודים הצליחו להתפלק אי אז לפלייליסטים, לא ברור איך השיר הזה לא. מדובר בלהיט.סילביה, פסגת האלבום ולחלוטין השיר הכי טוב בו (שאם עד עכשיו הייתם צריכים סיבה לרכוש את האלבום, הנה היא). בלדת רוק גדולה מהחיים עם הפקה עשירה מצויינת ומצוחצחת היטב. בואו נאמר שתום פטרובר היה הורג בשביל שיר כזה. והשורה המנצחת: אני אדמה לרגליך. מתי אמרו לכם את זה לאחרונה?

              גם ההמשך לא טומן ידו בצלחת – אסופת שירים לא רעים בכלל, מפוצצים באנרגיה ובקצב טוב (סוף סוף צעיר שנשמע צעיר ולא זקן בן מאה) כמו שני השירים הבאים  – לא היית מוכרחה וכל מה שרציתי להיות, נראה לי שאלו השירים בהם אדיר נותן טעימות לכל מה שהקול שלו מסוגל לעשות. תגבירו ותהיו מוכנים להזיז את הראש בקצב. כל מה שרציתי להיות הוא התשובה של שנת 2010 לקרח תשע ויותר ממזכיר (לטובה) את נועם רותם.

              זה לא הסוף, עוד שיר לא פחות מעולה עם פזמון שעושה את העבודה ומשתמש ביעילות בקולו של אדיר, מזכיר מעט את הרוח הסבנטיזית של רוקפור (ושוב, זו מחמאה, רק אילנות גדולים הולכים פה). פשוט שיר מצוין.

              סוגרים את האלבום עוד שני שירי גיטרות אנרגטיים. הקצר ביניהם (באופן יחסי) הוא גם בעל קצב לא רע בכלל, חושך, שזוכה בסיום הכי פומפוזי באלבום. האלבום נחתם בלב אל לב. לא זה לא שיר הפסטיגל ההוא, אלא תשע ומשהו דקות של שיר. תגידו יומרני? אז תגידו. מדובר בשיא של ממש שנותן לא מעט כבוד לא יוצרו.

              בשורה התחתונה אפשר להגיד שאדיר אוחיון מעורר בי סקרנות לקראת הבאות. האלבום הראשון שלו פשוט מפתיע – תצוגת תכלית עשויה היטב, מופקת מצוין ועדכנית, גם אם מעט בוסרית. אדיר הוא ילד והוא בוגר, הוא שבור והוא אנרגטי, כמו שמזמן לא נראה כאן מישהו. לחובבי השקט, זה ממש לא אלבום בשבילכם. למי שלא פוחד מרוק גיטרות, שיודע יפה מה הולך עכשיו בעולם, זה לגמרי אלבום בשבילכם. האזינו בלי דעות קדומות.

               

              אדיר הילדות/היי פידליטי

              ''

              דרג את התוכן:

              הציון שלי: 4 מתוך 5

                ביקורת על המדריך למהפכה,

                המדריך למדריך למהפכה

                13

                סרטים  

                6 תגובות   יום רביעי, 3/11/10, 10:03

                המדריך השלם והמפורט למדריך למהפכה:

                '' 

                 

                לפני צאתכם לסרט המדריך למהפכה, עליכם להצטייד במדריך הבא שיעזור לכם להתכונן לסרט:

                 

                א. מהפכות זה לא לכולם.

                 מאז ומתמיד מהפכה היתה שמורה למתי מעט. על אחת כמה וכמה עניין במהפכה. ובמהפכה הנוכחית לא כולם ימצאו עניין, אתם יודעים, ערוץ 1 לא נחשב לדבר סקסי כבר שנים ובכלל, מי יוצא לסרט על ערוץ 1? תתפלאו, אתם הולכים לצאת לסרט על ערוץ 1.

                 

                ב. אז למה לי פוליטיקה עכשיו?

                 כי זה אמנם סרט על רשות השידור, אבל זה סרט על כולנו בעצם. אתם בקלות יכולים להחליף את רשות השידור בעירייה או בביטוח לאומי, או בכל מה/מי שאמור לתת שירות לאזרח ולהתעצבן.  זהו מאבקו של האזרח הקטן (מי קטן יותר ומי פחות) בגוף ציבורי, בשחיתות הפושה בכל, בקורי העכביש הנטווים מסביבנו, בסתימת פיות מייאשת. בכלל, תמצאו עצמכם מיואשים לא מעט במהלך הסרט. הזוהי מדינתנו? כנראה שכן. ולא, זה לא סרט לשמאלניים בלבד. אתם מבינים עכשיו למה לכם פוליטיקה?

                 

                ג. מניפולציה היא לא מילה גסה.

                 בכלל לא. המדריך למהפכה הוא סרט לוהט, חדור להט ומלהיט. וכדי לעשות זאת נדרשת הרבה אמונה ולהט מצד המהפכן, אבל גם לא מעט מניפולציות והסרט משופע בהן. אמירות וצילומים סרקסטיים של מיטב הפוליטיקאים ו"האמנים" המובילים המוצגים כולם באור אבסורדי, קריקטורי כמעט, עושים את העבודה (מיכל זוארץ, שרית חדד ויהורם גאון מתבקשים לא ללכת לסרט, ראו הולעגתם).

                 

                ד. רגע, עלילתי או תיעודי?

                 זה גם וגם וגם וגם. אבל למה הכל צריך להיות תחת הגדרות? בגדול, זה יותר סרט תיעודי מעלילתי, אבל באשיר כבר הראה לנו איך אפשר לעשות סרט מופתי ושיהיה גם תיעודי וגם  קולנועי עם עלילה ומתח וכאב. אותו דבר בדיוק במדריך למהפכה – קצב של קומדיה, לב חם ופועם של דרמה, תפניות בעלילה כמו במותחן ומציאות כמו שאף תכנית ריאליטי לא תראה. ושימו לב לפתיחה המהממת ביופיה, עושה חשק לראות סרט שלם שנראה בדיוק ככה. צברי, אני מחכה.

                 

                ה. וזה בכלל סרט על אהבה.

                 כן, המדריך למהפכה הוא בכלל סרט על אהבה. על אהבה ולהט (פעם שניה במדור) למקצוע. מזמן לא ראיתי אדם כל כך חדור אמונה ואהבה למקצוע שלו, גם כשהוא נשאר עומד אחרון. ולא, לא קוראים לזה דון קישוט, קוראים לזה אהבה ולו קוראים דורון צברי. ואולי רעב? כי ככה זה כשאוהבים, מגינים על הנאהב בחירוף נפש. אגב, צברי הוא לא האדם האוהב בלהט מגונן היחידי בסרט זה, רמז – עברו לסעיף הבא.

                 

                ו. אמא יש רק אחת.

                 כל מהפכה צריכה מהפכן שידליק את נס המרד (ועוד נגיע אליו), יוביל אותו גם כשכולם כבר מיואשים ובוחרים לנטוש לטובת איזור הנוחות. אבל גם המהפכן צריך אמא. ועוד איזה אמא. כוכבת הסרט (או מי שגונבת את ההצגה בכל פעם מחדש) היא בעצם אמא של דורון צברי. כמו מצפן, כמו עוגן, כמו מראה. היא אוהבת את בנה אהבה עזה, היא מאמינה בו אך מתקשה עם בחירותיו בחיים, אך גם היא כמו בנה ממש, חדורת להט ועם לב עצום.

                 

                ז. דורון צברי זה לא רק מחוברים.

                 פרובוקטור עם פה שלא כדאי ליפול עליו, איש יוצא דופן וטראבל מייקר לא קטן, אבל עם לב מפה ועד הודעה חדשה. וכמו שאמא שלו אומרת: מה יהיה איתך בסוף? עוד יום אחד ייצא ממנו משהו. וברצינות, מדורון צברי יצא כבר מזמן משהו. ואני לא מדבר רק על מחוברים (הגחל הכי לוהט כרגע) אלא כבר מאז בית שאן סרט מלחמה (סרט תיעודי פורץ גבולות, בחיי!) ודרך הבחור של שולי והאח של דריקס, דורון צברי הוא יוצר עם לב חברתי ענק וגם עם חוש קולנועי שמתי מעט זוכים בו – היכולת לספר סיפור ישראלי בלי לייפות מציאות, בלי קישוטים ובקצב מהיר. האמת לפנים. המדריך למהפכה אמנם מתהדר בשני יוצרים אבל הוא לגמרי סרט של דורון צברי (ואורי ענבר, חייבים לציין כסוג של אנטיתזה משלימה ושקולה) על כל המשתמע מכך, פרובוקאטור, מניפולטור, ילדותי, שחצן, אבל גם קולנוען חברתי.

                 

                ח. המהפכה מתחילה, אתם באים?

                 אין מה לעשות. חשוב לראות את המדריך למהפכה. חשוב. היאוש והאופטימיות מעולם לא נראו צמודים כל כך בסרט אחד. גם אם זה לא הסרט הכי גדול שיש (אבל לבטח שהוא סרט טוב מאוד) הוא הסרט החשוב שמוקרן כרגע בבתי הקולנוע. ואם אתם מתכננים מהפכה בקרוב, תתחילו קודם במדריך למהפכה, סרט שיעשה לכם חשק לשרוף את המועדון, לחבל בעירייה או סתם לא לשלם אגרה. אל תחמיצו.

                 

                 

                נ.ב.

                 עיון במדריך הסרטים מעורר בי מחשבה שאולי מעולם לא הוצגו בבתי הקולנוע כל כך הרבה סרטים ישראלים בבת אחת (חדשים יותר ופחות), כמו בימינו: ארץ בראשית ופעם הייתי הותיקים עוד נמצאים על מסכים פה ושם, הדקדוק הפנימי הזוכה הטרי בפסטיבל טוקיו, שליחותו של הממונה על משאבי האנוש הזוכה הגדול של פרסי אופיר (יפים שניהם!), בנא הקטן על תקן האלטרנטיבי, המדריך למהפכה החשוב וממש מחר מתחיל גם התגנבות יחידים. וואו! לכו לראות קולנוע ישראלי, זה מה שהולך היום בעולם!

                דרג את התוכן:

                הציון שלי: 4 מתוך 5

                  ביקורת על ארוחת הערב/ הרמן קוך

                  מוכרחים לדבר על הילד

                  7

                  ספרים  

                  6 תגובות   יום שבת, 30/10/10, 11:48

                  ''

                  כבר שנים שאני מנהל מערכת יחסים סבוכה עם רשימות רבי מכר. מערכת היחסים הזו מעוררת ומעורבת בהרבה אהבה-שנאה-חשדנות-הערכה-עצבים-שמחה. כן, עד כדי כך. כשזה מגיע לספרים, מערכת היחסים הזאת הולכת ומסתבכת עוד יותר. האם הרשימה מעידה על איכות? לאו דווקא. האם היא נקייה מאינטרסים? לאו דווקא. אני תמיד אומר לעצמי, לך תדע אם זה תעלול יחצני שמטרתו היא לקדם אחדים על חשבון אחרים ובכלל...מי אמר שטעם הרוב הוא נכון? ברוב המקרים הוא לא. אבל הציבור כציבור (אגב, גם בענייני קולנוע) מעוניין בעשרת הגדולים ומעט מדי פעמים עוצר לבדוק מה יש בתחתית הטבלה.  שם , לטעמי לפחות, מתרחשים בדרך כלל הדברים המעניינים באמת. כל הפתיח הארוך הזה היה רק כדי להגיד שמדי פעם משתרבבות לתוך רשימות רבי המכר האלה גם פנינים אמיתיות, שראוי להתעכב עליהן. אחת מהן היא ארוחת הערב של הרמן קוך.

                  מעט מדי פעמים (בעיקר בזמן האחרון), אני מצליח לפגוש ספר שנשאר איתי עוד הרבה זמן אחרי שסיימתי לקרוא אותו. לא סתם נשאר איתי, כי אם גם מחולל בתוכי דיונים לא פשוטים שמסקנותיהם קשות. ארוחת הערב של הרמן קוך, הוא אחד הספרים הטובים שקראתי בשנה האחרונה ולו רק בגלל כל זה.

                  בכנות מכמירת לב, ביכולת לספר סיפור ולקלף אותו שכבה אחר שכבה ולהביא את הקורא לשיא רגשי, תוך כדי פיתולים בעלילה ושליחת חיצים חדים ומדויקים לבטן המלאה של הבורגנות, עד לקתרזיס שאינו מזכך בכלל את נשמתך. להיפך, מדכדכך לחלוטין.

                   

                  המבנה הדרמטי של הספר מתבסס על ארוחת הערב, מהאפריטיף, דרך המנות הראשונות, העיקריות ועד לקינוח (המר). ארוחת ערב, שהחיים לפניה ואחריה לא יהיו אותם חיים. מה שמתחיל בהתארגנות של זוג באופן אינטימי ומקסים לארוחת ערב במסעדה, מנקדות מבטו של גבר שאוהב את אשתו אהבה עזה, אחרי כל השנים, הופך עם המנות למסמך נוקב על חינוך, הורות, משפחתיות ועל בורגנות ואושר, שאמנם מתרחש בהולנד אך רלוונטי גם לכאן.

                  כבר בהתארגנות לארוחת הערב במסעדה שיש להזמין אליה מקום שלושה חודשים מראש, נראה כי פאול (המספר) ואשתו קלייר מנהלים מערכת יחסים אינטימית ומלאת אהבה. היא מתייעצת איתו על בגדים, הוא מקטר על אחיו ואשתו, מנסה למצוא סימנים של אושר בשגרה ושניהם יחד מנסים להבין מה עובר על בנם היחיד, מתבגר צעיר שעליו נהוג לקרוא "בן טובים".

                   

                  ארוחת הערב עם אחיו המוצלח, פוליטיקאי בכיר המועמד לראשות הממשלה, נחשקת בעיני פאול כמו לצאת למסיבה כשאתה בדיכאון, אבל מוכרחים לדבר. כבר מההתחלה פאול מתחיל לבשל לנו מן תחושה של משהו לא טוב באוויר. אט אט הסיפור נע מתיאור מבריק של ארוחת הערב הפלצנית, תיאור המנות, הסועדים ומנהל המסעדה המלוקק והצבוע, דרך שיחות שמנהלים כשאין ממש על מה לדבר ובמקרה זה שיחה על סרט חדש של וודי אלן (ובתזמון מפתיע, זה הזמן שלכם לקרוא את הספר, בדיוק כשסרט חדש של אלן באוויר) אל המשפחתיות שאי אפשר לברוח ממנה ועד שיחה על הילדים. סרז', אחיו של פאול, הוא מה שנקרא הבן הטוב. הוא מוצלח, עשיר ויהיר, אבל בפנים הוא נשאר איכר גס ואנוכי. הוא מאמץ ילד שחור, על אף שיש לו ילדים משל עצמו, כי זה מצטלם טוב בדרך לראשות הממשלה.

                   

                  עם התקדמות ארוחת הערב (וזהירות מכאן והלאה, ספוילרים! ), וטפטוף של טיפות שחורות אל תוך הסיפור, מתגלה סיבת המפגש: מוכרחים לדבר על הילדים. ברגע הזה נחשפת המפלצת האנושית החבויה בתוך כל אחד מאיתנו ומרימה מדי פעם את ראשה, אצל מי יותר ואצל מי פחות. סיפור זוועתי שמסעיר את הולנד, בו הומלסית נשרפה למוות על ידי שני נערים אלמוניים, חושף את האמת המרה ומעלה סוגיה קשה מנשוא אל פני השטח. אם היית יודע שילדיך המקסים, שלא פגע מימיו באיש, מעורב בפשע שכזה, האם היית מסגיר אותו וגוזר עליו כלא לנצח או מגן עליו בשתיקה? ובכן, איך אמר מר הכט – מה אתם הייתם עושים?

                  הסיפור הולך ומסתבך עוד ועוד ומערים דילמות לבלי סוף (ברשותכם ועל מנת לא לקלקל, לא אגלה). השאלות שהקורא נדרש אליהן הופכות את הבטן. מסתבר, שמישל בנם של קלייר ופאול ובן דודו, הם האחראים על הפשע הנוראי, אך זה לא הסוף. עוד מתברר כי  הם צילמו זאת והעלו כסרטון ליוטיוב. מה עכשיו הייתם עושים? האם זו המשך הנפילה? האם זה היה משנה את החלטתכם? ומה לגבי הקריירה שלכם שעשויה להינזק? ובעיקר- הזהו הילד שלכם? האם מגנים עליו בכל מחיר? איך צומח רוע ולמה?

                   

                  הרמן קוך לא חוסך בדילמות, שליחת חצים כנים ונוקבים ובטלטול הקורא שלו עד דמעות. מה שקראת עד כה יחזור ויתהפך עליך בהמשך. על הדרך לסגירת חשבון משפחתי, נראה כי הוא סוגר חשבון עם השובע של העולם המערבי, עם הולנד הצבועה, עם תרבות השפע, ובכלל עם העולם. נקודת חולשה אחת לספר והיא כביכול האשמה גנטית שמעט מפחיתה מהאחריות למעשים, אך מעלה דילמות אתיות לא פחותות ולא יותר קלות: אם היית יודע שיש בך גן אלים, האם בכל זאת היית מביא ילדים לעולם?

                   

                  לא יכולתי במהלך הספר שלא להיזכר בספר אחר, מופתי לא פחות, שקראתי לפני כמה שנים ולצערי לא זכה להד שהיה ראוי לו "מוכרחים לדבר על קווין" של ליונל שרייבר. גם הוא ספר מערער ומהרהר, הבא מנקודת מבטה של אם, שבנה מבצע טבח באנשים חפים מפשע (אך לא מומלץ לקריאה להורים למתבגרים או לנשים בהריון). שניהם מדברים על מקור הרוע ואחריות הורים למעשי ילדיהם ועל אהבה. בין השורות עולה שאלה קשה קשה - האם ממשיכים לאהוב ילד אחרי דבר כזה? האם מגנים ואוהבים בכל מחיר?

                  בשפה כנה, חשופה ובוטה ועם כמות פיתולים בעלילה של ארוחת הערב, הופכת אותו בשלב מסויים (ונראה לי שבאופן לא מכוון) ממסך חברתי-הורי חד לספר מותח וקודר, לא קל לקריאה אבל הנקרא בנשימה עצורה.

                  פנו לעצמכם כמה ימים, תודיעו שאתם לא בבית ותשבו לקרוא את ארוחת הערב, הארוחה הכי מרה שיש. ספר שלא יקל עליכם ולו לרגע אחד. רב מכר מהמוצדקים שיש כרגע. פשוט ספר בלתי נשכח.

                   

                  ארוחת הערב / הרמן קוך, הוצאת כתר.

                  דרג את התוכן:

                  הציון שלי: 5 מתוך 5

                    19 תגובות   יום שני, 25/10/10, 17:31

                    ''

                    כשמדובר בוודי אלן, העולם מתחלק לכמה קבוצות: אלה שמתים עליו, לא משנה מה ומחכים לסרט השנתי שלו בקוצר רוח וקוצר נשימה, באופן קולי ומודע לעצמו כמובן (כיאה לוודי). הקבוצה הבאה היא כמובן המחנה שממול – אלה שלא סובלים אותו ואת הרוח הכאילו מתוחכמת ויותר מדי מתחכמת. בין שני המחנות הנ"ל ניצבים עוד מחנה – אלה שמזמן כבר לא. הם מעריכים את וודי של פעם. הם רואים בוודי זקן טרחן, פטפטן וחרמן שמקיף עצמו כל פעם בבחורה צעירה, שופעת מחמדים ופתיינית, והסרטים שלו? פטפטניים וטרחנים עוד יותר ממנו והוא כבר מזמן איבד את זה, וגם הם איבדו איתו את הקשר איפשהו בתחילת הניינטיז ומאז אבדו עקבותיהם. אז מאיזה מחנה אתם?

                     

                    אני? אני ממש מחבב את הבחור הזה, גם כשהסרטים שלו לא תמיד היו הברקת המאה. אני אומר דבר פשוט – מי שהולך לסרט של וודי אלן לא יכול לצפות לדבר מלבד סרט של וודי אלן. זה כמו הקפה השכונתי שלך – אולי הוא לא הכי טוב בעיר, אבל אתה יודע בדיוק מה אתה הולך לקבל. ובמקרה של וודי, גם כשזה לא הכי הכי, הוא שם בכיס הקטן כל מיני אלן וואנאביז.

                     

                    אז גם השנה, כמו בכל שנה מתרגש עלינו וודי חדש (כן כן, הבחור מקפיד לאורך כל ההיסטוריה שלו, להוציא פעם בשנה-שנה וחצי סרט, משל היה שרית חדד של עולם הקולנוע) והפעם: כשתפגשי זר גבוה ומסתורי. כמובן שגם הסרט הנ"ל זכה לקיתונות של בוז מקיר לקיר והצהרות שהמלך (לשעבר) עירום ולא משהו. בניגוד לכל המלעיזים, אני דווקא חושב שמדובר בסרט פיל גוד חינני, עם ארומה משובחת של וודי אלן – עוקצנית, צינית, מצחיקה, פטפטנית וגם עם מסר חשוב לעולם, פה ושם.

                     

                    בכשתפגשי (נקרא לו כך ברשותכם) מתעסק שוב אלן בעולם הרוחני, העל טבעי כביכול, שהתחיל אי אז בנקודת מפגש והמשיך גם בסקופ, כדי לתת מבט די מבאס על עולם הנישואין, בגידות בין חברים, חוסר שביעות הרצון של אנשים ממה שיש להם, תהפוכות הגורל, השטויות הרוחניות שאנשים בעת צרה נתלים בהן ובעיקר, כך נדמה, על הדשא של השכן שמכאן הוא נראה מאושר יותר, גבוה יותר, אקזוטי יותר ואדום יותר (והמבין יבין).

                     

                    ''

                    אלפי והלנה נשואים כבר אין ספור שנים עד שאלפי (אנתוני הופקינס), כמו לא מעט גברים בגילו, מפחד לאבד את המוג'ו וזונח את הקן לטובת הפיתויים שבחוץ: כושר, שיזוף וסקס. כמובן שהלנה מתפרקת מכל הסיפור (ג'מה ג'ונס, ממשיכה בתפקיד אמה של ברידג'יט ג'ונס וגונבת את ההצגה). היא מנסה להרוג את עצמה ושוקעת בדיכאון מפואר. בעצת מקורביה הלנה הולכת לקריסטל, מגדת עתידות מפוקפקת (פאולין קולינס, הזכורה לטוב משירלי וולנטיין- התגעגענו!) אשר מבטיחה לה חיים מאושרים ואהבה מעבר לפינה, כשתפגוש גבר גבוה ומסתורי. לאלפי והלנה יש גם בת אחת יחידה – סאלי (נעמי ווטס) הנשואה גם היא, אך לגמרי לא באושר לרוי (ג'וש ברולין, המצויין כהרגלו), סופר שאיבד את המוזה שלו וימי תהילתו הרחק מאחוריו. גם אצלו, כמו אצל כל משפחתו – תקיעות היא מצב קיומי. סאלי מצדה תפתח רגשות לגבר גבוה ואקזוטי (אנטוניו באנדרס) ורוי מצידו ייקח זאת צעד קדימה כשיעבור צד אל השכנה האקזוטית לא פחות.

                     

                    דווקא נדמה שמי שלא סובל מהתקיעות הזאת הם כל הסובבים אותם, אלה שמבחוץ חייהם נראים מאושרים וזוהרים – החבר מהפוקר שעומד להוציא ספר מופלא, האמנית שזוכה לפתוח תערוכה, השכנה ממול דיה (פרידה פינטו, הזכורה מנער החידות ממובאי) שבאופן סמלי לבושה תמיד באדום כפרי תאווה נחשק וכמעט בלתי מושג ובעיקר – שארמיין (לוסי פאנץ', מתחרה עם ג'מה ג'ונס מי גונבת יותר את ההצגה), זונה בלונדינית שאלפי נושא לאשה ומראה לה את סוד העושר והאושר. המצחיק והמעניין הוא שמרגע כניסתה למשפחה גם שארמיין מרגישה שהיא תקועה.

                     

                    כרגיל, וודי אלן על תקן הבמאי והתסריטאי בלבד (ואני מעדיף אותו כך) מצליח לארוג מספר סיפורים לכמו אגדה (מילה לא מדויקת, אני יודע) סרקסטית ומושחזת על אנשים מתוסכלים הרודפים אחר האושר, ולא מסוגלים להבחין בו כשהוא נמצא מתחת לאפם, אלא כרגיל רק כשאיבדו אותו. אבל וודי על אף הציניות, אינו מתנשא על גיבוריו כי אם אוהב אותם (בעיקר את דמויות המשנה) ומביא להם ניואנסים מדוייקים ומופלאים ויש כמה רגעים כאלה בסרט, שהם לא פחות ממושלמים. שני רגעים קטנים, צלולים וחדים (מיני רבים) מצטיינים מעל השאר ומוכיחים לכל המפקפקים: וודי הוא וודי הוא גאון- סצנה קצרצרה בה אנטוניו באנדרס ונעמי ווטס יושבים ברכב לאחר בילוי באופרה, שותקים לרגע ובשנייה אחת, במבט אחד ניצת ניצוץ חמקמק ביניהם. קשה להסביר, צריך לראות כדי להבין. רגע נוסף, מבריק ומושלם, הוא כשג'וש ברולין עובר לגור בדירת השכנה באדום, סוג של מוזה (לאחר שהציץ בחלונה ארוכות וממושכות) ולרגע מציץ בחלון, מתוך הרגל, ורואה בדירה שעזב את אשתו לשעבר והיא לפתע יפה ומושכת לא פחות. נו, אמרתי כבר שהדשא של השכן יפה יותר?

                     

                    מומחיותו הגדולה של אלן, מלבד לספר סיפורים, היא להביא להקת שחקנים מוצלחת ולעשות קסמים קטנים על המסך. כבר נאמר ונכתב רבות וממושכות על כך ששחקני הוליווד קטנים כגדולים (ולא רק הם, תשאלו את קרלה ברוני) משתגעים להכניס לרזומה שלהם איזה סרט אחד לפחות עם האלן הזה, מה שמביא בדרך כלל גלריית כוכבים נוצצת לכל סרט שלו, גרוע ככל שיהיה. גם כאן סוללת המכובדים עושה ברובה עבודה מעולה, אך שתי דמויות משנה כאמור לוקחות את הסרט ביד קשורה מאחורה וכל סצנה עמן משתדרגת בשתי רמות למעלה. השתיים הן ג'מה ג'ונס הותיקה ולוסי פאנץ' הצעירה. השתיים פשוט אחראיות לרגעים הקומיים הטובים ביותר בסרט.

                    '' 

                    כשתפגשי זר גבוה ומסתורי הוא מוצר וודי אלני מובהק – או שאוהבים את הסגנון, או שממש לא. בעיני, זהו פשוט סרט פיל-גוד האולטימטיבי ביותר שמוקרן כרגע על המסכים שלכם. לפעמים מקסים, זו לא מילה גסה והסרט הזה פשוט וקטן, מהלך עליך קסם. הוא טוב לב, הוא מצחיק סרקסטי ובעיקר מלא הפתעות וודי אלניות, שזה אומר הפתעות די מוכרות. נכון, יש פה ושם קטעים שניתן היה לוותר עליהם, אך הוא לגמרי משאיר טעם של עוד (והסוף בכלל...).

                    חובבי אלן וודאי יתעלפו מהסרט החדש ואני אומר, גם כשהוא לא במיטבו אלן יכול ללמד את כל הסת' רוגנים למיניהם למי יש יותר חד.

                    דרג את התוכן:

                    הציון שלי: 4 מתוך 5

                      8 תגובות   יום חמישי, 21/10/10, 18:49

                      ''

                      יש שילובים שעל הנייר הם נשמעים מעולה, ובפועל כשהם קורמים עור וגידים והופכים לשיר/סרט/תכנית טלוויזיה הם כבר נראים הרבה פחות מבטיחים. מפוספסים במקרה הטוב ומאוד כושלים במקרה הרע, אך מה עושים במקרה בו הסיפור נשמע כמו קשקוש מקושקש ולכל היותר חמוד, אבל האחראים על הביצוע הם דווקא צוות לעניין בעל איכויות לרוב?

                      התשובה היא  RED- ראשי התיבות של Retired-Extreme-Dangerous (ובתרגום מילולי לעברית גמ"ל – גמלאים מסוכנים לאללה – ככה נכתב בסרט, נשבע לכם). הנה לכם  דוגמה לסרט שאני מודה – לא כל כך ידעתי איך לאכול אותו: פנסיונרים, אקשן, יריות, צחוקים, רוח שטות והלן מירן.

                       

                       

                      הסיפור הוא קומיקסי לחלוטין (ובאמת הסרט מבוסס על רומן מאויר), כשאת הקריקטורות מחליפות דמויות קיצוניות ומוקצנות כהלכה, כמו בסרט מצויר אבל בשר ודם. לפני שכל חובבי הקומיקס יקומו עלי ויגידו, היי יש גם קומיקס רציני, אז אקדים ואומר שזהו קומיקס מהסוג שאינו לוקח את עצמו ברצינות בכלל. הסיפור (שאולי במצב רוח מסויים הוא נחשב מגניב) מספר על חבורה של סוכני CIA בגימלאות, היוצאת למבצע אחרון לטיהור שמם בגין עלילה שהופכת אותם למטרות חיות ועל הדרך חושפת שערורייה סבוכה בממשל האמריקני. ועל הכל שורה רוח שטות והגזמות מפה ועד הודעה חדשה.

                       

                       

                       

                      בראש החבורה עומד ג'ון מקליין, הממ סליחה ברוס וויליס (שנשמר יפה עם השנים וחוזר סוף סוף למרכז הרחבה) שאוסף במהלך הסרט חבורה שלראות אותה משחקת יחד בסרט שמוגדר כאקשן קומי צריכה להיות לבדה הסיבה לצאת הערב לקולנוע – לראות כדי להאמין. קבלו ניים דרופינג, תשובת האצולה לבלתי נשכחים של סטאלון: מרי לואיז פארקר, מהעשב של השכן, כדמות הנשית המרכזית ומושא אהבתו של פרנק מוזס (הוא ברוס וויליס, בתפקיד ברוס וויליס), חמודה ומתוקה כתמיד בדמות שבלונית ומעט פיפטיזית ברוחה, כאילו העולם לא התקדם לשנת 2010. אחריה שולט על זמן המסך ג'ון מלקוביץ' שממשיך באותו קו אקסצנטרי מוכר ועם הדמות המטורפת ביותר על המסך, שכל כולה קריקטורה. מלקוביץ' כמובן אחראי על כמות בלתי נדלית של בדיחות ספלסטיק הזויות במיוחד ובראשן: דו קרב מול סוכנת חשאית, סטייל המערב הפרוע. זהו בידור. עוד תמצאו כאן את הלן מירן, כרגיל מלכותית גם כשהיא יורה בבזוקה וזורקת רימונים וכמובן את מורגן פרימן. שניהם בתפקיד קטן, קטן מדי (אל תאמינו לבקרוב ולפרסומות – זה לגמרי לא סרט בכיכובם!). עוד תמצאו פה את ריצ'ארד דרייפוס ובריאן קוקס ובכלל תראו כאן חבורה גדולה ושלמה שמיד תגדרו במצח בתהייה מאיפה, לעזאזל, הם מוכרים לכם (ולא תזכרו בדיוק).

                       

                      ובכן, RED הוא סרט קיץ שבטעות יצא באוקטובר, חשבתם שהקיץ נגמר? תחשבו עוד פעם. כל כולו רוח שטות קלילה, קולית כאומרת כאן תמצאו הרבה הגזמות, אש ותמרות עשן. רוצים סיפור רציני? לכו לגנב עירוני. רוצים סיפור בו הטובים טובים ומגניבים והרעים רעים ומגניבים? לכו לRED. תחשבו על זה כבאטמן על ספידים או משהו בסגנון. יש כאן כמה קטעים שיוציאו מכם צחוק משחרר, צילומים לא רעים, חבורת שחקנים שממש נהנית מכל רגע ובאמת הרבה אקשן בלתי הגיוני ובין כל הרעש והבאלגן כבר כמעט נשכחה העובדה שזה גם סרט על מבוגרים, אלה שעבר זמנם, אך כוחם עוד במותנם. הא ויש כאן פאן בכמויות, אבל וזה אבל מאוד משמעותי, לא כמו שזה היה יכול להיות. לא יכולתי שלא להרגיש בצד ההנאה גם פספוס – בעיקר בדמויות של הלן מירן ומורגן פרימן- קטנות מדי ומבוזבזות מדי (ואל תקראו לי רציני מדי, אני לא) ובכך שאם כבר הכל מוגזם ובלתי רציני לחלוטין (ומלא חורים בעלילה), החלק האחרון מעט חסר בקטעים מצחיקים של ממש (וארוך מדי) והתנופה של ההתחלה מעט מתפזרת.  

                       

                      כל מי שמחפש סרט אקשן (מבדח) עשוי כהלכה, אז  RED הוא רכבת הרים מסחררת בלונה פארק הזוי במיוחד, מלא אורות מנצנצים, שמחה וחדווה מגניבה במיוחד. בואו בלי לחשוב יותר מדי (ותשתו לפני זה משהו), ותקבלו יומית כייפית בטעם של פעם עם לוק של היום.

                      דרג את התוכן:

                      הציון שלי: 3 מתוך 5

                        ביקורת על גנב עירוני,

                        נסיך הגנבים

                        7

                        סרטים  

                        3 תגובות   יום שני, 18/10/10, 19:42

                        ''

                        מעניין איך מרגישה התחושה לאכול את הכובע. לא, כי בן אפלק עשה זאת שוב וכל מי שהספיד אותו בגין כישורי משחק מפוקפקים מוזמן לגשת ולבחור לו כובע ללעיסה. כי אכן בן אפלק עשה זאת, שוב. מודה, גם אני הספדתי. אמרתי: "זהו, גמר את הקריירה". אמרתי גם "איפה הוא ואיפה מט דיימון"...ועכשיו תורי להתנסות באכילת כובעים.

                         

                         

                        ובכן, לכל מאוכזבי האמריקאי ולכל אלה שחיפשו מותחן טוב לפתוח איתו את עונת הסתיו (איפשהו בעולם סתיו עכשיו, בדוק!) מגיע בן אפלק עם סרטו השני כבמאי (סרטו הקודם "נראתה לאחרונה", מותחן מפתיע ומצוין בפני עצמו, חפשו בספריות הDVD  הקרובות לביתכם) – גנב עירוני (שם בלתי אטרקטיבי בעליל, במקור the town), מותחן פשע מסוגנן ומותח ממש, שאפלק – הפתעה הפתעה, אפילו משחק בו ממש ממש טוב! ועכשיו קבלו הסחפות קלה – לא יכולתי שמהלך הסרט שלא לחשוב על אפלק לסוג של קלינט איסטווד נוכחי, גם כבמאי אבל גם כשחקן, ולא רק בגלל אווירת מיסטיק ריבר וגם גראן טורינו (אם כי עלילת גנב עירוני רחוקה מאוד מעלילת הסרטים ההם) ואני רוצה להסביר – גם את קלינט בצעירותו לא ממש ספרו בתור שחקן מי יודע מה, אלא הרבה יותר כפרצוף יפה בסרטי אקשן, עד אשר הוכיח את צדקתו בסרטים מופתיים. נשמע מוכר? אני אומר לכם, אם בן אפלק ממשיך בכיוון הזה של מותחנים משולבי דרמות חברתיות, יש סיכוי שאולי יום אחד הוא יהיה סוג של איסטווד. תזכרו איפה קראתם את זה לראשונה!

                         

                         

                        אם חשבתם שבוסטון היא רק עיר אוניברסיטאית מפונפנת (טוב ככה אני חשבתי) מגיע גנב עירוני וכבר על ההתחלה שובר את המיתוס, בהצגתו את צ'רלסטאון כפרבר ממנו יצאו הכי הרבה גנבים ושודדים עירוניים. מהר מאוד אנחנו נקלעים לשוד בנק ראשון (וממש לא אחרון) בראשות אפלק, סוג של נסיך הגנבים (רמז רמז) העומד בראש חבורה מפוקפקת של ארבעה ילידי הפרבר, שצמחו יפה להיות גנבים עירוניים. השוד מקבל תפנית כאשר אחד הגנבים (ג'רמי רנר, שמוכר לכם ודאי ממטען הכאב, אבל לא רק, שכמעט כמעט גונב את ההצגה בביצוע מעולה!) מחליט לקחת כבת ערובה זמנית את מנהלת הבנק קלייר קייסי (רבקה הול, מוכרת לכם ודאי מויקי כריסטינה ברצלונה, אבל לא רק...).  מנקודה זו הסרט מתפצל לשני קווים המתנהלים במקביל והקשורים זה בזה – בראשון סוג של "שוטרים וגנבים", כאשר אחר החבורה מתחיל מצוד בראשותו של דון דרייפר, הממ סליחה – ג'ון האם (הוא הוא דון דרייפר האגדי ממד מן), כסוכן שמהר מאוד עולה לחבורה על הזנב. מה שיפה כאן, שבניגוד לצפוי, זוהי דמות שאינה חביבה כלל וכלל ועל אף היותה בצד של הטובים, אין שום חיבור רגשי אליה.

                         

                         

                        קו העלילה השני לוקח כיוון שונה לגמרי, אך כמובן קשור בסיפור הראשון באופן הדוק – נקרא לקו הזה הקו הרומנטי, במרכאות. בסיפור הזה אפלק מהלך על הקו האסור, ומפתח יחסים עם מנהלת הבנק החטופה, מבלי שהיא יודעת על "הנסיך". כמובן שהקו הזה הוא המהורהר יותר, בו אפלק נמצא בדיסוננס ולראשונה חושב על פתח מילוט, על חיים אחרים, על לצאת מהבציה הטוענית הזאת שנקראת צ'רלסטאון. בעוד הקו הראשון מאופיין בשודים מצולמים היטב, מרדפי מכוניות ואקשן עטור יריות (ובתום אחד המרדפים מחכה לכם הברקה אפילו מצחיקה), הקו הזה נע בין הרומנטי-דרמטי-מותח. וזה אחד הדברים היפים בסרט, השילוב המוצלח בין שני הסיפורים על אף שכביכול, על פניו, אין כאן שום דבר חדש, אפילו הסיפור יראה לכם מעט נוסחתי ובכל זאת נדמה שהנוסחה הפעם מבוצעת בצורה מוצלחת ובעיקר מלאת נשמה (נו בכמה סרטים באמת ממציאים את הנוסחה מחדש?).  

                         

                         

                        גנב עירוני מציב בקדמת הבמה את אפלק לא רק כבמאי, אלא גם כשחקן ראשי ויש לי תחושה שאפלק הבמאי אהב מאוד את אפלק השחקן, עד כדי כך שגורם לנו להתאהב שוב באיש הרע. זוהי דמות שבוימה באהבה רבה, אך יש לציין כי בכלל אפלק יצר דמויות מלאות חום ורגש ומצטייר כבמאי שחקנים מוצלח מאוד (ומגיע כבוד גם למלהקים, על הברקות הליהוק כמו פרגי, הוא קייזר סוזה מהחשוד המיידי) – יצא לו אנסמבל מעולה שעושה יחד עבודה טובה מאוד.  אם כבר ציינתי את תחושת הקלינט איסטווד שעלתה לי מהסרט, לא יכולתי שלא לחשוב מדי פעם בפעם גם על סרטים אחרים. אפלק כדאג מק'ריי מצטייר לא אחת כסוג של רובין הוד במהלך הסרט, וראו זה פלא – הסרט מבוסס על הספר Prince of Thieves   של הסופר האמריקאי Chuck Hogan, שהרי יותר ממרמז על קשר לרובין ההוא.

                         

                        ''

                        ובכן, בן אפלק שיכול היה להתחרות רק עם קיאנו ריבס על התואר השחקן הגרוע אבל הכאילו נחשב (יש כאלה שהם סתם שחקנים גרועים), יכול בשקט בשקט להסתובב בחזה נפוח מגאווה כי בסופו של דבר יצא לו סרט מוצלח לאללה ואולי מישהו צריך להגיד לו שהוא הבמאי הכי טוב של עצמו. יש לו את הידע, יש לו את החזון ובעיקר מתגלה בו הרבה מאוד נשמה וחום, על אף האלימות הרבה שיש בסרט. אז לכל מאוכזבי האמריקאי שקיוו למותחן אקשן יעיל וראו את ג'ורג' קלוני כמו שאף פעם לא נראה, בואו לראות גם את בן אפלק כמו שאף פעם לא נראה קודם – משחק טוב!

                        דרג את התוכן:

                        הציון שלי: 4 מתוך 5

                          9 תגובות   יום רביעי, 13/10/10, 23:42

                          ''

                            

                            

                          לנסוע למקום רחוק, שונה ממה שהכרת. להכיר אותו בפעם הראשונה. לטעום אותו. להתאהב. 

                          סרי לנקה.

                          קצת קשה לי להאמין, אבל זה יצא בסוף לדרך. אחרי שלא היה ברור מה ומי ואיך ומתי וכמה, ואחרי שכמעט בוטל וחזר ושוב בוטל ושוב חזר ועם התלבטויות עד אין קץ. כי ככה אני, אם זה בלי התלבטויות זה כנראה לא עובד. אז בסוף יצאנו לדרך. וזו היתה חתיכת דרך  - דרך ירדן ודרך קטאר (כן כן), במצטבר קצת יותר מיממה (תודות לכמה המתנות ואיחורים לטיסות) עד שנחתנו סוף סוף בקולומבו, סרי לנקה. אבל מה זה חשוב - אנחנו בחופש.


                          ''

                           

                          מהשמות הכמעט בלתי אפשריים כמו אנורהדפורה ואונהואטונה ועד השמות האקזוטיים, כמו טרינקומלה, סיגיריה ונוארה אליה, מהפירות המטריפים ואננסים למכביר (אני מוכן לחיות רק על זה) ליותר מעשרים סוגים של בננות (לכל סיבה ותבשיל שהוא - לקארי, לאפיה, לקינוח, לאכילה כך סתם ועוד ועוד), לאורז וקארי חריפים אש וטעימים פחד ושונים כל כך מזה ההודי ומזה התאילנדי ומזה הקמבודי (ולחובבי דגים מיובשים כל שוק מקומי הוא חגיגה ריחנית). ומאפים! מי ידע שהסרי לנקים כל כך אוהבים פחמימות? ועוגות? אלוהים, איזה אוכל.

                          ''

                           

                          מהנופים המתחלפים מירוק כהה לירוק בהיר, לירוק עוד יותר בהיר לירוק עוד יותר כהה ושדות תה מאופק ועד אופק וג'ונגלים וגבעות והרים ובאמצע מים רבים, מקדשים לאין ספור, פסלי בודהה מוזהבים או צבעוניים או רק כאלה משיש לבן על כל פסגה של הר או גבעה,  ומשם לאגם כזה ופארק לאומי אחר. מנוף מרהיב אחד לדרך הכי יפה שנסעת בה בימי חייך, לזריחות מרגשות (מתי בפעם האחרונה ראיתי כל כך הרבה זריחות וזה לא היה בצאלים במסגרת אימון במילואים?) לשקיעות הכי יפות שראית בחייך. מעיר סואנת וצפופה באופן בלתי אפשרי ובלאגן שכנראה רק הם מצליחים לראות בו איזה סדר, לשקט מעורר השתאות על פסגת הר ורצון להעתיק את מקום מגוריך לקצה אותו ההר או לקצה האגם ההוא, או לכפר הקטנטן בלב הג'ונגל, מול המפל הלבן. העין לא מספיקה להכיל את הכל. המצלמה לא מעבירה את זה אותו דבר. אלוהים, איזה יופי כאן.

                          ''

                           

                          מחיות הבר כמו דובים (ראיתי דוב! אמיתי! בטבע!), נמרים (ראיתי נמר! מרחוק!), תנינים, נחשים, קופים (כמו חתולי רחוב בתל אביב ככה יש קופים בסרי לנקה), צבאים מנוקדים, עלוקות שנדבקו עליך (טיפ למטייל- לא לטייל בשדה תה עם סנדלים!)  ופיל שמסתובב לך ליד המרפסת. מעופות המים, משפע היסטרי של טווסי בר ועד שפע של חזירי בר. אלוהים, כמה חיות יש כאן.

                           

                          ''

                           

                          וים. כמה ים. איזה ים. איזה חופים. במערב הסוער ובמזרח השקט. בדרום לגולשים. בצפון למחפשים את השקט. לתיירים ולמקומיים. אבל לא להאמין שלפני 6 שנים הכל נראה פה אחרת לגמרי. פצע שעוד לא חלף.

                           

                          ''

                           

                           

                            

                          והאנשים. איזה אנשים. באתי לצפות ויצאתי צפוי. ומאוהב.

                           

                           

                          ''

                           

                          19 ימים מגוונים, סוערים (תרתי משמע), מסעירים, לחים, קרים וחמים, 5 טיפוסים על הרים, 6 זריחות, הרבה שקיעות, מפגשים מפתיעים שלא תשכח בחיים וסרי לנקה אחת.

                          יש עוד הרבה מה להגיד, יש עוד הרבה מה לראות (ויש גם 4000 תמונות, אני אחסוך מכם). יש לי תחושה שעוד אשוב לשם.

                            

                            

                            

                          תמונות נוספות תוכלו לראות בגלריה שלי כאן תחת השם המתבקש סרי לנקה וכן בדף הפייסבוק שלי

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            rotemmon
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            בלוגים אהובים

                            • שמנמנים

                            הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך