עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    7 תגובות   יום ראשון, 23/1/11, 09:03

    ''על הנייר דווקא היה פה פוטנציאל גדול. שני שחקנים אטרקטיביים, סיפור שעשוי לחרוג מהמסגרת ולתת תנופה מעניינת לז'אנר הקומדיות/דרמות על מחלות ולא, זה לא סרט רע, סתם סרט פיל גוד, שהיה רוצה להיות אולי הגרסה הקלילה יותר של סיפור אהבה, אבל לרגעים מרגיש יותר כמו אמריקן פאי. אהבה וסמים אחרים, הוא חמוד אבל  זניח ודי שכיח (שניה אחרי כבר לא תחשבו עליו) והתחושה היא שיכול היה להגיד הרבה יותר ובחר לומר הרבה פחות.

    הסיפור הוא גם משהו שכבר ראיתם, שמעתם, קראתם. ג'ימי רנדול גבר מסוקס ויפה עד מאוד (ג'יק ג'ילנהול, רוב הזמן ללא בגדים, חינני ומתוק) ציניקן להחריד, אך כמו תמיד מסתיר לב רך כמרשמלו. בעוד בני ביתו הם מצליחנים אחד אחד, ידידנו (באיזשהו שלב בסרט זה מרגיש כאילו אנחנו מכירים שנים) ג'ימי עושה דווקא והולך להיות סוכן מכירות. מהר מאוד מבינים שכוחו בלשונו ובאיבר מינו. שניהם מנווטים את חייו. מצחיק, נכון? סקס במקום העבודה שולח אותו לחיפושים אחר קריירה חדשה, כתועמלן או במילים פשוטות יותר- סוכן למכירת תרופות של חברת פייזר, ארץ המולדת של הויאגרה. הוא נחשף כך לעולם הרפואה, רופאים ותועמלנים מתחרים ובמעשי קונדס (חינניים במקרה הטוב ומרושלים במקרה הפחות טוב), הוא מצליח להפוך להבטחה. תוך כדי קנדוס על מנת למכור תרופות נוגדות דיכאון והפרעות שונות, הוא נחשף למגי מורדוק (אן התאוויי, מקסימה ורוב הזמן נראית כמו תעתיק של ג'וליה רוברטס בשנות ה90) אמנית צעירה ובעיקר חולת פרקינסון בת 26. אם עד עכשיו ג'ימי היה ציניקן רך לבב, מגי שמה אותו בכיס הקטן של הציניות ולרגע מתהפכות היוצרות – חשבתם שגבר הוא משתמש וזורק והאשה היא תלותית? אתם הכי 1996. כנראה שלהיות צעירה עם מחלה שכזאת גורמת לך להתעטף בהרבה ציניות וכעס על העולם ורצון להשתמש בגברים ולזרוק. הכי רחוק זה סטוץ חד פעמי. כמובן וזה הרי ברור כשמש, שגם היוצרות האלה יתהפכו ותיכף יהיה פה סיפור אהבה נוגע ללב, כשברקע תהדהד המחלה (מישהו צעק פה סתיו בניו יורק?), ההתגברות הזוגית עליה והקושי לחיות איתה. והסוף? תנחשו כבר לבד...

     

    אדוארד זוויק, שאני והוא לא ממש חברים טובים, במאי לגעת ביהלום (המפתיע לטובה) והסמוראי האחרון בין היתר, הפתיע בסרט קצת אחר. לא מתח, לא פעולה, דרמה קומית או קומדיה דרמטית סוחטת דמעות, הכי שנות ה 90. הפספוס הגדול ביותר הוא בכך שזה סרט צפוי וכמעט כל מהלך בו הוא צפוי – רעידות, שכרות, סטוץ שמתאהבים בו, וכן הלאה וכן הלאה, מה שמפתיע הוא כמות העירום הרבה של שני החמודים האלה. אמריקה השמרנית ראי הוזהרת. עוד משהו שפחות חזק הוא הסמים האחרים, כי אמנם סיפור האהבה הוא צפוי דווקא, אך הוא עובר יופי. בעיקר בזכות הכימיה המעולה בין התאוויי וג'ילנהול (הפעם מערכת היחסים שלהם טובה יותר מבהר ברוקבק)  והם באמת עושים כמיטב יכולתם בתסריט שכזה. הסמים, או התרופות ליתר דיוק עובדים קצת פחות. למעט קטע אפקטיבי אחד בכנס לאנשים חולי פרקינסון התמונה מתערערת לרגע, סוף סוף הסרט מביא משהו אחר. מסר אחר. גישה אחרת. בעוד שברוב הזמן מאכילים אותנו בכפית, כמה זה לא קל לחיות עם מחלה. גם בדמות של ג'ימי שבכלל הוא סוג של שרלטן שעסוק בshow me the money, בעולם שבו כל האמצעים כשרים על מנת למכור את התרופות. האם זו הגישה התאגידית למכור בכל דרך? לכל אחד? רוצים ביקורת חברתית וכאן יש פספוס גדול. כי כשהמחלה מגיעה לסף ביתו, חל מהפך בחייו. לפתע הכל משתנה, וכסף זה לא הכל בחיים. מפתיע, בחיי.

    אגב, מעניין כמה שילמה חברת פייזר ליוצרי הסרט על אהבה וסמים אחרים על מנת לעטר את הסרט במותג הידוע. לעטר? הרבה יותר מכך. אחד הדברים שמבאסים אותי כצופה בקולנוע זה לראות בסרט פרסומת אחת גדולה וארוכה. תוכן שיווקי? אני מעדיף אותו, אם בכלל, מחוץ לאולם ואם כבר אז בקטנה.

    אז זה מתחיל מקושקש (אבל עם אחלה פסקול של הניינטיז), משתפר מאוד עם כניסתה של אן לתמונה, ובסוף קצת הופך לסנטימנטלי מדי, צפוי מדי אך שווה בזכות שניים שעושים כאן יופי של עבודה- אן התאוויי, חמודה אימים ממשיכה את קו הדמויות של רייצ'ל מתחתנת ( אחח לו היה ג'ונתן דמי מביים את הסרט הזה) צריכה להקפיד מעט יותר על בחירות הסרטים שלה, בצם נראה לי שגם אני לא הייתי ממש מסרב לשחק מול ג'יק ג'ילנהול, שפרצוף הכלבלב שלו עושה כאן להטוטים. לכו תראו, תצחקו, תבכו ותשכחו.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      6 תגובות   יום חמישי, 20/1/11, 10:06

       

      הקלעות מקרית בערב יום ראשון, לתחנה המרכזית הישנה, הובילה לשיטוט מפתיע במעבה מדרחוב נווה שאנן. הטיול הלילי מעלה את כל החשודים המידיים – מבטים חשדניים, ריח של סקס בכמויות, דוכני בגדים, צבעים וצעקות, שבקלות יכולים לשלוח אתכם לאפריקה הקטנה או מזרח אסיה, וזאת מבלי להזדקק לדרכון או לצאת מגבולות האיילון. אבל מה עם סטייל, ברים, מספרות, מסעדות, ספריה, מוזיקה וחיי לילה? כל אלה הם בוודאי לא המחשבות הראשוניות שעולות בראש כשמדברים על המתחם העצוב הזה בדרך כלל. מסתבר שחיי לילה הם כנראה סוד תל אביבי כמוס בתחנה.  נו בליינים יקרים חשבתם כבר מה יהיה ה-מתחם הלוהט הבא?

       

      מקצה המדרחוב בנווה שאנן אי אפשר להתעלם מקו הרקיע עטור מגדלים מנכרי העיניים, של מתחם רוטשילד. שורה אחת לא הפסיקה להתנגן לי בראש ולתהות כמה מדויק כתב מאיר אריאל בשירו העוצמתי חיית הברזל: "כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת, כל השפיצים האלה בגרפים" ורצה להזהיר אותנו מהשתלטות חיית הברזל על חיינו ועל נפשנו. המגדלים ספק תובעים, ספק צועקים: "תראו אותנו! כאן יש כסף, כאן יש סגנון. כאן החיים הנכונים". אם מסובבים אל המגדלים את הגב אי אפשר שלא לחשוב על אלוהי הפערים הגדולים. היה גם מי שריסס על קיר  בכניסה לתחנה המרכזית הישנה גרפיטי מעוצב היטב שאמר  style is dead. הוא כנראה לא ממש שוטט במתחם הנכון. אז למה בכל זאת הוא התכוון? למי הוא מכוון? למה דווקא כאן?

       

      הטיול ממשיך  והמחשבות שלי גם. מקום מלא סתירות המקום הזה. ריח של אוכל וריח של קיא, ריח של זבל וריח של קטורת, בוקי נאה מדריך חבורת גברים בסיור פשע ומיד בהמשך מישהו מנסה לפתות את קהלו ומזלו במשחקי מזל מפוקפקים. שרית חדד שרה על כך שכולם חושבים שהיא משוגעת ולא חשוב היום ולא חשוב מחר. הכל אותו דבר. האמנם הכל אותו דבר? ואיך שזה מתערבב עם מוזיקה אפריקאית שאין לטעות בביטים שלה, חנויות סקס המוכרות תחליפי אהבה, אנשים לבושים היטב והומלסים. וברים, כמה ברים. לרגע עוד אפשר להתבלבל. יום ראשון כאן מרגיש קצת כמו יום שבת אצל אחיהם בשכונה שליד, זאת שמסמלת את "שיא הנורמליות" – אנשים יושבים לעת ערב אחרי העבודה בברים קטנים, עטויי אורות ומוזיקה שמחה. שותים, אוכלים, חיים. יאללה לשמוח, בכוח. מזכיר לכם משהו? מזכיר לכם מישהו?

       

      אך רק כתובת שחורה אחת על קיר בטון לבן מתפורר, מזכירה ספק בציניות ספק ברצינות, את האמת המטרידה מתחת לפני השטח: תודה ליחידת עוז שאתם שומרים עלינו.

       

      דרג את התוכן:
        ביקורת על מכאן והלאה,

        מה יש מכאן והלאה?

        14

        סרטים  

        12 תגובות   יום ראשון, 16/1/11, 21:41

        ''

        אזהרה: הסרט מכאן והלאה אינו מומלץ ואינו מיועד לציניקנים שראו הכל (או חושבים שראו הכל), אך בעיקר לשונאי פטפוטים על תקשורים, דלתות מסתובבות, החיים שאחרי המוות והתעסקויות רוחניות באופן כללי. בכלל, יצא לקלינט איסטווד סרט מעט משונה ומאוד לא קלינט איסטוודי (על פניו, אבל רק על פניו). שכן ממתי גבר גבר שכזה, עוזב את המקום המוכר לו ומתעסק בחיים שאחרי המוות, קיטש והרבה רגש?! האם סופו של כל קאובוי קשוח הוא להיות רך לבב? התושבה היא: ככל הנראה וזה לא רע.

        ועכשיו, אם אתם מתכוונים לראות את הסרט, זהירות מעט ספוילרים.

        מכאן והלאה לוקח שלושה סיפורים חובקי עולם של אנשים שנגעו במוות. אם ראיתם סרט או שניים בחייכם, אתם ודאי מבינים שהם עתידים להארג ולהפגש במפגש (צפוי אך מרגש) שלא יותיר עין רגישה אחת יבשה באולם; בסיפור הראשון, מרי (ססיל דה פרנס) כתבת חדשות מובילה בפריז שנקלעה לצונאמי (בסצנת הפתיחה המדהימה, שגרמה לי לתהות האם קלינט יכול לביים סרט אפקטים) חווה "מוות" באופן אישי ומוחזרת לחיים, אך מה הם החיים אחרי שאתה טועם מן המוות? מכאן והלאה מרי לא מרפה מעניין המוות ומבינה שהחיים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו, והיא כבר לא אותה מרי. הסיפור השני מספר על מארקוס, ילד לונדוני, שאיבד את אחיו התאום בתאונת דרכים מטופשת ומקוממת.  מארקוס יינצל בעצמו מאחת (בסצנה אדירה), וגם הוא ימשיך ברדיפתו אחר תקשור ופרידה מהחצי השני שלו. הסיפור השלישי הוא בעצם החוט המקשר והדבק שיחבר את כל העלילות. בסיפור זה ג'ורג' לונגן (מאט דיימון) מתקשר מסאן פרנסיסקו, מנסה לברוח מאותה "מתנה" שקיבל אך לא יכול כבר להתעלם ממנה, היא רודפת אותו בכל מגע עם אדם נגוע במוות. הסיפורים נוגעים במוות ומתקשים להשתחרר ממנו, מנסים להבין מה בדיוק יש שם, והאם יש משהו מכאן והלאה. מרי מתקשה להתאושש ואילו מארקוס פשוט מתגעגע לאחיו המת. שניהם, כל אחד בדרכו, מתמודדים עם השאלה המרכזית העולה כל הזמן – האם המוות הוא כיבוי אורות או האם הוא בכלל פתח דבר? כן, בציניות אפשר להגיד קלינט איסטווד עושה נייט מ. שאמאלן. רק שנייט מ. שאמאלן היה מת לכזה סרט, על אף שלעתים מכאן והלאה נראה כמו סוג של החוש השישי.

        היופי אצל קלינט איסטווד שכהרגלו הוא לא בטוח בתשובה לשאלה וגם אם חושב שהוא כן יודע, הוא אינו מטיח אמת אחת בפנים ותובע מהצופה להתמודד איתה. כשאין תשובות, הוא שואל הרבה שאלות- מדעיות, דתיות, חברתיות ואישיות. באופן הדרגתי, לבסוף הוא נותן לצופה להחליט ולהבין, אם כי בסוף ברורה דעתו. קלינט הוא גם לא פראייר. הוא מודע לציניות של הצופה ומנסה לתת הוכחות ולתת קצת תמות מדעיות, אך בו בזמן גם להראות שיש שרלטנות בכל העניין של מתקשרים ואנשים שעוסקים בגלגולי חיים (בסצנה אפקטיבית בה מארקוס הולך לשלל מתקשרים ואינו מוצא תשובה).

        על פניו, אפשר להגיד שמכאן והלאה הוא אחד הסרטים הכי לא קלינטיים בקריירה המפותלת, ובכל זאת הנוכחות הקלינטית מלאת החמלה מורגשת בכל רגע ורגע בסרט. אם צריך למצוא סרט אחד של איסטווד שמתקרב למכאן והלאה, הוא ההחלפה. משהו בין שני הסרטים מאוד הזכיר זה את זה. רק שמכאן והלאה מרגש (וצפוי) בהרבה. המשותף לשניהם, שהם לא ייזכרו כגדולי הסרטים של איסטוד. להיפך. אך אם מוותרים לקלישאות ונכנעים לקיטש, אפשר בקלות רבה להסחף עם קלינט, להתרגש ובעיקר להנות. מכאן והלאה קיבל תסריט מעט בעייתי (מבית היוצר של פיטר מורגן שאחראי על התסריט של סרטים שווים כמו: המלכהפרוסט/ניקסון והמלך האחרון של סקוטלנד) וסוף הסרט הוא פשוט נורא שלא לומר איום (אח, אם הוא רק היה מסתיים שתי דקות קודם ומונע מאיתנו את כמויות הסוכר האמריקאיות הצורמות). מכאן והלאה הוא אינו סרט גדול בשום פרמטר, אבל כשארבע סצנות מדויקות כל כך ומרגשות כל כך, נשארות איתך אחרי הסרט, סימן שמשהו בכל זאת עובד.

        כמעריץ גדול של קלינט, אני מודה –מכאן והלאה הוא לא סרטו הטוב ביותר וזה בסדר. אני מוכן בכל רגע נתון לקבל סרט חלש שלו, שלוקח הרבה סרטים טובים של אחרים. כי בסופו של דבר, קלינט הוא קלינט הוא קלינט. אז אם אינכם חוששים משיחות ופטפוטים על החיים אחרי המוות, שיחות על אבדן ומוכנים לקבל את העובדה שקלינט שואל שאלות על מה הולך להיות עוד מעט וגם מציע תשובה. אם אתם מוכנים להסחף עם ההרפתקה הזאת, מזומן לכם סרט מרגש, מדמיע (מאוד מדמיע. מאוד!). 

        הציון שלי 3.5 כוכבים

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 3 מתוך 5

          ביקורת על אי שם,

          יש אי שם

          12

          סרטים  

          7 תגובות   יום שני, 10/1/11, 08:05

          ''

          מסכנה סופיה קופולה. לעולם ועד היא תהיה חקוקה בתודעה בגלל שני דברים גדולים. האחד הוא אביה, מגדולי הבמאים פרנסיס פורד קופולה שכל השוואה אליו תוציא אותה די חיוורת. הדבר השני הוא דווקא בגלל יציר כפיה שלה – אבודים בטוקיו.  כל סרט שלה ולא חשוב כמה טוב הוא יהיה, יושווה אוטומטית לסרט ההוא. אז בואו נגיד זאת על ההתחלה, בהשוואה לאבודים בטוקיו, אי שם הוא סרט מעט מאכזב. הוא דומה, הוא מזכיר, הוא רוצה להיות, אבל הוא חיוור. כסרט בפני עצמו הוא לא רע בכלל. וגם האמירה הזאת היא אמירה בתנאי. בתנאי שאתם מהסוג שמוכן שוב לקבל סרט מהורהר, נוגה, לא הולך בתלם, בלי הרבה מילים ועלילה ובעיקר – עתיר פגמים. נו סרט של סופיה קופולה זה סרט של סופיה קופולה.

          קופולה הבת, מנסה בדרכה עדינה כתמיד,  לספר סיפור קטנטן, מלא ניואנסים ולהעביר דרכו שאלות על בדידות, אכזבות, ריקנות דקדנטית ומשפחתיות. כמו בסרטיה הקודמים, גם מאי שם עולה ניחוח עז שלא כל הנוצץ זהב. אל תתנו ליופי לבלבל אתכם (כמו בחמש ילדות יפות), לתהילה ולכוכבות לסנוור אתכם (כמו באבודים בטוקיו) או לתארים וארמונות למשוך אתכם (כמו במארי אנטואנט), זה ריק וחלול. אבל זה בעיקר עגום ומדכא.

          באי שם, בוחרת קופולה לחזור למקום המוכר לה היטב, ללוס אנג'לס. החזרה היא על מנת לספר את סיפורו של ג'וני מרקו, כוכב קולנוע (הברקת ליהוק של סטפן דורף, עוד נדבר על כך בהמשך) המתגורר במלון סלבריטאי וברנז'אי בו מסתובבים כל מיני הוז אנד הוז, קטלוגי אפנה מצטלמים בו ואין ספור סמים ואלכוהול נצרכים בו. על פניו, כל כך מתחשק לקנא בג'וני. הוא יפה, הוא מצליח, יש לו כסף, אבל בפנים הכל מרגיש ריק ואפלולי. על מנת להתמודד עם החלל שבפנים, הוא נאלץ למלא את זה באלכוהול מתמיד, סיגריות, חשפניות וסקס. כשבתו קליאו נכנסת לחייו, היא כמו משב רוח רענן וצנוע ומלא קסם על חייו האפלים. נראה שמשהו מן החדווה והחיות זורמים בדמו שוב. כן, קליאו מזכירה לאביה, שיש בזה טעם. שיש לחיים סיבה, גם אם כל מה שהוא יכול לתת לה זו מסיבה אחת גדולה.

          וזהו, כאן בעצם נגמר מתחיל ונגמר הסיפור. סופיה קופולה התסריטאית, בניגוד לסופיה קופולה הבמאית, מצטיינת לרוב בתסריטים שאולי מבחינת קו עלילתי וסיפורי לא קורה בהם הרבה (תשאלו את כל אלה שיצאו מכל סרטיה הקודמים באמצע ושלא מבינים איזה עניין אתם מוצאים בה), אבל יש לה ניואנסים. כמו ברגעיו הגדולים של הסרט ההוא, גם כאן מצטיינת קופולה ברגעים דקיקים ועדינים, בסטירות חלשות ודקירות קטנטנות (ולפעמים בלתי מורגשות דיו), אך בניגוד לסרט ההוא, כאן הרגעים האלה מעטים יחסית ואולי חסרים את ההרהור ואת הנים הדקיק של עדינות. כן, הצופה, גם הנלהב ביותר עשוי להרגיש שהוא יוצא מהסרט וחצי תאוותו בידו. אם לא פחות מזה. האמירות באי שם על עולם הקולנוע, על הכוכבות ועל ידי כך על בדידות, דיכאון ועליבות הם ישר לפנים. סצנה מעולה ויעילה ממש היא מסיבת העיתונאים שנקטעת בפרצוף הנבוך/מהורהר של ג'וני מרקו כשנשאל – "אז מי אתה?". חבל שאין הרבה כמוה.

          גם כל מערכת היחסים בין ג'וני לקליאו היא מאלפת ומרגשת. פעמים לא ברורים בה הגבולות, ומי ההורה ומי הילד, אך כל סצנה עם קליאו נטענת ומטעינה את הסרט באנרגיות רכות ועדינות ובעיקר בתום ילדותי. זה קורה הרבה בזכות העיצוב המושלם של הדמות, שבעצם סוחבת על גבה את אביה הדכאוני וכך גם את הסרט. קליאו מגולמת באופן כה מושלם על ידי אל פנינג (מה מאכילים אותם במשפחה הזאת, אלוהים!) עד כי בה לראות סרט שלם, מהורהר ככל שיהיה על קליאו מגולמת רק על ידי אל פנינג. נסיכה קטנה, אלגנטית ואינטיליגנטית, מכילה וחומלת.

          ואם מדברים כבר על קליאו וג'וני, אי אפשר שלא להתפעל מהברקת הליהוק ששמה סטפן דורף. מי שהיה סוג של רק פנים יפות אי אז בשנות ה 90 וסומן בעיקר כדון ג'ונסון וואנבי (בעיקר בזכות הופעתו בסרט דם ויין ב 96, לצד ג'ק ניקולסון וג'ניפר לופז) ולא הצליח מי יודע מה לרומם את הקריירה שלו מאז. הוא עדיין לא שחקן גדול, אך בהופעה באי שם, הוא מצליח להפגין פגיעות ובדידות, נוגעות ללב. הורסטיליות והניגודיות בהן הוא נע בין כוכבן מזדקן לאב כושל, בין אגו-צנטרי ואחד שצריך לדאוג לבתו, עושים את העבודה מעולה. ושוב יש להצטער על כך שקופולה לא המשיכה להעמיק את הנפח של הסיפור הזה.

          אולי בניגוד לעושר הרב מבחינה ויזואלית והאלגנטיות בה מעוצבת כל סצנה וסצנה, קופולה התסריטאית עשתה לעצמה מעט הנחות, ובכל זאת. אי שם, כמיטב המסורת הקופולאית הוא אינו סרט מתחנף, להיפך. הוא סרט שמאתגר את הצופה. מאתגר בכך שלא קורה בו הרבה (מלבד בסמנת הסיום הבעייתית), מאתגר כי הוא נראה כמו יצירת אמנות עשירה אך בו זמנית ריקה (ואולי לשם בכלל כיוונה התסריטאית?), לפעמים זה מדויק עד כאב, לפעמים זה נראה מרושל. אבל סופיה היא סופיה. עפרון מחודד ואלגנטי, המציע גלולות הרהור יפות להפליא. הפעם זה יצא קצת פחות חזק ואפקטיבי, אך עדיין מדובר בסרט קטן, אינטימי ושווה בזכות שחקנית אחת קטנה ומקסימה.

           

           הציון שלי: 3.5 כוכבים

          דרג את התוכן:

          הציון שלי: 3 מתוך 5

            ביקורת על פייטר,

            איזה פייטר!

            10

            סרטים  

            9 תגובות   יום שני, 3/1/11, 17:34

            ''

            החורף הוא העונה הקולנועית הטובה ביותר, נקודה. עברנו את סרטי הקיץ שהיו כמו תמיד מגלומניים, ראוותניים אך חלולים. עברנו את סרטי הסתיו שרובם, איך לומר בעדינות, התקשו להשאיר חותם. והנה, כאילו לא עברה פה שנה שחונה, מגיעים שבוע אחרי שבוע תותחים שבקלות יכולים להכנס לעשיריה הנחשקת של הסרטים הטובים השנה. טוב, רואים שהאוסקר בדרך וכל האולפנים מחממים מנועים ושולחים אלינו את מיטב התוצרת. והנה..כוכב השבוע שהצליח להשתחל ברגע האחרון לשנת 2010 הוא פייטר. האמת? יותר נכון להגיד סרט שהוא בכל מובן אגרוף לפנים.

             

            אני מודה, השם פייטר הוא מעט בעייתי. שם כמו פייטר על אף כוונותיו, לא עושה חסד גדול עם סרט שמחשיב את עצמו כרציני (או לפחות לוקח את עצמו ברצינות). האסוציאציה הראשונית היא לאיזה סרט פעולה שראינו אין ספור פעמים בשבת אחר הצהריים בטלויזיה. אז לא, לא מדובר בסרט פעולה רדוד ולא בסרט מדע בדיוני חלול. גם הפרסום בדבר הסרט כסרט אגרוף עשוי להיות מעט מטעה. נכון מדובר בסרט על מתאגרפים, אבל בדיוק כמו שהמתאבק הוא לא סרט על האבקות ומיליון דולר בייבי הוא לא ממש סרט על אגרוף, כך גם פייטר. ואם בכל זאת צריך לתייג את הסרט, אז פייטר, על אף חסרונותיו, הוא אחד מסרטי האגרוף הטובים, הסוחפים ובכלל אחד הסרטים הטובים של השנה.

             

            מיקי ודיקי הם שני אחים, עם חיבה לאגרוף. בעוד מיקי הוא לרגע סוג של תקווה גדולה שנמצא בנקודה כזאת שזה או מתמסמס או נוסק. דיקי, האח הגדול, הוא אחד שבגדול ניתן להגיד עליו  as been. הוא טעם את טעם ההצלחה לרגע בקרב אגדי, וגם זה באופן מעט מפוקפק או מעורפל. אבל לא כל אחד יכול להתמודד עם ההצלחה, עם ההכרה ובעיקר עם העמידה בציפיות של להיות נס ודגל בעיר נידחת ועלובה. על אחת כמה כשאתה דיקי, בעל אישיות גבולית על סף הטירוף, שממיר התמכרות לאגרוף בהתמכרות לקראק. הקשר בין שני האחים הוא כל כך סבוך ורגיש ועדין. היחסי טעונים כל כך ומזגזגים תדיר על הרצף בין אהבה ושנאה, בעיקר לאור העובדה שדיקי חושב שהוא על סף הקאמבק ונבחר לאמן את מיקי.  לעניין התסבוכת הטעונה ממילא, יש להוסיף אם שתלטנית, אבא עדין ועוד 7 אחיות, שההגדרה עליהן ווייט טראש, היא מחמיאה מאוד. העולם של השניים מתהפך כשHBO מחליטים לעשות סרט על דיקי, שמשוכנע שהוא על סף הקאמבק ומיקי על סף צומת חשוב בחייו. כמה מכמיר לב זה לגלות שהסרט הוא על ההשפעות הקשות של הקראק על כוכבים ושום קאמבק כבר לא יהיה פה. כן, רקוויאם לחלום. הלב ממשיך להשבר כשדיקי מנסה להגשים את החלום להיות מישהו דרך אחיו. אז מי בעצם הפייטר? כשאל עולמו של מיקי נכנסת ברמנית שמנסה לנווט אותו לדרך הישר ואל ההגשמה, העולם מתנגש עם משפחה חונקת, כובלת ומניפולטיבית ומוביל לפיצוץ ובו נשאלת השאלה- במה תבחר במשפחה שמפילה אותך או תקשיב לעצמך? במי תבחר  באהבה או במשפחה? במי שעשוי לקדם אותך או במי שישאיר אותך סולל כבישים בעיירה שכוחת אל? פייטר לא מהסס לגעת בכל אלה, כמו גם בחלום האמריקאי, בריקבון המעמדי, עליבות החיים במעמדות הנמוכים, על הגשמה, על מהות ערכי המשפחה וחברות ואהבה. גם אם על הדרך נראה שפייטר לא מפספס אף קלישאה סיפורית שחוקה ומניפולטיבית, עדיין זה עובד מעולה. אין מה לעשות,  החיים הם כנראה הקלישאה הכי גדולה, וכשמדובר בסיפור אמיתי על אחת כמה וכמה.

             

            כשהסיפור מלא בקלישאות צריך בכל זאת משהו שיהפוך אותו לסרט חזק כל כך, אפקטיבי כל כך ובעל קצב מעולה. לדבר הזה קוראים חספוס, סגנון ומשחק. חספוס נוזל פה מכל סצנה וסצנה, כמו גם הסגנון שבא לידי ביטוי בצורות הצילום השונות, הריאליסטיות. הגורם האחרון שפשוט עובד מהשנייה הראשונה ועד לשנייה האחרונה הוא המשחק. אין כמעט אחד באנסמבל הזה הוא תצוגת משחק כל כך מרשימה כמו אגרוף שלא מפסיק להכות בפנים, עד שהצופה, כל צופה,  פשוט מתמסר לסרט הזה. בראש להקת השחקנים עומדים שני ה-כוכבים הגדולים של הסרט והם: מארק וולברג, שמפתיע מאוד בכך שהוא הרבה יותר מפרצוף יפה וגוף שרירי, אלא שחקן עם מורכבות, קונפליקטים ודקויות (בסרט שלא מאופיין בהרבה דקויות). מי ייתן ופייטר יוביל אותו לתפקידים מעט יותר "רצינייים" בקריירה. אמן. מולו נותן פייט ענק ולוקח בנוק אאוט רצחני – כריסטיאן בייל. רבות כבר נכתב על כריסטיאן והטוטאליות שלו, אך נדמה ששוב הוא מצליח לקחת את זה עד הקצה. לא תאמינו לשניה שהוא לא על קראק, שהוא לא חטף מכות, שהוא לא נופל לפחים (תרתי משמע), שהוא לא חטף מכות בראש ובגוף. כל שנייה איתו על המסך היא התפוצצות של זיקוקי דינור. תפקיד משנה, עלק. לקראת סוף הסרט החונק, האינטנסיביות שלו תגרום גם לעין הקשוחה ביותר באולם, להתלחלח.

             

            חוץ משני הזיקוקים הנ"ל תמצאו גם שתי נשים, חזקות ואינטנסיביות. מליסה ליאו, שעושה מטעמים בתפקיד בתפקיד אמם של מיקי ודיקי. תנו לה את האוסקר שלא קיבלה על נהר קפוא. איזה חשמל שהיא מביאה לתפקיד. לא להאמין. כמה כאב ואגו. כמה וייט טראש. כמה פולניות. מנגד, בתפקיד הברמנית אחת שאני לא ממש סובל, אבל בכל זאת הצליחה להפתיע אותי – איימי אדמס, שלרוב משחקת אותה סוג נסיכה מתוקה בסרטי וולט דיסני מתקתקים (טוב אני יודע שלא רק, אבל זה הדימוי שלה), מצליחה להוציא מעצמה דמות אמיתית של פריכה עצבנית שגם רוצה להגשים את עצמה דרך בן זוגה.

             

             

            אם מתמסרים לסיפור, נותנים למניפולציות לעבוד, פייטר הוא אחד הסרטים הסוחפים, החזקים והטובים של השנה. נקודה.  בים הסרטים הבינוניים שחלפו פה לאחרונה, אני מוכן לקבל אלף סרטי "קלישאות" כאלה. ואם כל זה לא מספיק לכם, אז קבלו סיבה אחת ויחידה - כריסטיאן בייל. לכו לקרב הכי טוב שתראו בתקופה הקרובה בקולנוע. מזל שהגיע החורף! 

             

            דרג את התוכן:

            הציון שלי: 4 מתוך 5

              4 תגובות   יום שני, 27/12/10, 23:32

              אלבום? מי עוד שומע אלבום בימינו? כמה מילים נשפכו על כך שעידן האייפוד והשאפל היקר, טשטשו את המושג אלבום והנה אנו חוזרים לימים שסינגלים זה מה שמחזיק אמן בשטח והאלבום הוא סוג של קישוט. התירוץ. אז אומרים. תסתכלו מסביב ותראו איזו שנה מוזיקלית אדירה היתה השנה הזאת. נכון, בהתחלה עוד הייתי עסוק בלהשלים את פערי האלבומים של 2009, שלא לומר אלבומי העשור הקודם שפספסתי. לפעמים נדמה שבכל יום נתון יוצאים לאוויר העולם אלבומים שהסיכוי לשמוע אותם הולך וקטן. איפה הימים שדיסק היה נטחן אצלי במערכת חודשים שלמים ועדיין נחשב לטרי וחדש. היום, הדיסק של אתמול נחשב אולד ניוז וכבר קשה להבין האם הוא יצא השנה או קצת לפני זה. והנה כולם כבר מסכמים את 2010 ועוד לפני שהרגשתי שהיא התחילה, אני שוב במירוץ להספיק להתעדכן על כל אותם אלבומים שרציתי ולא הספקתי או  נזכרתי בהם מאוחר מדי. היופי במוזיקה שאין לה תאריך תפוגה. אז די להקדמות, קבלו את ההצעה האישית שלי לסיכום השנה הכוללת את כל החשודים המיידיים, רק לפי הטעם הקלוקל שלי לאלבומים שבלטו אצלי במערכת בבית, באייפון, באייפוד וברכב השנה...תחי המוסיקה.

               

              Charlotte Gainsbourg – IRMוEmmanuelle Seigner -Dingue הזוכות בקטגוריית הדיוות של השנה. באופן מקרי או לא, דווקא שני הדיסקים הנשיים שעשו לי הכי נעים השנה (מבין נשים רבות יש לציין) מגיעים מאותו מקום. צרפת. לשתיים יש עוד מכנה משותף. השתיים הן שחקניות. לאחת זהו כבר דיסק שני (ואז מה אם תגידו שהוא יצא בסוף 2009) ולשנייה זהו דיסק ראשון. הראשונה היא שרלוט גינצבורג, שחקנית מיוחסת וזמרת מוכשרת לא פחות,  שהביאה השנה את IRM, בק עזר לה קצת לעשות אותו ואיזה יופי זה יצא. אחרי5:55  אלבומה האווירתי מבית היוצר של אייר, החליטה שרלוט להתלכלך טיפה (כאילו שסרט של לארס פון טראייר זה לא מספיק לכלוך בשנה אחת) וויתרה על הרוך לטובת קצת שפיצים ומדובר באחד הדיסקים הסקסיים / המגניבים של השנה. לצורך היכרות מומלץ לפתוח עם Time of the assassins. הדיווה השניה והסקסית לא פחות היא השחקנית עמנואל סנייה, שהתהדרה הפעם בקרן אן (שהוציאה זה עתה סינגל יפיפה מתוך אלבום שבדרך) שהוציאה את  Dingue, דיסק שיקי ומלא ניחוחות צרפתיים פינת קרן אניים.  קסם צרפתי מובהק. תתחילו עם Alone a Barceloneתלקקו את האצבעות.

               

              ''

              Mark Ronson & The Business Intl. - Record Collectionאלבום השנה שלי? כן!! סוג של אהבה ממבט ראשון בשילוב עם חסד נעורים, הביאו לכך שרקורד קולקשיין היה האלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים השנה ונכנס בקלות לאוסף התקליטים שלי. הכי קל היה למארק רונסון לשחזר אתversions, האלבום הקודם שלו, כלומר לאסוף עוד לילי אלניות ואיימי ווינהאוסיות לעוד אלבום אולטרה רקיד ומיוחד עם טוויסט לטובת ההיפסטרים. אך לא, התשובה הבריטית לפרויקט של עידן רייכל, הביא אותה במבול של אורחים שווים מאי אז ומהיום ממש, ערבב קצת אייטיז, עם ניו דיסקו והיפ הופ, יחד עם טקסטים מעולים על החלום לעשות את זה. שימו לב לשיר הנושא המעולה, Record Collection הלהיט הבא במסיבה שלי, ולמתחילים מומלץ להתחיל עם somebody to love me, מעוטר בבוי ג'ורג' כמו שאף פעם לא שמעתם. כמה נשמה יש בילד הזה.

              ''

              Hot Chip - One Life Stand  הזוכים בקטגוריית היפים והחנונים. אוף אני כל כך אוהב את הוט צ'יפ. אז נכון שהם עשו באלבום הזה צעד שקרב אותם עוד קצת אל לב המיינסטרים ומה אתם יודעים, אפילו גלגלצ נפלו ברשת והשמיעו אותם, ועוד באמצע היום.  מיינסטרים שמיינסטרים, למי אכפת. למה הכל צריך להכניס לתבניות? עד שהגיע מארק רונסון, זה היה האלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים השנה. יופי של דיסק של החבורה שיודעת בדיוק איך לערבב את החנוניות שלהם (עם טקסטים קורעי לב לפעמים) עם מצע אלקטרוני משובח. במילים אחרות, המסיבה הכי עצובה בעיר. תקשיבו לשיר הנושא ותבינו למה ואת I feel better, עם המילים הנוגעות במעטפת של דאנס רקיד וקופצני, בטוח שמעתם בתחנות הרדיו קרובות לביתכם.

              ''

              בקטגוריית מוספדי השנה שלא שמעתם מספיק זוכים בקלילות MGMT  וקינגס אוף ליאון, שהוציאו שני דיסקים עטורי ציפיות, אבל מה? שניהם עשו מה שאף אחד לא ציפה מהם. מ MGMTכולם ציפו לדיסק המשך לאלבום הבכורה המעולה שלהם OracularSpectacularוהם עשו בכלל מה שבראש שלהם, שזה אומר בדיוק להיפך מאלבום עם להיטים מגניבים, קליטים וקופצניים. אבל Congratulations, הוא לגמרי דיסק האנדראסטימייטד של השנה. אצל קינגס אוף ליאון הבעיה היא הפוכה. הם הוציאו את Come Around Sundownשממשיך בדיוק את הקו של דיסק הקודם שלהם only by the night, עטור הלהיטים שהפך אותם מלהקה קטנה ללהקת אצטדיונים כמעט, שזה בדיוק מה שטוב בהם. למה להמציא את הגלגל מחדש אם הגלגל הישן נוסע מעולה?כן, כמו שאתם מבינים, גם את קינגס מוקדם מדי להספיד.

              בקטגוריית פרס על מפעל-חיים-אבל-לא-רק זוכה בקלי קלות ניל יאנג עם le noise. בשנה בה לא מעט מדור המייסדים, זאת אומרת דור הנפילים,  התעוררו מתרדמה כלשהי והוציאו לא מעט אלבומים, חלקם אפילו מעולים ממש, היה אחד שעשה את זה הכי טוב והכי מרגש. ניל יאנג. מכריי יודעים שאינני אוכל את ניל יאנג לארוחת בוקר ולא גדלתי על ברכיו, הכי הרבה אנחנו אומרים שלום עם מיטב הלהיטים, אך הפעם le noiseהפיל אותי. לא להיטי, חרוך, עצוב ומזכיר את אלבומי הפרידה של ג'וני קאש.  אולי הכל בגלל השיר אחד, קטן, עוצמתי, מרגש וקורע לב שיצא השנה: Peaceful Valley Boulevard. מופת אקוסטי.

              רובין השבדית שיחקה אותה השנה עם הטרילוגיה המושקעת שלה Body talk(מודה, בחירה משונה, למה לא לפרוס את זה לשלוש שנים? אבל כבוד!), כן שלושה דיסקים הוציאה השנה. ברדיו נמצא אחד הטוענים לכתר שיר הפופי המגניב והכייפי של השנה – dancing onmy own, אך אני התאהבתי ב dance to the beat. מלכה.

              ''

              גם LCD Soundsystem –שיחקו אותה השנה עם This is Happening. ג'יימס מרפי פשוט עשה השנה שני אלבומים מעולים, אחד פסקול לסרט (גרינברג) ואת התופין האמור- אלבום שאולי מכוון לרגליים, אבל לגמרי לא שוכח את הלב ואת הראש. ככה עושים את זה באלגנטיות המאפיינת את ג'יימס מרפי ומבססת אותו כאחד האנשים שתמיד רוצים לשמוע מה הדבר הבא שיוציא. קבלו את drunk girl.

              וואו איזו שנה זו היתה לחובבי האלקטרוניקה המקפיצה. עוד נציג מצפון אירופה הוא לינסטרום, שחבר לכריסטובל. אוהבים דיסקו? זה פשוט אלבום בשבילכם, הוא פשוט כייפי . לא נשכח גם את הפרויקט המסקרן קליידוסקופ, של זה שעלה מן האוב, באמת כאילו הניינטיז לא חלפו מעולם וזהטייאסטו, שאסף את אמני האינדי הכי שווים החל מיונסי, דרך טיגאן ושרה וכלה באמילי היינס וככה פשוט הכרנו. אני קצת לא מאמין שאני אומר את זה, אבל זה אחלה אלבום. לא לשכוח גם את Caribuשהביאו את Swim המצוין גם הוא.

              הכי מפתיע: Arcade fire The suburbs . אחרי שכל העולם ואשתו השמיצו את MGMT  ואת קינגס אוף ליאון, לא נותר היה שיקטלו גם את החדש של ארקייד פייר, אבל הם הביאו אותה בחתיכת אלבום, שאם חשבתם שניאון בייבל מופתי אתם חייבים לחשוב עוד פעם. תמונות מחיי הפרברים נפרשות אט אט ושיר שיר הוא להיט פוטנציאלי, שעשוי מעולה. מלבד שיר הנושא המצוין, השיר האהוב עלי (כצפוי) הוא Sprawl II (Mountains Beyond Mountains).

               

              את התואר גאון השנה, מגלומן השנה והאיש הכי אנושי השנה קוטף בקלילות רבה קנייה ווסט היקר שהביא את  My Beautiful Dark Twisted Fantasy. נכון, עבר זמן קצר יחסית מאז יצא האלבום אז אולי בעוד שנה הוא יישמע לי הרבה פחות שווה. ובכל זאת. אין פה את העצב הרב של s and heartbreaks808'אלבום החורף הטוב ביותר ב 2008, אך גם הפעם קניה הוא אמיץ, חסר פשרות, מכתיב אופנות, ממציא את המוזיקה מחדש והופך אותה לסנסציה ובכל זאת נשאר פגיע ואנושי כל כך. אי אפשר לדמיין את השנה הזאת בלי האיש והאגדה ק'. תנו לו צ'אנס הוא שר מהלב.

              ''

              HeligolandשלMassive attackהיה עוד הפתעה עצומה מבחינתי.מי ספר בכלל את מאסיב אטאק של אחרי 1999? אז כתשובה לכל המלעיזים באשר הם, מאסיב המציאו את עצמם מחדש כביכול, אבל לא ממש.  מודל 2010 עשה אותם ענוגים, עצובים ומפוכחים. מחוזקים בהופ סנדובל המלאכית הנוגה (ושום דבר שמח לא יצא מזה) יצא להם דיסק האוירה המצויין של השנה (אם אתם באבל או סתם אחרי פרידה). תשמעו את היופי של paradise circus

              נו, איזו שנה זו היתה. בקלות אני יכול לחשוב על עוד עשרה אלבומים שאהבתי השנה וכבר אין מקום מלפרט, כמו סי-לו גרין המתוק, Jonsiשהוציא את GO המעולה ועוד לא התחלנו לסכם את שירי השנה.  אז איך אומרת  ריאהנה please don’t stop the music. שנה טובה  

              דרג את התוכן:
                ביקורת על שם תואר: משטרה,

                ביקורת סרט: שם תואר: משטרה

                10

                סרטים  

                6 תגובות   יום שלישי, 21/12/10, 09:12

                ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים. זה משך הזמן שעשוי להרגיש מי שמגיע לסרט הרומני החדש שם תואר: משטרה, בלי הכנה מוקדמת ומסתמך על מודעת הפרסום האטרקטיבית של הסרט או על קריאת תקציר העלילה בעיתון.

                בתקופה האחרונה הקולנוע הרומני הפך לסוג של בון טון חמים, הנער החדש במגרש המשחקים של הקולנוע הזר וזה מאוד אופנתי ו"תרבותי" לאהוב אותו. ראו לדוגמה את ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים, סרט כאוב וקשה שמשך לא מעט קהל אנין ואת הלהיט (היחסי כמובן לקולנוע זר כמובן) יום שלישי אחרי החגים. כן זה מאוד תרבותי. גם הקהל שבא למוזיאון תל אביב ציפה לערב תרבותי ולמותחן מקפיא נשימה וקיבל ערב ארוך שמותח בעיקר את גבולות הסבלנות והסובלנות. כן,שם תואר: משטרה, הוא לבטח הסרט המאתגר ביותר המוקרן כעת בבתי הקולנוע ומיועד אך ורק לחובבי קולנוע מיטיבי לכת. מה מסתבר? שגם הקהל המעונב של מוזיאון תל אביב יודע להפגין חוסר תרבותיות כשמדובר בסרט עתיר שתיקות, איטי ואמיתי יותר מכל תכנית ריאליטי שתראו.

                ''

                כריסטי (דראגוס בוקור המעולה שמחזיק על כתפיו את הסרט)הוא שוטר צעיר בראשית דרכו, המקבל תיק בו הוא מתבקש לעקוב אחר נער בן 16 החשוד בסחר בסמים קלים. העיירה הרומנית אפורה וקרה והתפקיד מחייב דבקות במשימה, אך מה קורה כשעולים ספקות והעונש הקשה מתנגש עם הקול הפנימי ובעצם הולך להרוס את חייו של הנער הצעיר? שמונה ימים אורך המעקב החשאי אחר הנער, בקור מקפיא, בעבודה איטית, סיזיפית כמעט של איסוף בדל בבדל, בחיפוש אחר הממצא המפליל, אך בעיקר בבדידות מזהרת שמזכירה מעט את קלינט איסטווד בנוף הכי רחוק מרומניה הקפואה – במערב הפרוע החם ובו פרש בודד חוצה את העיירה והמדבר המאובק, הלוך ושוב במטרה לשמור על הצדק (או להבדיל את ג'ורג' קלוני בסרט "האמריקאי"). כך גם כריסטי, מסתובב הלוך ושוב, קופא וסובל ומעלה ספקות בחוק שהולך ממילא להשתנות ובנחיצות הפגיעה בחיים צעירים כל כך. מה קורה כשכולם סביבך חושבים שאתה טועה. ומה בין חוקי המדינה למצפון ומוסר. ועד כמה אתה מוכן לוותר על אלה לטובת המדינה, הארגון והחברה.

                ''

                הצופה מבין מהר מאוד שהוא חלק בלתי נפרד מכריסטי המהפנט, כעת. כמות שהוא עורך מעקב אחר הנער, כך אנחנו בדיוק רב עוקבים אחריו. בכל צעד כמעט. בתחושה, כמעט שמונה ימים. בכל רגעי ההמתנה הבלתי נסבלים,  ולו לבדל קטן (תרתי משמע) מרשיע. רגעי הנחמה או ההקלה על הצופה הם מעטים. כמעט בלתי קיימים. למשך כמה דקות, אנחנו צופים בכריסטי אוכל ברצינות ובתכליתיות ומתחמם מהניכור שבחוץ. גם עם אשתו הדברים כבר לא מה שהיו לפני החקירה הזאת. אך כמה חמלה ורוך (יחסי) יש בסצנה אחת בה אשתו מאזינה לשיר וכריסטי יושב בשתיקה ושותה בירה. אנחנו שומעים שוב ושוב ושוב את אותו שיר עמוס בדימויים ואנאפורות למה שווים חיים בלי אהבה. כריסטי, כמונו, עובר שיעור קצר, אך מרתק, בלשון ובספרות ולא בפעם האחרונה. אם רף הסבלנות נבחן כאן (תחשבו, שיר רומני דביק שלוש פעמים רצופות) מיד הגיעה סצנה שמתחה את סף הסבלנות של הקהל עד לקצה (ועוררה זעם של ממש) ובה כריסטי יושב וממתין בשתיקה למפקדו במשך חמש דקות, בזמן שפקידתו מקלידה בחוזקה. כן, בדיוק כך, חמש דקות מורטות עצבים כמעט (ולא ממתח) של המתנה לצליל המקשים. אך ההמתנה שווה את הכל בשביל רבע השעה האחרונה של הסרט בה כריסטי לומד שיעור בלשון ממנהל המשטרה הקשוח, ובעצם נאלץ לבחור בין המוסר העצמי לבין נאמנות לארגון ולחוקי המדינה. מופת.

                אם ראיתם בעבר סרט רומני כלשהו, אתם ודאי יודעים שהקצב בסרטים האלה הוא איטי ממילא. בתרבות האינסטנט של ימינו זה עשוי להראות כאילו מישהו נרדם בעריכה, אך נדמה שהריאליזם שהיה קל לעיכול באופן יחסי ב"ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" וב"יום שלישי אחרי החגים", הולך כאן צעד אחד קדימה ונותן דקות ארוכות וסטטיות, ללא פסקול לברוח אליו וללא נחמות והנחות לקהל. אך אל תתנו לקצב האיטי ולריאליזם הלעתים בלתי מתפשר להרוס לכם, מה יש תאתגרו את עצמכם קצת. החוויה עשויה להשתלם. מצד שני, זהו סרט שלא מיועד לכולם (כן, אפילו לא לקהל הטיפוסי של מוזיאון תל אביב). עליו נאמר בגנות סרט מבקרים וכאלה שחושבים את עצמם. שם תואר: משטרה, הוא סרט שבאים לעבוד בו. מחפשים נחמות? לכו לסרט אחר. 

                דרג את התוכן:

                הציון שלי: 4 מתוך 5

                  7 תגובות   יום ראשון, 19/12/10, 08:15

                  אם יש דבר שאני שונא זה לאכול לבד, ואם יש משהו שאני מאוד מחבב זה נשים אוכלות. כן כן, נשים שאינן מסתפקות במנה קטנה או בסלט כי "הן שומרות", אלא כאלו שיודעות להתענג על אוכל טוב, כשהן פוגשות בו. אם כך, אתם יכולים ודאי לנחש מה רבה היתה השמחה כשהצטרפתי, שמנמן שכמותי, לחבורת בנות משובחת, שיודעת ואף יכולה לתת קונטרה לכל חבורת גברים- באיך אוכלים טוב. כן, זה היה ערב בלתי נשכח בו שש נשים ואני (ולא בפעם האחרונה) פקדנו את המסעדנייה הלוהטת "לה מיזון" (La Maison).
                  כבר מהרגע הראשון שנפתח המקום כמעדנייה, היה עליו דיבור טוב. אבל נדמה שמהרגע שבעליו הגאים הפכו את המקום ממעדנייה עם כריכים מעולים וכמה מנות קטנטנות למסעדה של ממש הפך הדיבור לשיחת היום של ממש בקרב חובבי אוכל טוב ומביני עניין.

                  ובכן, לה מיזון, שכל כך הרבה נכתב עליה ועל בעליה (יוצאי יועזר בר יין, שעליהם בעיקר נאמר הגולם למד היטב מיוצרו) הפכה בזמן האחרונה לשם קוד של מקום עם אוכל טוב, פשוט ואיכותי. לס איז מור, שנו חכמים ולא נותר אלא להסכים איתם. כל פעם אני נדהם מחדש איך אפשר בפשטות גדולה ובלתי מתחכמת לעשות מעשי פלאים, אבל זה בדיוק מה שעושים שם וזה שהיינו די הרבה אנשים אפשר לטעום לא מעט מנות קטנות וגדולות מהתפריט המצומצם בעצמו.

                  הקונספט הוא די פשוט (כבר אמרתי, לא?) נקניקים, נקניקיות (מאלפות ומעלפות), כמה מנות מיוחדות מחוץ לתפריט, סלט או שניים, ברוסקטות ועוד כמה נתחים גדולים למנות עיקריות. זהו. הא, וגם שני קינוחים בלבד. זה כל התפריט. וזו גם הצהרה, בפירוש. מיקוד ודיוק, שני דברים שאני מאוד מעריך.

                  ואז הגיעו המנות, מצעד ארוך ארוך של מנות וטעימות, צמחונים ואוכלי כשר, זה הרגע להפרד:
                  את הערב פתחנו דווקא עם מה שהתברר כמנה החלשה ביותר הערב וזה "סוג של סלט"  (38 ש"ח). על הנייר זה נקרא מצוין דווקא (ולכן הזמנו מלכתחילה שתי מנות) והובטחו ירקות שורש עם פרשוטו חזיר, בפועל סלט בינוני מאוד, חסר שפיץ/מעוף/טעם, כשהפרשוטו כרגיל מציל את המצב. על אף פתיחה בעייתית זו, לא נפלה רוחי, וזאת בעיקר תודות לסלסלת לחמים מושלמת (12 ₪ הסלסלה) עד כדי כך מושלמת שהוזמנו 4 כאלה (ולא אגלה לכם מי אחראי לחיסול הממוקד, רמז- נצפה למחרת רץ ברחבי תל אביב).

                  סוג של סלט

                  לצד אלה הזמנו גם צלחת נקניקים גדולה, שהכילה שלושה סוגי נקניקים (והרי זה מומחיות המקום): פרשוטו אווז (34 ₪ מהמוצדקים ששולמו אי פעם), קופה (30 ₪) ואווז מעושן (28 ₪). זה אמנם נראה כמו מנה יקרה יחסית בעבור צלחת נקניקים גדולה, אך הנקניקים (והחרדל האלוהי שלצידם) היו מוצלחים והתיישבו על הלחם בצורה כל כך טובה שלרגע חשבתי שאני באיזו בירה אירופאית ולא סנטימטר מאלנבי. הערה לעצמי- בפעם הבאה להתמקד באווז לבדו, חוויה.

                  צלחת נקניקים

                  בעוד אני התעסקתי עם מיני הפרשוטו, הבנות הזמינו כמה ספיישלים מבוססי ים (סרדינים כבושים על סוג של ברוסקטה וקלאמרי על הר עגבניות יקרות עם שמן זית), אז לא השתתפתי בחגיגה, אבל מהצד זה היה נראה לא רע בכלל. יפה יפה המתנו להגעת המנות העיקריות שהחלטנו לחלוק, כשברקע נשמעו קולות הצלייה, מעוררי תיאבון ורעב (לא מוצדק) וזה בהחלט צליל שאני מוכן לשמוע בכל עת.

                  סרדינים

                  אז מה היה לנו שם? 3 (!) מנות של סטייק צוואר לבן (64). הסטייק מגיע עם תוספת לבחירה, ועכשיו תקשיבו טוב, עזבו אתכם מירקות קלויים ולכו על פירה ובייקון כתוספת. כאילו אין מספיק בשר בסטייק, לתת את הבייקון כתוספת זו פשוט שערוריה. לא שמעו פה על כולסטרול? זה יפה?! וביננו, הבייקון היה מושחת ומצוין להפליא (ולרופא המשפחה היקר, נפגש בקרוב) אבל בשביל הפירה הזה אין מספיק מילים עם מ' כדי להגדיר אותו – מעולה? מושלם? מוצלח? מקסים? מהמם? מרהיב? ובכן, כל התשובות נכונות. הא, גם הסטייק היה לא רע.

                  סטייק לבן

                  לתואר המנה הטובה ביותר בערב זכתה דווקא מנה שלא ממש נספרת בדרך כלל וזו נקניקיית הבקר (57 ₪), שבמקרה שלנו שוב זכינו לטעום אותה עם הפירה המממ...מרוב עונג נפלטה מפי הצעת נישואין לנקניקיה. עשויה באופן מדויק ומתובלת היטב, בדיוק בצורה המתאימה ביותר לפירה מחד ולחרדל מאידך.

                  נקניקיות בקר

                  אגב, הצד השני של השולחן הזמין נקניקיית חזיר, שלא הספקתי אפילו לבקש ממנה ביס.
                  כיוון שאנשי הארוחה לא ניחנים במידות גבוהות של דחיית סיפוקים, הזמנו למרכז השולחן עוד מנה אחת מיוחדת למקרה שמישהו יצא רעב. המנה שנבחרה מהספיישלים היתה פרוסות סינטה צרובות (64 ₪) ומדממות, מלאות עסיס ותאווה, מנה טובה (אך לא מושלמת כמו שאר העיקריות) ובשלב הזה היא אולי היתה מעט מיותרת.

                  ספיישל סינטה

                  אחרי שחיתות כזאת, גם בנו החלו לאותת רגשות האשם ומה הכי טוב לרגשות אשם אם לא שני קינוחים היחידים שיש בתפריט? אז הזמנו אותם כדי שאף אחד לא ירגיש אשם. לאלו שרצו משהו קליל יותר הגיע הקינוח הראשון שהיה צלחת גבינות (39 ₪) – ארבע גבינות ופירות. הקינוח שהגיע לצד הנכון היה צלחת פטיפורים (25 ₪), שהכילה ארבעה סוגים של פטיפורים , ביניהם: פיננסייר חמוד, קארנץ' בוטנים טוב, אבל גולת הכותרת שהצדיקה את הקינוח היתה 2 אצבעות שוקולד מצוינות (שהגיעו מקפה בצלאל שממול, כך גילתה המלצרית האדיבה). נכון, קינוחים לא מסעירים, אבל הם גם לא העיקר, כאן.

                  צלחת גבינותפוטיפורים

                  כל העונג הזה (כולל בירה אחת עבורי) עלה לשבעה אנשים 758 ₪ ושלח אותי הביתה שבע, עטור ועתיר בכולסטרול ומפנטז מדי יום על חזרה ללה מיזון, קפיצה קטנה לחו"ל. המקום שהתגעגעתי אליו ולא ידעתי את זה.

                  * צילום: נטלי לוין. תודה !

                  לה מיזון, טשרניחובסקי 1, תל אביב

                   

                  פורסם לראשונה באתר שמנמנ.ים

                  דרג את התוכן:

                  הציון שלי: 4 מתוך 5

                    ביקורת על עוד שנה,

                    מהי עוד שנה?

                    11

                    סרטים  

                    9 תגובות   יום שני, 13/12/10, 23:14

                    ''

                    אחרי שנדמה היה שמשהו השתבש אצל עוד גאון אחד, אפשר לנשום לרווחה. מייק לי חזר לעצמו. לאחר שלא היה ברור לחלוטין מהו פרץ השמחה ופשר האובר-דוז של מצב רוח טוב שנפל עליו ב"חופשיה ומאושרת" (כן, אדוני הבמאי אנא שתף אותנו במה השתמשת אז?) אפשר להגיד שמייק לי חזר לעצמו. ולא סתם חזר לעצמו אלא לאחד הסרטים הטובים של השנה. עוד שנה. טוב, אם הוא לא אחד הסרטים הטובים הוא לבטח בין המרגשים של התקופה.

                     

                    כרגיל אצל מייק לי הוא הכי טוב (לטעמי) בדרמות קטנות, המינוריות. בסיפורים האנושיים.  ואת מייק לי או שאוהבים או שלא. גם הפעם מקרה דומה. בעוד שנה, סיפור של שנה אחת בלבד, העוצמה היא בקוטן הסיפור ובאנשים הפועלים בו. רק עוד שנה בחיים של זוג. בלי דרמות גדולות. לבטח לא השנה הכי חשובה בקריירה, לא הכי מסעירה, רק עוד שנה. דרך עונות השנה וביקור תדיר בגינה, החל מהאביב הפורח וכלה בחורף העגום והאפרורי של לונדון נפרס ונפרש סיפור עדין על משפחה אחת. טום וג'רי (נשמור את הבדיחה לפעם אחרת), הוא גיאולוג אבל בעצם חופר בורות והיא פסיכולוגית ובעצם חופרת בנפשם של מטופליה וחבריה (בעדינות). כאילו הם לא שמעו שלהיות נשוי באושר זה מחוץ לאופנה, הם מתחזקים מערכת נישואים יציבה וארוכה כשבבסיסה חברות אמיצה ועמוקה, עדיין, אחרי כל השנים. טום (ג'ים ברודבנט האדיר) וג'רי (רות שין) ניצבים כצוק איתן ויציב אל מול כל הסובבים אותם ומהווים אנטיתזה לחוסר היציבות של כולם. רוחב לבם ואנושיותם מביאה לפתחם ולביתם שלל חברים ומקורבים בדרגות בדידות כאלה ואחרות. במעגל האנשים הקרוב נמצאים למשל: מרי (לזלי מנוויל) דמות כמעט קריקטורית (עם הכי הרבה זמן מסך כמדומני) של בחורה עם מידה מופרזת של נוירוטיות משולבת בחיבה עזה לאלכוהול, גברים הרסניים ובטחון עצמי מעורער, כשמאחוריה מסתתרת בדידות קשה וכואבת. דמות שתשבור לכם את הלב. מרי פיתחה עם השנים גם חיבה לג'ו בנם של טום וג'רי, אך בעוד הוא רואה בה כסוג של דודה מופרעת היא בבדידותה רואה בו פוטנציאל להתאהבות. כשג'ו רווק בן 35 מביא בחורה הביתה מרי חוצה את הקווים העדינים ממילא ומגורשת (בעדינות בריטית כמובן) מהמשפחה. חברים  עגמומיים נוספים הם קן, איש עצוב ובודד עם חיבה לאלכוהול וחטיפים, ואחיו של טום - אלמן הטרי, שתקן ואבוד.  בקיצור תראו לאן הולכים והיכן מתקבצים כל האנשים הבודדים.

                    האביב והקיץ מביאים עמם קלילות (אם כי האביב נפתח בסצנה מייאשת כבר על ההתחלה), ובעיקר הומור בריטי דק שהולך ומתמעט ככל שהעונות מאפירות יותר באי. חלקו האחרון והארוך ביותר של הסרט הוא כמובן החורף, שהצבעים השולטים בו הם אפור ושחור והוא נפתח בהלוויה. קודר, עגום ובטון אחר, מהווה החלק הזה סוג של מהפך במוד של הסרט. גבולות החמלה נמתחים, גבולות הידידות נמדדים והסוף.... שימו לב לרגע אפרורי בו מתקבצת המשפחה לתמונה אחת אסטתית ויפה כמו קפואה לרגע. מדויקת כמו אגרוף קר כקרח. כן, בחלק הזה תמצאו שוטים מסוגננים ויפים שמזכירים את הסרטים המוקדמים של מייק לי ומעוררים תקווה שחופשיה ומאושרת היה קשקוש חד פעמי.

                    אז תשאלו, על מה הסיפור? ובכן זה כל הסיפור. אך בעוד שכניי קיטרו זה לזו על כך שאלו השעתיים המבוזבזות בחייהם, אני מצאתי את עצמי דומע ומתרגש ובעיקר הולך ומתעצב עם חלוף העונות. ועכשיו אזהרה: אנשים בדרגות בדידות כאלו או אחרות בחייהם, היו מוכנים לא הולך להיות לכם קל. אל תקנו את עוד שנה כסרט על חלוף השנים בחייהם של אנשים, על זקנה וכיוצא באלה. כלומר אפשר, אבל זו לגמרי לא המהות. זהו פשוט סרט על אנשים. על טיבם, על לבבם. סרט על בדידות וחברות. על קרבה ומשפחתיות. על החיפוש הנואש אחר חום, על רחמים עצמיים וההבדל בינם לבין חמלה וגבולותיה. אכן, לרגעים זהו סרט שובר לב באופן ממשי.

                    אז סביר להניח שעוד שנה, יעורר מחלוקת בין אלה שאהבו מאוד (אני אני אני) לאלה ששנאו מאוד והשתעממו עד מוות. בלי סיפור גדול מהחיים, להיפך – הכי קטן שיש ועם צוות שחקנים מעולה (למעט פספוס בעייתי בתפקיד של בן האלמן) בראשם שני שחקנים אדירים ממש - לזלי מנוויל, שגונבת את תשומת הלב מכולם באופן כפייתי ומפגינה משחק פנומנלי, מורכב וקורע (שאם אתם צופי לי הדוקים ראיתם אותה מככבת אצלו) ועם ג'ים ברודבנט שהוא פשוט שחקן אנושי חם ומקסים.

                    היכונו היכונו, מייק לי מגיש גלולה מרה שתשלח אתכם הביתה מדוכדכים היישר לחיק החורף הקר.  האם אתם מוכנים?

                    דרג את התוכן:

                    הציון שלי: 4 מתוך 5

                      ביקורת על וינסנט רוצה לים,

                      על בקרובים ונער בהפרעה - וינסנט רוצה לים

                      13

                      סרטים  

                      8 תגובות   יום שני, 6/12/10, 17:53

                      ''

                      לפעמים בקרוב יכול רק לקלקל. לפעמים הוא כל כך טוב שאתה בטוח שאתה הולך לצפות בפנינה צלולה. לפעמים הוא מגרה כל כך, שזה גורם לך לחכות לרגע שהסרט יפקוד את בתי הקולנוע (בהנחה שאתה לא מוריד את זה קודם, אבל איפה הכייף?) ולרוץ לצפות בפלא. ואז...אוי ואבוי, אתה מגלה שאת כל הקטעים הטובים של הסרט פשוט שמו בבקרוב. מכירים? מכירים! לצערי הרב זהו המקרה של וינסנט רוצה לים.

                      הבקרוב של וינסנט הוא אחד החמודים, המרעננים, המצחיקים והמסקרנים שראיתי בזמן האחרון. מה שנקרא כשנערה בהפרעה פוגש את into the wild. או משהו כזה. כל הסימנים הראו שאני ממש הולך להנות בסרט הזה: סרט מסע גרמני המכיל דרמה אנושית כובשת על צעירים עם מוגבלויות והפרעות, שלא פוחדת גם להצחיק ולהכאיב, ובטח על הדרך תבחן מיהו המוגבל/המופרע באמת.  ללקק את האצבעות ממש. לא? כמה מאכזב לראות שאת כל הקטעים הטובים, את כל הפאנצ'ים והקטעים המרגשים  הכניסו לשתי דקות של בקרוב. חבל. ולא שזה סרט רע, אבל איך אמרו עלי בבית הספר? פוטנציאל אדיר, ביצוע בינוני ומפוספס.  אפילו מאכזב. מזל שיש את וינסנט. אגב אולי מי שלא ראה את הבקרוב,  יהנה יותר?

                      כאמור, לוינסנט יש את כל החומרים להיות סרט המסע של השנה: בחור צעיר (ויפה) בשנות העשרים לחייו, הסובל מתסומנת טורט, שהביאה להתפרקות משפחתו ולגידולו על ידי אמו בלבד. הוא מנהל מערכת יחסים סבוכה מאוד עם אביו, פוליטיקאי חלקלק שחושב בסופו של דבר על הכסא בממשלה. עם מותה של האם, אביו הקר והמנוכר מחליט לשלוח את וינסנט למוסד לאנשים "כמוהו" – בעלי הפרעות אישיותיות כאלה ואחרות. אבל וינסנט רוצה לים. ולא סתם, אלא לעשות חסד אחרון עם אמו ולפזר את אפרה בחוף הים באיטליה. לצורך המסע הוא חובר לבחורה אנורקטית (קרולין הרפורט, מרגיזה בדיוק כמו בברלין 36) ובעל כרוחו נגרר למסע גם בחור בעל אובססית ניקיון. הם גונבים מכונית בקלילות רבה, בורחים מהמוסד ויוצאים אל הים. כמובן שהדרך היא החלק הכי חשוב במסע וכולם יעברו בו תהליך. ברור.

                      על אף שראינו זאת מאה פעמים כבר בכל סרט מסע אחר, עדיין היתה תקווה שבמקרה של וינסנט הכל ייראה אחרת. אחרי הכל, מתי ראינו לאחרונה גם בעל תסמונת טורט וגם אנורקסית מככבים בסרט? הרי זה לא חשוב אם ראינו את זה כבר, העיקר שיהיה עשוי היטב ושייתן ערך מוסף. אך שפע של קונפליקטים, דילמות ובעיות נפתרות בקלי קלות, בלי שום בעיה. הוא שואל אותה למה את אנורקסית? היא עונה זה מורכב. ומיד ממשיכים הלאה. הוא אומר לה לאכול, היא לפתע מתחילה לאכול. מרגיז עד כמה כל קונפליקטי פה נפתר בשניה וחצי ובשטחיות. הבעיה הגדולה של וינסנט (וזה מלבד הטורט כמובן) היא התסריט. סרטי מסע נעשו גם נעשו, כך גם סרטי מוגבלויות והפרעות למיניהן, אך בעוד אלו היו בעלי מסר לעולם, בעלי אמירה כלשהי, כאן נראה שהמטרה היא לעשות נעים לקהל (אפילו לא לרגש מדי). לא להרגיז מדי, לא לסבך יותר מדי להצחיק בעיקר ולא תמיד יש על מה. מה שקרוי קראוד פליזר. קצת כמו סרט לכל המשפחה. ובכך במקום לירות עלינו את כל זעמם של ה"מנודים" מהחברה, אנחנו מקבלים סרט פיל גוד שקצת עובד עלינו.

                      באופן מפתיע האחראי על נקודת החולשה המרכזית של וינסנט רוצה לים, הוא גם האחראי על הנקודה הכי טובה בוינסנט וזהו וינסנט. כלומר פלוריאן דויד פיץ. פלוריאן הוא התסריטאי ובאופן מפתיע הוא עושה דווקא מטעמים מתסריט בעייתי כשחקן מצוין, המגלם את וינסנט. נכון, תגידו שזו לא חכמה, שעשו זאת לפניו, זה לא משנה. פלוריאן הוא הסיבה המרכזית לראות את וינסנט רוצה לים ופשוט להתרשם מתצוגת משחק מרגשת, חומלת ומעוררת רצון עז לחבק אותו.

                      אם כן, וינסנט רוצה לים, הוא סרט מסע על אנשים עם לקויות והפרעות, שכבר ראיתם. רובכם יחשוב אותו למקסים,  אך ביננו אפשר היה להקסים הרבה יותר ולא להסתפק בשטיקים הרגילים. להתאמץ יותר בתסריט ולנשוך טיפה יותר, שלא לומר להעמיק את הדיון בגבולות ההפרעה ומהותה. שלא לומר לרגש. מה שכן אם דבר אחד מרכזי יצא לכם מהסרט, זה רצון אז לצאת לטיול באירופה על רקע האלפים ונופים מדהימים. גם משהו. 

                      ________

                      מוזמנים להצטרף גם אל עמוד הבלוג בפייסבוק

                      דרג את התוכן:

                      הציון שלי: 3 מתוך 5

                        7 תגובות   יום שלישי, 30/11/10, 08:31

                        ''

                         

                        המצב מדאיג. כלומר, הכל יחסי כמובן. אולי זה אני, אולי זו התקופה, אבל צריך להגיד את זה בריש גלי והסתכן בסקילה רצינית באבנים (אבל אני אמיץ)- הסרטים היותר טובים בשנה האחרונה בקולנוע (המיינסטרימי) הם סרטי האנימציה. אם מסתכלים לרגע על השנה האחרונה הסרטים המהנים באמת והיותר כייפים, חדים ומעבירי מסר לעולם היו באופן מפתיע – סרטים מצוירים. צעצוע של סיפור 3 המעולה, גנוב על הירח המקסים ועכשיו הפתעה הפתעה – מגה מוח. אולי משהו בטעם שלי הולך ומתקלקל?

                         

                         

                        אז בואו נתחיל בשורה התחתונה – במבול סרטי הילדים (ושלל קשקושים המתיימרים להקרא הצגות) שנוחתים בכל שנה בחנוכה, מגה מוח הוא הסופגניה הטעימה, המתוקה, החכמה והמענגת ביותר שתמצאו בסביבה, השנה.

                        ביננו, זה ממש, אבל ממש לא רק סרט ילדים. להיפך, אני חושב שאת הקריצות הרבות שבו דווקא העיניים והאזניים הרגישות והפתוחות של המבוגרים יוכלו לקלוט בקלות. ההנאה? מובטחת גם אם עברתם את גיל שמונה. אתם יודעים מה? אולי בעיקר אם עברתם את הגיל הזה.

                         

                         

                        מעבר לאפקטים בתלת מימד, האנימציה המרהיבה, הדיבוב (בין אם בחרתם בגרסה הלועזית הנוצצת ובין עם בחרתם בגרסת העברית המוצלחת מאוד) מה שעושה את מגה מוח לכזה סרט מוצלח, אלו הדמויות ובעיקר התסריט. הז'אנר מוכר – גיבורי על. הפרשנות? מגניבה. מגה מוח הוא הלוזר הנצחי, האנטי גיבור המובהק, החנון הזה שאף אחד לא רואה, הלא מוצלח שמתאמץ להיות גבר גבר אבל זה לא ממש הולך לו. נו, אתם בטח מכירים כמה כאלה מסביבכם. מולו, עומד חזק ואיתן, הגרסה הרזה יפת הבלורית והתואר לאלק בולדווין (ובאנגלית דווקא בדיבוב של בראד פיט) – מטרו מן. המטרו מן הזה הוא כל מה שלוזרים כמו מגה מוח שונאים. הוא יהיר, הוא מוצלח ובעיקר הוא מדכא. כמובן שבין השניים קיים מאבק ארוך שנים, כי ככזה – גם אם אתה סופר הירו, אתה צריך אנטי גיבור שיעצים אותך עוד קצת. הטוב והרע נאבקים פה, משהו משהו. במאבק הזה, מגה מוח נלחם את מלחמת הלוזרים והופך מהילד הטוב לילד הרע, עד שיום אחד זה מצליח לו. הוא מנצח והורג את מטרו מן. כעת עם היפוך התפקידים והעליה לכס המלכות צריך שוב אנטי גיבור שיעצים אותך. מגה מוח, ממציא אויב חדש בשם טיטאן, אך הגולם הזה עוד יקום על יוצרו ויבקש להחריב את העולם. אח, איך שגלגל מתהפך לו. מכאן תתחיל שרשרת ארוכה של היפוכים, מהפכים וטוויסטים מצחיקים ומפתיעים בעלילה וכן – גם הפן הרומנטי לא נפקד ממנה. כמו אצל סופרמן, כמו אצל ספיידרמן ואתם יודעים מה אפילו כמו בקינג קונג – כל גיבור כזה, צריך לידו איזו אשה. אך הפעם לא מדובר בסתם אשה-צל, אלא צלע מרכזית במשולש.

                         

                        מזמן לא נראתה, לא כל שכן בסרט אנימציה, דמות של גיבור כל כך מורכבת. מגה מוח הדמות, נעה ובודקת את מהות המילה גיבור ומהות הטוב והרע בעולם. מגה מוח הסרט, הולך ובוחן את המושג גיבור ומעמת אותנו עם כל מה שחשבנו כטוב ורע, על הגבולות ביניהם, על המקור שלהם, על מלחמות בהן לא תמיד הטוב מנצח, על רצון החלש לנקום בחזק וגם אמירה מאוד חשובה ומעניינית על אגו וקנאה כמניעים מאוד חזקים בחיים. עוד אמירה אחת נוקבת היא על העייפות ממאבקים שכל כולם אגו גברי נפוח ומנופח. כן, גם גיבורי על לפעמים מתעייפים. כמובן שגם כאן יש קריצות לרוב לעידן אובמה, אך הסיסמאות הפעם, כיאה לאנטי גיבור הם בעיקר – no we cant. אאוץ'. אני בספק אם הילדים יבחינו בניואנס הנ"ל (אחד מני רבים), אתם בטוח.

                        שלא תחשבו שמגה מוח הוא כזה סרט רציני, על אף המסרים הרבים בו, הוא בעיקר סרט מבדר וכייפי. וכמו שהילדה שלצידי אמרה: אחד הטובים צוחק. תמצאו כאן פאנצ'ים ובדיחות בקצב, אקשן-פיצוצים-מרדפים השואבים השראה כמובן מכל גיבורי העל המוכרים – באטמן, ספיידרמן וסופרמן, אבל גם מקינג קונג.  

                        את הגרסה העברית מוביל על כתפיו יחזקאל לזרוב עתיר הניואנסים בקולו והוא עושה את זה טוב, את רוקסן מדבבת הילה זייתון, אך כאן כמו גם בדמותו של מטרו מן היה צריך ליהוק קצת יותר מדויק, אם כי עדיין ביצוע היה מצוין. אני מציע את עלמה זק ומי המקבילה הישראלית לבראד פיט?

                        אם אתם ילדים גדולים, לכו לראות את הגרסה הלועזית השנונה יותר (כן, ראיתי גם אותה!) בה לכל ליהוק יש משמעות והקריצות קורצות יותר – מגה מוח הוא ויל פארל המעולה ורוקסן העיתונאית מגולמת על ידי טינה פיי מלכת הכיתה. מטרו מן הוא בראד פיט. אתם צריכים עוד סיבה?

                        אם כן, מגה מוח הוא סרט מגה חמוד. לביבה עתירת אקשן, בדיחות וגיבורי על כמו שמזמן לא ראינו. לפעמים הילדים הם רק תירוץ. רוצו לראות.

                         

                         

                        הסרט הוקרן באדיבות אולפני אלרום

                        _________________

                        רוצים להשאר מעודכנים? אל תהססו להצטרף לעמוד בלוג בפייסבוק

                        דרג את התוכן:

                        הציון שלי: 4 מתוך 5

                          ביקורת על מארינה מקסימיליאן בלומין,

                          על כשפים מענגים - עמוק בטל / מארינה מקסימיליאן בלומין

                          3

                          מוזיקה  

                          4 תגובות   יום שני, 29/11/10, 07:46

                          ''

                          אתם יודעים, לרוב אני לא נוהג לפרסם פוסט בעבור ביקורת על סינגל בודד (במקרה שלא שמתם לב, אני נוהג באיפוק וממתין בשקט לאלבום המלא), אבל דבר כזה מזמן לא קרה לי. פשוט לא יכולתי להתאפק.

                          מה קרה? על שולחני נחת הסינגל החדש של מארינה מקסימילאן בלומין ונפלתי. כלומר לא האמנתי למה שאני שומע. לרגע הייתי צריך לבדוק שוב שזה הדיסק הנכון.

                           

                          טנא מלא כוכבים? דשאים דובבים? רביבים?? לא יתכן. מתי בפעם האחרונה שמעתם כאלו מילים ברדיו שלכם וזה לא היה במסגרת סופשבוע עברי ב 103FM? מארינה, כמו תמיד, עושה את זה אחרת. חריג, יוצא דופן, תיאטרלי, אדיר.

                           

                          הבחירה ללכת על ז'אנר שירי המשוררים היא מעניינת, אבל הפרשנות הו הפרשנות. המילים של לאה גולדברג, מקבלות לחן מכשף מאת מארינה ועיבוד ממסטל, סמיך, מכשף וקודר של תמיר מוסקט האלוף. תוסיפו לזה גם שירה ברוסית ותקבלו גברת עם ביצים מה זה גדולות. ענקיות.

                          כבד, לא ממוסחר, לא קורץ לפלייליסט, נשמע קצת כמו שיר עם רוסי ובכל זאת כל כך ישראלי. הכי ישן ויחד עם זאת טרי ומרענן. אמיתי והולם את מארינה ומידותיה. מענג. ככה צריך לעשות מוזיקה.

                          להגיד שאני ממתין כבר לאלבום הבכורה של מארינה זה אנדרסטייטמנט. אבל גברת בלי לחץ, קחי לך את הזמן. אני כאן.

                          רוצים לשמוע? בבקשה!

                          והנה המילים היפות של לאה גולדברג:

                           

                          טנא מלא כוכבים

                          ריח דשאים דובבים

                          עמוק בטל

                          פועם לבבי

                           

                          הנה פעמיך קרבים

                          הרעידו ריבוא רביבים

                          עמוק בטל

                          פועם לבבה

                           

                          איזה קסם. איזה יופי. לשמוע שוב ושוב ושוב. השיר הכי טוב כרגע ברדיו שלכם.

                          __________

                          רוצים להשאר מעודכנים? אל תהססו להצטרף לעמוד הבלוג בפייסבוק

                          דרג את התוכן:

                          הציון שלי: 5 מתוך 5

                            פרופיל

                            rotemmon
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            בלוגים אהובים

                            • שמנמנים

                            הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך