עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    3 תגובות   יום ראשון, 19/6/11, 13:25

    ''

     

    ספרים על נוער הפונים למבוגרים, לא נדירים במחוזותינו. בהתאם לכך, לא נדיר למצוא גם ספרים שהדובר בהם הוא צעיר הפורש בפנינו את משנתו ואת אורחות חייו, בגוף ראשון. ראינו את זה לאחרונה בצוללת, אחד הספרים המדוברים ביותר באנגליה בשנים האחרונות שכאן עבר בשקט יחסי, בימי הפופ של עמיחי שלו, בזה שמחכה ואפילו דויד גרוסמן התנסה בזה פעמיים. הגדיל לעשות חדר של אמה דונהיו שסופר כל כולו מנקודת מבטו של ילד בן חמש. לא תמיד אפשר להתחבר לזה, לעתים זה לא קל, אבל כשזה עובד זה מצוין. 

     

    במקרה של הספר איך הכנתי את עצמי למלחמה, רק בעמוד 144 הבנתי סוף סוף מה מפריע לי בספר הזה. יותר נכון מה לא מסתדר לי בספר. אין ספק, לבן ורד, הסופר שכתב את הספר יש כשרון כתיבה אדיר. הוא חכם ורהוט, אבל הוא לא יודע איך ילדים בני 16 מדברים, מחוננים ככל שיהיו, ולא משנה אם הם מאשקלון, ירושלים או תל אביב. באופן מפתיע, זו דווקא לא נקודת החולשה של הספר. נקודת החולשה תבוא בהמשך.

     

    איך הכנתי את עצמי למלחמה נפתח בצורה קודרת ואפוקליפטית משהו, מן תחושת אסון שעומד להגיע. בקלות אפשר להתחיל לדמיין את סרט הקולנוע שיצא מכאן. חייל צעיר ומוכשר יוצא לאמן את חברו הצעיר בירי, אי שם בחולות אשקלון, כשמרחוק ניבטת עזה. התיאור החורפי והמעונן מקפיא את הקורא מההתחלה ועד הסוף, כרמז לכך ששום נחמה לא תצלח כאן. התיאורים כאן כל כך מדויקים שאפשר להריח את אבק השריפה וטעם החלודה של הנשק. הפתיחה המצוינת מכינה את הקורא לכך שכאן צפויה מלחמה וצריך להתכונן אליה. אך אם אתם חושבים שהרובה שיורה במערכה הראשונה ימשיך לירות גם בהמשך, אתם טועים. כי זוהי מלחמה אחרת לחלוטין.

    סירה רעועה ובה נער עזתי מיובש בשם רא'אד שנפלטה לחוף, תמשוך את תשומת ליבם של השניים ותיחקק עמוק בתודעתו של נוני. אותו ראאד יפצל בהמשך את הספר לשני סיפורים – הראשון והמושלם מביא את נקודת מבטו של נוני על החיים, והשני הוא בעצם נקודת חולשה המרכזית של הספר- הזיה מדומיינת על גלגול חייו של רא'אד עד שהגיע לחוף אשקלון.

     

    דמותו של נוני, כתובה נפלא. המלחמה שלו בחיים, בסביבה, באוהביו ובעליבות היא לב ליבת הספר וכאמור, החלק הזה מצוין וסוחף. נוני, דהיינו בן ורד, מפליא בדיוק התיאור של מהות החיים כנער בסיכון, בעל קשיי ההסתגלות, האכזבות מעצמו ומהסביבה- דבר שאינו מובן מאליו כשהעולם מתואר מנקודת מבט של נער. לא מטיפני, לא שופט, לא מבקר, אמיתי. נוגע. אין ספק שבן ורד אוהב את נוני, מרגישים זאת היטב בכל מילה עליו. מצד שני גם כשיש כבר תקווה- בדמות המורה תשרי שמאמין בנוני ומאפשר לו פתח לשינוי, נמנע ורד מליפול לבור הסנטימנטליות ומפתל את העלילה בקו עגמומי. כך יצייר תמונה על החיים העלובים של ילד בן 16, שלא מצליח ואולי גם לא ממש רוצה לצאת מהמעגל הזה. בל יקרב איש אליו, פן תאכל אותו האש. הייתי מציע לכל מי שעוסק בנוער בסיכון לקרוא את החיים מהצד השני.

    במקביל, מובא סיפורו של רא'אד העזתי. רא'אד, בדיוק כמו נוני, יתום אף הוא מאמא. הוא יוצא / בורח מחייו העלובים שלו וגם אצלו מערכת יחסיו עם האם המתה היא מורכבת. גם הוא, כמו נוני, חי בשולי החיים ונאבק במלחמה יומיומית. אך בניגוד לנוני בעל החזות הגברית הקשוחה, אצל רא'אד העסק קצת יותר רגיש, אפילו נשי ועדין.

     

    בן ורד מנסה להקביל בין שני העולמות ובין שני הנערים בעלי העקרונות, שמתהלכים על הקצה- רק מה, החלק הזה הזייתי ככל שיהיה, פרום, מרוחק ואיטי מדי. על אף חשיבותו הפוליטית- הוא מיותר.

     

    כשחלק אחד מצוין וחלק אחד חלש, זה מעט מתעתע- האם זהו ספר טוב או לא. התשובה היא כן, זהו ספר אמיץ וחשיבותו גדולה. מה שכן ברור מעל לכל זה שבן ורד, על אף הספר הלא אחיד, מסמן את עצמו בספרו השני כהבטחה. אני מחכה לספר הבא.

     

     

    איך הכנתי את עצמי למלחמה - בן ורד. הוצאת בבל. 2011

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      5 תגובות   יום שבת, 11/6/11, 08:56

      ''

       

      הבטחה לא ממומשת זה דבר מאכזב. בתי הקברות מלאים בהבטחות לא ממומשות. בתי הקולנוע מלאים עוד יותר בהבטחות שלא מומשו בכלל ו"בקרובים" מרמים בפרט. "בקרוב" שלא עומד בהבטחתו, זה כמו פרסומת ש"עובדת" עליך בעיניים. אתה מרגיש מרומה. והאמת, זה מתסכל. מתסכל לא פחות, זה לראות את לונדון בולווארד. סרט בעל פוטנציאל גדול, לוק מיופייף ושחקנים שעשו את זה טוב במקום אחר, ועדיין- כושל כמעט מתחילתו ועד סופו. ממש כמו שאמרו עלי בבית ספר- יש לו פוטנציאל, אבל הוא לא מנצל אותו.

       

      מבמאי שזכה באוסקר על תסריט שכתב לסרט פשע אחר, זה אך מתבקש שידע לקחת את המתנה שקיבל ולהפציץ בסרט מופתי, אך לא כך הדבר. וויליהם מונהם, זוכה האוסקר על השתולים- סרט פשע מושלם, מפתיע ורב היפוכים, חוזר הביתה ללונדון ומנסה עשות סרט פשע מקומי. לא שזה כל כך רע, זה פשוט מפוספס. ולא שחסרים דברים טובים: יש כאן קטעים מתוחכמים עם שלל רמיזות לסרטים אחרים שראיתם, קריצות לברנז'ה שמקפידה ללהק את מוניקה בלוצ'י לאותם תפקידים, עריכה מעולה, פסקול מגניב (שמשובץ בקטעים הכי לא נכונים) וזהו.

       

      העלילה לעומת זאת, שחוקה כאילו לקחו את שומר הראש וערבבו אותו עם שאריות לוק סטוק ומה שיצא זה לונדון בולווארד. וזאת לא מחמאה. הסרט מורכב משני סיפורים מרכזיים ולא מעט סיפורים קטנים. מיטשל (קולין פארל) הוא סוג של פושע עם לב זהב, שרק במקרה ריצה שלוש שנים בכלא. הוא כזה חמוד ומקסים, שכולם נופלים לרגליו ומנסים לשדל אותו לעשות את השוד המושלם. מרגע מסוים, הוא מסומן על ידי ראש מאפיה פסיכופת, שיזכיר שזה בכלל סרט פשע, אם לא סרט אימה.

       

      מיטשל שרוצה לברוח מעולם הפשע, הולך להיות סוג של שומר ראש לשרלוט - דוגמנית לוהטת-אך-מבודדת (קירה נייטלי), המנסה כוחה גם במשחק. כבר ראינו מה קורה ללא מעט דוגמניות שמנסות את זה. לרוב, זה לא עובד טוב. לשרלוט אין ממש חיים בגלל הפאפארצי ומנגד גם אין לה ממש קריירה. אם חשבתם שבארץ הפאפארצי הוא סיוט, עוד לא הגעתם ללונדון. הם אורבים ורודפים, הם מנבלים את הפה ובמילה אחת – צהובים. מה שווה כל היופי הזה, אם את חיה בכלוב של זהב, חשוך ומבודד ועוד עם הסוכן המסטול שלך. אבל גם בזה הסרט מפספס, כי אם ראיתם סרט אחד או שניים בחיים, אתם ודאי יכולים לנחש מה יקרה בין שרלוט ומיטשל, נכון? נכון.

      בין שני הסיפורים האלה, יהיו סיפורי משנה לרוב שיתחילו ויתפוגגו כלעומת שבאו. מה חשיבותם? לא ממש ברור, אך ברור שהיה אפשר בלעדיהם.

       

      לונדון בולווארד, אם כן, נופל בכל האתגרים שהציב לעצמו ולא מצליח להחליט מה הוא בדיוק- סרט פשע מגניב עם קצב מהיר ועריכה ומסוגננת, או בעצם דרמה אפלה עם אמירה חדה על עולם הזוהר הריקני והבודד, ברחובות לונדון המנוכרים. הידוק זה שם המשחק והידוק זה בדיוק מה שאין כאן. הסרט מכיל יותר מדי סיפורים קטנים ופרומים ופחות מדי קשר אמיתי ביניהם, ובעיקר- עניין. מה שמותיר שוב ושוב תחושה מאכזבת, שהנה עוד קטע מצוין הלך לאיבוד בים של סצנות סתמיות וחבל.

       

      אך אם בכל זאת צריך למצוא נקודת אור מרכזית ברחובות לונדון, שרק בשבילה שווה לרכוש כרטיס לדבר הזה, זה דווקא (ובאופן מפתיע מבחינתי) קולין פארל. לרוב שחקן של טריק אחד. הוא מגלה כאן עומק ואנושיות יוצאת דופן, כמו גם חינניות ופגיעות וכל זה בעת ובעונה אחת. הוא מושלם.

       

      לעומתו, שלושת עמיתיו המרכזיים בסרט, אלה שהצטיינו בסרטים אחרים כושלים כאן. קירה נייטלי, חד מימדית ומעצבנת מתמיד, בדמות הכי מפוספסת ושטחית בעלילה. דיוויד תיוליס, כסוכן שלה ממשיך את שורת התפקידים המביכים שהוא עושה לאחרונה, ומעורר תהייה האם עירום היה הסרט הכי טוב שלו? גם ריי וינסטון בתור הקרימינל המושלם, לא עושה תפקיד שחורג מאיזה תבנית שלא ראינו קודם. כל אלה יחד, מסמנים את לונדון בולווארד כסרט שבמקרה הטוב אפשר לראות בבית, אם לא מקרינים במקרה את השתולים.

       

       הציון- 2.5

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 3 מתוך 5

        12 תגובות   יום שלישי, 31/5/11, 20:03

        ''

         

        והפעם הרשו לי לפתוח בצורה מעט שונה. באזהרה.

        צופים יקרים, עץ החיים הוא לא סרט של בראד פיט ושון פן. הם אולי מופיעים בו, אבל זהו לחלוטין לא סרט עם בראד פיט ושון פן. בבקשה, אם חשבתם ללכת לסרט עץ החיים, אתם מוכרחים לקרוא איזו ביקורת אחת או שתיים ולחשוב טוב טוב לפני שאתם הולכים על זה. אני מדמיין את אותם מסכנים שראו מודעה לסרט חדש של השניים ולא קראו עליו דבר, רכשו כרטיס, הביאו בייביסיטר ובמקום זה קיבלו ערב פיוט ושירה ארוך משולב עם סרט טבע מרהיב, אבל בכל זאת - סרט טבע. ושלא תבינו לא נכון – בעיני, מדובר בסרט מבריק ומרשים. לא פחות.

         

        ובכן, כמו שאתם מבינים מאזהרה זו, עץ החיים הולך להיות הסרט השנוי ביותר במחלוקת בשבועות הקרובים. אחרי פסטיבל קאן בו הוא יצא וידו על העליונה (לארס פון טראייר? תאכל אבק) ויותר מדי שנים של שתיקה, טרנס מאליק מביא שוב יצירה שלא תמיד יודעים איך לאכול אותה, אבל אני? אני אוהב את טרנס מאליק. אוהב אותו מאוד.

         

        מי שהביא את ימים ברקיע האלמותי, את הקו האדום ואת העולם החדש, לוקח הפעם את הקולנוע הפיוטי והאוורירי עד לקצה. בלי עלילה קוהרנטית וליניארית, עם שבירת מוסכמות לגבי מהו סרט ואיך אחד כזה צריך להיות. רצף של תמונות קצרות וארוכות, שבורות לסיפור לא בהכרח כרונולוגי, לא בהכרח נהיר ובהיר. טרנס מאליק מזמין את צופי הקולנוע למרחקים ארוכים לשעתיים ומשהו של קולנוע אתגרי עוצר נשימה, שכן – כמו שכבר הבנתם: אי אפשר להישאר אדיש אליו. או שאוהבים או שממש שונאים. אין אמצע כמעט. ולא, על אף בראד פיט, הפעם לא מדובר בקולנוע לכולם. בידור? את זה תמצאו בבדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק.

         

        אבל עץ החיים הוא לא רק פיוט. זהו בעיקר סרט דתי. נוצרי מאוד. כמדומני, זהו הסרט הדתי ביותר של מאליק ולא בכדי. עץ החיים עוסק באובדן ובחיפוש אחר הנחמה וריפוי הכאב. אובדן של ילד, של אח והכעס הנלווה לו- באמצעות שאלות קשות לאלוהים, מחשבות ותהיות אובדניות. בעוד בני המשפחה ממאנים להשלים עם האובדן, הגאולה בוא תבוא בשלל דימויים דתיים על גדולתם של החיים ועל נזר הבריאה. אז ייכנס לתמהיל הקולנועי הזה, כל מה ששמעתם לשמצה על עץ החיים – חזרה אחורה בזמן אל סיפור הבריאה, אל התוהו ובוהו, אל יצירת השמיים והארץ וכל צבאם, על יצירת החי וכן גם את הדינוזאורים תפגשו כאן ועוד כמה שאלות קיומיות. אם אתם ציניים, זה לגמרי לא בשבילכם. אבל החלק הזה הוא פשוט יפיפה ומרשים, כמעט קלאסי ושמימי. על דבר אחד אי אפשר לחלוק לגבי סרטיו של מאליק בכלל ועל עץ החיים בפרט – את היופי אי אפשר לקחת ממנו.

        מי שצלח את החלק הזה, מגיע לשלב הבא בו ייכנס הסרט כבר לתמות "קולנועיות" קונבנציונליות יותר. מערב שירה דתי הוא יהפוך לדרמה משפחתית נוגעת ללב, אם כי מעט ארוכה יחסית באופן מפתיע. החלק השני של הסרט מסביר קצת יותר לעומק את הדינמיקה המשפחתית, עד כמה שמאליק מאפשר לסיפור לצאת. מאליק חזור לילדותם של הגיבורים, ומתמקד ביחס הנוקשה והאלים של האב (בראד פיט) , בעיקר לבנו הבכור ג'ק (כולם מדברים על שון פן, אבל אף אחד לא מדבר על הילד שמשחק אותו בצורה מדהימה – האנתר מקראקן). כמובן שדמות האב, שתיקת האם, קנאה בין האחים (לצופים רגישים במיוחד מדובר בקטעים מדמיעים, הזהרו) ואמריקה של שנות החמישים מעצבים אותו כבוגר כעוס ועצוב. אמנם גם בחלק הזה, לא כל החלקים ברורים דיים, אך ללא ספק זהו גם חלק מרגש ואמיץ, לא פחות. באחת הסצנות החזקות בחלק הזה ג'יק הילד בא בחשבון עם אביו הקשוח בטענה כי הם דומים זה לזה ולכן שונאים זה את זה. ברגעים רבים הוא אפילו סנטימנטלי יותר ומעורר הזדהות. ברגעים אחרים הוא פשוט מפעים.

         

        ערב שירה ופיוט? קולנוע אווירתי? שיעור תנ"ך? שיעור אזרחות? הכל יכול להיות. מה שבטוח טרנס מאליק, על אף היומרה והשימוש לעתים בקלישאות שחוקות, הוא אתגר המותח את גבולות הקולנוע ומזכיר כמה המדיום הזה מרשים, כשהוא מרשים!

         

         

        ומחשבה לסיום:

        תופעה שחוזרת על עצמה ביותר מדי סרטים לאחרונה - צופים המגיעים לסרט שאינו לרוחם, מדברים בקול רם ומחווים דעתם, צוחקים וכן הלאה. קצת נימוס ושלא יפריעו, זה יותר מדי לבקש?

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 4 מתוך 5

          8 תגובות   יום שבת, 28/5/11, 10:15

          ''

          כבר משוט הפתיחה המהפנט, לצלילי You And whose Army של רדיוהד, הלב נלפת חזק. המצלמה משוטטת בין חבורת ילדים מוזנחים בתור לגילוח ראשם ומתמקדת במבט שובר לב של ילד עם עיניים עצובות. קאט. עכשיו מתחיל באמת הסרט. תזכרו את הסצנה הזאת. לא תשכחו את העיניים האלה. האישה ששרה, יעשה כמעט הכל כדי שתחשבו עליו אחר כך.

           

          נציג קנדה לאוסקר לפרס הסרט הזר הטוב ביותר, מתחיל אמנם שם, אך מתרחש רובו ככולו במזרח התיכון. נאוול מארוואן הולכת לעולמה ומותירה בידיי מנהלה צוואה הקוראת לשני ילדיה להתחיל לגלות את האמת על אמם ובסופו של דבר- גם על עצמם. האם מבקשת לסגור מעגל, כי רק כך תוכל לנוח על משכבה בשלום. בצוואה היא מבקשת מהם למצוא את אביהם החי, שעד לאותו רגע חשבו למת ומספרת להם כי יש להם עוד אח. כבר מעניין הצוואה ומדרך הקבורה בה האם מבקשת להקבר, מבינים הילדים כי יש כאן סוד וחטא גדול. המשימה שולחת אותם למזרח התיכון. למדינה שלא אומרים את שמה, אך לפי המאורעות יש לשער כי מדובר בלבנון (למרות שצילומי הסרט מטעים טיפה כי הוא בכלל צולם בירדן המדברית, אבל זה לא באמת רלוונטי). הבת נעתרת למשימה מיד, הבן מתנגד למשימה באופן נחרץ.

           

          ביציאתה אל אותה המדינה משחזרת הבת את מסלול החיים של אמה. מכפר הולדתה, שממנו גורשה בגלל חילול כבוד המשפחה ועד הכלא בו כביכול סיימה את מסלולה המזרח תיכוני, כשברקע מלחמת האזרחים- מוסלמים נגד נוצרים. על רקע החיפוש יובא סיפורה של האם בפלשבקים, כשכל תחנה יותר טרגית מהשנייה. הבחירה בשתי שחקניות שכל כך דומות זו לזו היא הברקה. לרגע לא נבין במי אנחנו צופים – באם או בבת. הסיפור של מי מסופר כעת?

           

          סיפורה של האם חושף אמת קשה (ולא שלא ידענו אותה, אך בכל זאת) במלחמת אחים כולם מפסידים, אבל נשים וילדים על אחת כמה וכמה. שנאה מעוורת מלהבחין בבני אדם ולפעמים שנאת אחים היא השנאה הקשה מכולם. בהתאם לכך, הסרט ינוע מכאב אחד לאחר ללא הרף, כאשר רף הכאבים הולך וגדל. חשבתם שרצח על רקע חילול כבוד המשפחה זה קשה? חכו חכו, עוד לא ראיתם כלום.

           

          כפי שהבנתם, האישה ששרה, שייך אמנם לז'אנר סרטי הדרמה חברתית-פוליטית-אקטיביסטית, אך אפשר לראות אותו באור קצת אחר (וייסלחו לי קוראיי הפוליטיים-פמיניסטים-אקטיביסטים). אם מקלפים ממנו את כל המשמעויות הפוליטיות-חברתיות שלו, זהו סרט משפחתי. כן סרט משפחתי. נכון, המסרים החברתיים והפוליטיים, הם חשובים (גם אם מעט דידקטיים), גם זעקת ההתעללות בנשים היא חשובה ומשמעותית, אך אין לזלזל ולהקל ראש גם בהלך הרוח המשפחתי שבו. זהו סרט על סודות שאנשים נושאים איתם עד המוות, על סיפורי חיים שאנשים מסתירים ועל התחלות מחדש במקום אחר בתקווה לקבור את העבר. אך האם בכלל אפשר לקבור את העבר ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה? כעת זה במזרח התיכון, אך אפשר היה להעתיק את העלילה לזמן אחר ולמקום אחר, אירופה למשל לפני 65 שנה נגיד, וזה עדיין יהיה רלוונטי.

          כאשר מדובר בטרגדיות אנושיות, האינסטינקט הוא לחשוב שמדובר במסחטה רגשית, אך המקרה של האישה ששרה הוא הפוך לחלוטין. בקלות אפשר היה ללחוץ כאן על נקודות הקיטש והפורנוגרפיה של הכאב, אך הבמאי דניס וילנו, בוחר בדרך של איפוק ואולי אפילו בסוג של עידון אסתטי מצולם היטב (עד כמה שאפשר לקרוא לזה עידון), אבל זה לא יהיה קל.

          ''

           

          במסגרת המסורת הכה טרנדית כעת, גם האישה ששרה הוא סרט תובעני. יש לו קצב אחר. הוא בונה את עצמו לאט לאט- לבנה אחר לבנה, פרט אחר פרט. הוא מנצל היטב את הזמן העומד לרשות צופיו. יהיו כאן טוויסטים. תהיה פה הליכה קדימה-אחורה. יהיו כאן פלשבקים. נתבלבל בין הדמויות, שייראו לנו טיפה דומות. נתבלבל בין השמות, הזמן והמקום. אבל בקצב אחר.

          לפעמים האיטיות הזאת היא בעוכרי הסרט. אם במהלך כל הסרט נשלפו הקלפים אחד אחד ובאיטיות. נראה שלקראת הסוף מישהו לחץ טיפה יותר מדי חזק על הדק הטרגדיות והחליט לחשוף הרבה קלפים בבת אחת. התחושה היא של כמעט מחנק. כמה כאב אפשר לשאת בבת אחת? אבל רגע לפני שזה ירגיש קצת יותר מדי, נגיע לסוף ואיזה סוף זה יהיה. ממש כמו הפתיחה שלו – לופת, מטלטל, עצוב. רק סבלנות. תתאזרו בסבלנות.

           

          אם מקודם הזכרתי את רדיוהד שבפתיחה, תהיתי אם הבחירה לשלב בפסקול המועט שני שירים (מעולים) של רדיוהד מהאלבום Amnesiac – היא מקרית. הרי האמנזיה הנגזרת משם האלבום היא מחלת השכחה ואילו כאן זו מחלת הזיכרון. מקרי? לא חושב.

           

          האישה ששרה הוא סרט חזק מאוד, בעיקר בסופו, שגרם לי לתהות – באיזה עולם אנחנו חיים? וגם - האם באמת צריך לדעת הכל? לא יודע. עוד אין לי תשובה חד משמעית על כך. 

          דרג את התוכן:

          הציון שלי: 4 מתוך 5

            7 תגובות   יום שבת, 21/5/11, 09:14

            ''

             

            לפני כמעט שנה הסתובב לו בארץ ה- סרט שהיה (לכמה רגעים) הדבר הגדול הבא. כולם דיברו עליו. כולם רצו לראות אותו. כולם התפעלו מההישג הגדול ונדהמו להווכח שהנה סוף סוף הגיע סרט כל כך רלוונטי לקולנוע. כל כך עדכני, כל כך אמיתי. לסרט ההוא קראו הרשת החברתית. סביר להניח שאם לא היה נאום המלך בסביבה, הוא היה גורף יותר מפרס אחד מרכזי או שניים בטקס האוסקר. בשקט בשקט (ואחר כך ברעש גדול), יצאה בערך באותו הזמן בעולם ורק עכשיו אצלנו, המקבילה התיעודית שלו – קטפיש. בכל מה שהסרט ההוא ניסה להגיד והצליח לעשות זאת רק באופן חלקי, בא קטפיש (ולא, לא נזכיר את הקשר לישראל), שזורק לנו את האמת המטרידה בפרצוף. אנחנו שפמנונים.

             

            בדיוק כשחשבנו שכבר שמענו הכל על הפייסבוק (מבלי להגיד מילה על המחאות שנולדו שם) וסיפורי הזוועות על מחדלי האינטרנט בא קטפיש ומלגלג - עוד לא ראיתם כלום. אם להשתמש בקלישאה הנדושה - המציאות עולה על כל דמיון, בקטפיש זה אנדרסטייטמנט. מופרך? הזוי? לא אכחיש. זה בדיוק הסרט שבא להדיר שינה מעיניכם. וזה עוד סרט תיעודי. לא פעם ולא פעמיים חשבתי בראשי במהלך הצפיה: לעזאזל, מתי בפעם האחרונה הרגשת מוטרד כל כך בסרט תיעודי? ממתי סרט תיעודי גורם לך לפחד כאילו אתה ילד קטן שנשאר עזוב בחושך?  ובכן, ברוכים הבאים למציאות שאפילו טובי התסריטאים לא היו יכולים להמציא. ואם כן, זה היה נשמע מצוץ מהאצבע.

             

            ''

             

            את המציאות העקומה, הבלתי נתפסת הזו ננסה לתמצת בקצרה על מנת לא לקלקל, כי בכל זאת מדובר בסרט מתח, אתם יודעים. ניב שולמן, נייס ג'ואיש בוי העוסק בצילום וקולנוע, מצלם עבור ה"ניו יורקר" תמונה. הוא מקבל בפייסבוק שלו הודעה מילדה בת 8, בשם אבי, המספרת לו כי ציירה את התמונה מחדש. ליד הילדה המוכשרת והמיוחדת אפילו פיקאסו נראה מישל קישקה, ואט אט נרקם קשר בין הצלם החינני לילדה ומשפחתה. בין היתר נרקם אפילו קשר רומנטי – וירטואלי – בין ניב למייגן, אחותה הגדולה של אבי. מכאן כדאי אולי לעצור על מנת לא לקלקל, נאמר רק כי טעות אחת במארג, חושפת תרמית גדולה, מטרידה ומדהימה של זהויות מושאלות ובדויות.

             

             

            מעבר לכך שהסיפור מעורר בעתה, עד כדי קשיים בהרדמות אחר כך, העוצמה הגדולה של קטפיש היא ביכולת ללכת עד הסוף ולא לחסוך מהצופה דבר. לספר עלילה, גם אם היא מביכה ולפתל אותה עם טוויסטים קיצוניים. מסתם סיפור קטן ומחמיא על הערצה ואמנות שתועד במקרה, עד לפרשיה החושפת שוב כמה הרשת היא קרקע נפלאה לחולי נפש. וכך בעצם להרעיד את עולמו של הצופה. לגרום לו לחשוב. להניע אותו מסביבת הנוחות.

             

            אי אפשר שלא לחשוב שוב על מידת החשיפה שלנו, ומי באמת צופה בנו. זה לא היה עובד אלמלא היה במרכזו ניב שולמן (לא, הוא לא ישראלי, תנוחו) – עלם חמודות, כריזמטי ושובה לב וכמובן מושאי אהבתו, נציגי אמריקה האחרת. גם אמריקה לא יוצאת מוחמאת מדי מכל הסיפור. מעוותת. טראשית, כמו שרק אמריקה יכולה להיות. יחד הם גורמים לנו לחשוב שהדבר עוכר השלווה באמת הוא שאנחנו לא יודעים כלום. שכמו הקרינה הסלולרית, כך גם עם החשיפה. אנחנו עוד לא יכולים לאמוד את הנזק שזה עושה לנו.  קטפיש יגרום לכם לחשוב שוב ושוב על מהי חשיפה.

             

            חשיפה במילים אחרות: במה אני מוכן לשתף, האם אפשר להיות בקשר וירטואלי עם מישהו שאנחנו לא מכירים ומי עומד שם באמת. מילה שלי, ביום שאחרי הסרט, אפילו הסטאטוסים של החברים שלכם בפייסבוק ייראו לכם חשודים. מי מסתתר מאחורי המסיכה – קטפיש או ילדה יפה. 

             

            Catfish - להשיג בספריות ה DVD, בסינמטקים ובyes דוקו והחל מ28.7 בבתי הקולנוע

             

            דרג את התוכן:

            הציון שלי: 4 מתוך 5

              3 תגובות   יום שני, 9/5/11, 10:28

              ''

              "על גבעה רחוקה במזרח מנצנצים אורות בתים קטנים, צרור איטי של מקלע רחוק עובר פתאום דרך העצים, דרך האבנים, 'עוד מעט נחטוף', אומר שניר, 'מהאויב הלא נראה. עוד מעט נהפוך לשיר - עוד מעט אולי כבר לא נהיה". 

               


              יום הזיכרון. מהו הזיכרון למי שאיבד את היקר לו מכל? מהי שכחה? יש מי שזוכר יום יום. האבדן לא מאפשר לו לשחרר או להרפות ולהמשיך הלאה. הזמן לא מרפא ולא מביא לו הקלה. כל יום הוא יום זיכרון. בכל יום יש דקה דומיה. בשביל כל השאר, היום הזה מבקש לעצור לרגע את המרוץ ולזכור. לזכור. יש הרבה דרכים לזכור. יש הרבה טקסים גדולים וקטנים, אשר לוחצים היטב על כפתורי הזיכרון. אך טקס הזיכרון שלי מתקיים דווקא ברדיו, כשאני לבדי בביתי. אחד הטקסים המיוחדים והמרגשים (לפחות אותי) כל פעם מחדש הוא פרויקט ההנצחה של גלי צה"ל - עוד מעט נהפוך לשיר.


              זוהי שנתו התשיעית של הפרויקט בו אמנים שרים שירים או קטעי מכתבים ופתקים, שכתבו נופלים (חיילים וחיילות ונפגעי פעולות האיבה) ולוקטו מיקיריהם או נמצאו בעיזבונם לאחר לכתם. המילים הופכות מצמררות יותר ומקבלות משמעות חדשה עם פרסומן. שיר אהבה של נער מתבגר הופך לשיר פרידה עתיר רמזים לבאות. שיר על חלומות הופך לשיר אשכבה. אך אם יש דרך שבה ניתן לזכור אותם, היא השיר. כך, הופכות המילים לזיכרון חי ויום-יומי, מצבה מרגשת שנשארת גם אחרי שיום הזיכרון נגמר. לפני כל שיר מובא סיפורו של הנופל/ת ומבקש לספר ולהזכיר, להכיר לעולם דמות אחת, עולם אחד מבין 22,867 החיילים והחיילות, האזרחים והאזרחיות שנפלו. סיפור של אדם אחד, שהיה ואינו.


              במשך תשע שנות הפרויקט לקחו בו חלק מיטב האמנים ואם אתם אנשי רדיו, אז לבטח הזדמן לכם לשמוע חלק מהם. אולי אתם מכירים את השירים "שום דבר לא יפגע בי" המצמרר גם בפעם האלף, שכתב ארז שטרק ז"ל וביצעו כנסיית השכל, "בפאב השכונתי" היומיומי, שכתב גלעד שטוקלמן ז"ל ושר אריק ברמן, "גרגר אחד יכול" שכתב עומר שליט ז"ל וביצעה גלי עטרי, "ידעת שזה זמני" שכתב נמרוד רגב ז"ל ושר אייל גולן, או את "ריבונו של עולם" שכתב בארי חזק ז"ל ושר ברי סחרוף בעוצמה שמטלטלת בכל פעם מחדש, "אוהב אותך חזק" שכתב נדב הררי ז"ל וגידי גוב שר. ויש עוד המון שירים שבוצעו במסגרת הפרויקט שמעלים דמעה בכל פעם מחדש. כבכל שנה אני מנסה בדרכים לא דרכים להשיג את השירים הנ"ל שיהפכו לחלק מפסקול חיי, גם בשגרה, גם אחרי יום הזיכרון. זה חלקי הקטן והזעום בהנצחתם. לשמוע אותם. לשיר אותם.

               


              אם יצא לכם להקשיב לתחנות גלי צה"ל ולגלגל"צ בימים האחרונים, סיכוי גבוה שנתקלתם בשיר חדש של רוני דלומי – "שלחי אותו" או את "אמא, אבא וכל השאר" של הפרויקט של עידן רייכל, הם רק חלק מהפרויקט שיושמע היום, יום שני בשעה 14.00 (גם השנה תוכלו לצפות בערוץ 2 בשעה 18.40). עוד משתתפים השנה בפרויקט ההנצחה המבורך הם: מוניקה סקס, קוואמי, עידן עמדי, ערן צור, אוהד וענת חיטמן, אריק סיני, איה כורם ויוני רכטר.

               


              אז רגע לפני שהמדינה נשטפת בחגיגות יום העצמאות, המשכיחות שרק לפני רגע בכינו והמעבר הבלתי פשוט אף פעם, אני עוצר לרגע, בוכה המון ולוקח איתי את השירים של מי שכבר הפכו לשיר.

              דרג את התוכן:
                23 תגובות   יום ראשון, 8/5/11, 17:32

                צלול

                ''

                מעורר מחשבה

                '' 

                מעורר השראה

                ''

                רגוע

                ''

                צבעוני

                ''

                מבודד

                ''

                מסעיר

                ''

                מפזר עננים

                ''

                עוצר נשימה

                ''

                עכשיו זה הזמן לחזור. להתחיל מחדש. לנשום.

                דרג את התוכן:
                  9 תגובות   יום שני, 11/4/11, 22:38

                  מי אמר שתמיד צריך להתמודד עם כל מה שקורה לך בחיים?

                  כולם אומרים לי: "תתמודד". אני מנסה. לא מצליח. אני חושב ש"להתמודד" זה לפעמים דבר המוערך יותר על המידה. ברצינות. האמת היא שאני ממש מקנא באלו המתמודדים בצורה קרה עם כל דבר שקורה להם, ולא נרעדים ממנו כעלה נידף ברוח האביבית. אז תרשו לי לרגע לייצג את הקול הדומם: מותר לו לאדם לברוח מדי פעם ולמצוא את עצמו. בריחות קטנות עם סוף ידוע מראש, הן לגיטימיות, וכשמגיעים המים עד נפש – קח לך חופשה וצא לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה. הרי מיטב המומחים אומרים שזה עושה טוב ללב.

                  אז אני יוצא.

                  להרגיע קצת את הווליום.

                  ולעשות דברים שאני לא רגיל להם:

                  לחשוב מרחוק.

                  לעשות התחל מחדש

                  ולהתחיל. לנשום. לראות. להרגיש.  לשבת בשקט.

                  לשכוח דברים שמוטב להם להישכח

                  ולהזכר במה חשוב באמת.

                  לשחרר. להפרד.

                  להשלים.

                  לקבל.

                  אז תשמרו פה על עצמכם ותחגגו היטב את האביב: תלכו לראות סרט או שניים (אגב, יללה הוא סרט מפעים וחכם, תנסו), תקנו איזה דיסק ישראלי לעצמכם (את אהוד בנאי למשל?) ואיזה דיסק מתנה למישהו שאתם ממש אוהבים (קרן אן, אולי?), תקראו ספר שעוד לא קראתם (תנסו את "איך הכנתי את עצמי למלחמה" של בן ורד) ובעיקר – תמצאו איזה אפיקומן. מגיע לכם. אנחנו נתראה בקצה האביב בעוד ארבעה שבועות. חג שמח

                  רותם

                  דרג את התוכן:
                    3 תגובות   יום שני, 11/4/11, 13:55

                    איך יודעים שפסח מתקרב?

                    מלבד העובדה שהימים נעשים חמימים יותר (טוב, השבוע האחרון לא מייצג כלום), הסימן המרכזי הוא מבול של מוזיקה ישראלית הנוחת בחנויות (כן, יש עוד מי שרץ לקנות דיסקים ישראלים). אז כמאמר השיר - קנו לעצמכם מתנה לחג. ואם אפשר להציע, אז אני בעד דיסק ישראלי.הכי קלאסי.

                     

                    אז מה לבחור?

                    אם לא הספקתם לקנות ולעדכן את הספריה שלכם במיטב תוצרת האחרונה זה הזמן, ואלו חמשת דיסקים הישראלים שהכי אהבתי בשלושת החודשים האחרונים:

                     

                    קרן אן - 101- שיק זו לא מילה גסה וכמה שיק יש על הבחורה. הבחורה המרכזית בימים אלה בחיי (לא מה שאתם חושבים, פשוט שומע אותה המון). אלבום קרן אני בכל רמ"ח איבריו, ואיזה תענוג זה, בתנאי שאתם חובבי הסגנון הרך והנעים. עשרה שירים עדינים של קוליות מענגת בתפר שבין ניו יורק לאירופה. הדיסק הכי נעים לפתוח איתו את האביב ואפילו אחד מי יודע נמצא פה ולא ידעתם שזה יכול להשמע חזק כל כך, לכן מומלץ לפתוח עם שיר הנושא 101.

                     ''

                     

                     

                    מוניקה סקס - מנגינה- מוניקה סקס עשו את הדיסק שקינגס אוף ליאון היו רוצים לעצמם. מנגינה הוא אלבום כייפי ולהיטי, תודות לעופר מאירי, שסייע לחבר'ה ליישר קו. מי צריך יותר מזה? השמלה ממדריד או מנגינהרמקולים או גשר? זה לא משנה. כולם נותנים בראש ומקפיצים את הרגלייםמזמן לא היה לגיטימי כל כך ורלוונטי כל כך להיות בן 35 ולהנות מזה. תודה מוניקה.

                     

                    ''

                    אסף אמדורסקי - צד א'- דיסק השנה שלי עד כה והדיסק הותיק פה בחבורה. רוצו לקנות. אסף במיטבו חוזר לזירה מוכרת של קצת יותר גיטרות וקצת פחות אקטרוניקה. את הסיפתח מומלץ לעשות עם  רעידת אדמה כמובן. דואט הפרידה הכי קורע לב שתוכלו לשמוע וקרני פוסטל אלופה כתמיד. זו לא רעידת אדמה זה צונאמי. 

                    ''

                    אהוד בנאי - רסיסי לילה- טרי טרי טרי, הרגע יצא מהתנור וכבר מתנגן אצלי במערכת. אהוד בנאי רגיש ועדין מתמיד, מביא 14 טיפות טל מענגות ומרעננות, מזכירות למה מלך יש רק אחד. מומלץ להתחיל באבן ספיר, שהוא פנינה בכלל או באני הולך הדילני, בעל השורה האלמותית שבעצם מתמצתת את האלבום כולו: עומד על גשר ההלכה, מחפש את דרך השלום. אלבום ממתק.

                    ''

                    נעם רותם – ברזל ואבנים– עוד שחקן טרי מאוד בחבורה, ממשיך את הקו של עזרה בדרך, אלבום המופת הקודם של נעם רותם. גם הפעם מצב הרוח לא מי יודע מה שמח, אבל שמח זה אובר-רייטד. מסמרים חותכים לחג מדמם במיוחד. יצירת מופת שניה? לא אכחיש זאת. מומלץ להתחיל בשיר הנושא הבועט - ברזל ואבנים, או עם קראת לי קין בעל השורה החזקה: "מי שזורע רוח, קוצר סערה" או הכיתה שלנו, תמונת מחזור עגומה ועצובה.

                    ''

                    יסלח לי ברי סחרוף שטרם הספיקותי לשמוע את כל הדיסק שלו, אבל כמו שאני מכיר את הבחור - זו הולכת להיות חגיגה. בינתיים קבלו מתאבן בטעם זמן של מספרים.

                    חג שמח!

                    דרג את התוכן:
                      ביקורת על ציון ואחיו,

                      ציון דרך או ציון עובר? על ציון ואחיו

                      9

                      סרטים  

                      6 תגובות   יום ראשון, 3/4/11, 09:06

                      ''

                      משפחה מפורקת, שני אחים עם מערכת יחסים מורכבת, ילד בכור בעייתי, ילד צעיר באזור גיל הבר מצווה, רונית אלקבץ, צחי גראד. רגע, בסרט הזה היינו לא מזמן, לא? הא כן, היינו וקראו לזה אז –  מבול. היום קוראים לזה ציון ואחיו. ואכן, תחושת דז'ה וו קלה תעלה בכל מי שיצפה בשני הסרטים, ותהייה קלה – מי העתיק ממי או האם הדמיון הקל מקרי בלבד. בכל מקרה, שני הסרטים קטנים בדרכם, ראויים מאוד, מרגשים, עשויים נפלא ושווים. כאשר ציון ואחיו הוא האח המחוספס ואילו מבול הוא האח העדין. אבל בואו נתחיל מהתחלה.

                      תגידו מזל טוב, נולד לנו סאנדנס! סוף סוף אפשר להגיד שגם לנו יש סרט סאנדנס כהלכה. לילד קוראים ציון ואחיו. נכון, ציון הזה הוא לא הישראלי הראשון שנתמך בסאנדנס ולא הישראלי הראשון שמוצג שם בהקרנת בכורה (כבר לפני שנתיים, מה קרה למפיצים? ולמה עכשיו? לא חבל על התחרות עם מבול?) - אבל הסאנדנס הזה הוא אופי. ההרגשה הבולטת בצפייה בו היא של סרט קטן ואינטימי, בוסרי (סרטו הארוך הראשון של ערן מירב), פגום ובכל זאת מלא תנופה- שיכול היה להתחרות בקלות בכל סרטי הסאנדנס העוסקים במשפחות מפורקות וזאת בדרך כלל עם מספר מצומצם של שחקנים בהופעת בכורה כובשת (סאנדנס, בקצרה- פסטיבל שהפך לשם גנרי ותו תקן לסרטים עצמאיים, לרוב ליוצרים בתחילת הדרך).

                      ציון ואחיו, מתרחש בעיר התחתית של חיפה, זו שאמנם קרובה לים וסמוכה לרכבת, אך ניבטת משם ענייה, מכוערת ומתפוררת. רחוקה שנות אור מהטכניון ומשכונות הכרמל היוקרתיות המסמלות שאיפה לחיים אחרים. ובינתיים בשכונה, הנוער בשוליים והחיים שלו אמנם לא בין המחשב לפייסבוק ועדיין שגורים בו משחקי הרחוב, אך גם האלימות בו היא דבר יומיומי. גם האלכוהול. גם עישון.

                       

                      ''

                      ציון ואחיו מאיר, מנהלים מערכת יחסים מורכבת. מורכבת בעיקר מאהבה ושנאה. דאגה וקנאה. הזדקקות ודחייה. בהעדר אבא בבית, מאיר משמש לציון הצעיר, הרבה מעבר לאח. הוא סוג של מגן, אך זוהי רוב הזמן משענת קנה רצוץ ודוקר. אמנם זה לא מוצהר, אך ברור לכל שמאיר הוא בעל אישיות גבולית, שמאורעות החיים והתפרקות הבית שרטו היטב את נשמתו. זה בא לידי ביטוי ביחסו לאמו ולנשים בכלל, אך מקבל משנה תוקף בכל מה שקשור בציון. ציון ואחיו, כך נראה מהר מאוד, מגלמים את שני ההפכים – זה בעל התקווה וזה שאבד עליו הכלח, זה הרגיש והעדין וזהו הר הגעש הנוטה להתפרץ בכל רגע נתון.כשלציון נגנבות הנעליים והחשד מצביע על נער אתיופי, לא מהסס מאיר לתקוף את הנער ולגרום לאסון גדול.

                      לא קשה למצוא בציון ואחיו פגמים, אבל לא ממש חייבים, כי בכל זאת משהו בסרט הזה עובד ועובד מצוין. הקצב, הצילום המעולה (של איציק פורטל) והסיפור הקטן (גם אם אינו כתוב עד הסוף באופן מהודק) הוא מחוספס ויעיל. כך יוצא שבסופו של דבר ציון ואחיו נראה יותר כמו בן דוד של עג'מימאשר אחיו התאום של מבול. כי כמו בעג'מי, גם כאן יש לב אנושי גדול ופועם בזכות שתי הופעות הבכורה כובשות של ציון ואחיו – ראובן בדלוב כציון הצעיר, הרגיש והעדין. ראובן בדלוב ממשיך שורה של ילדים-נערים שהפציעו בשנה האחרונה בקולנוע ומציגים פוטנציאל לדור המשך מרשים בקולנוע הישראלי.  כמובן שההופעה השניה שייכת לעופר חיון, כמאיר – האח המופרע, חסר המעצורים בהופעה אינטנסיבית ועוצרת נשימה, שיש בה יותר מניצוץ קטן של טירוף. יש בה עוצמה השמורה למתחילים. כמובן, שגם רונית אלקבץ כאמם של השניים, ממשיכה להצטיין בעיקר כשהיא מפגינה איפוק. לס איז מור? בהחלט במקרה שלה. שימו לב לסצנה המרשימה (הדומה מדי לסצנה אחרת במבול) בה אלקבץ נוכחת במקלחת ומשוחחת על ליבו של מאיר. וצחי גראד? הוא שוב משחק את צחי גראד.

                      כמו שאתם שמים לב, קשה לצפות בציון ואחיו, ולהמנע מהשוואה למבול (את ציון ראיתי קודם, יש לומר), הוא סרט שגרם לי לחבב אותו מאוד כבר מההתחלה כי הוא אמיתי. פשוט. לא מזוייף. הוא מתחיל מעולה, חזק וסוער, ולקראת הסוף הוא מאבד גובה ומתרשל וחבל שכך. הסיפור שלו הוא בהחלט לא משהו שלא ראינו קודם. אך המשחק שלו, ובעיקר קטנותו של הסרט, כמו גם הבוסריות שלו וחוסר היומרות שלו להיות משהו שהוא לא, גורם לסרט לתפוס חזק ולשכנע. לי הוא עשה את זה מהרגע הראשון וגרם לי לאהוב את השניים (וגם לא לרצות שהסרט ייגמר). אנושיות וחספוס, הכי ישראלי שיש. רוצו.

                       

                      דרג את התוכן:

                      הציון שלי: 4 מתוך 5

                        9 תגובות   יום ראשון, 27/3/11, 08:43

                        ''

                        מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט קוריאני, הא?

                        הקולנוע האסייתי שונה במהותו מהקולנוע האמריקאי.  הוא לא קולנוע "רגיל". האסייתי, נתפס לרוב (ובצדק) כאיטי ומלנכולי או כאלים באופן קיצוני. כל זה טוב, אך הצופה התמים לא תמיד מקבל איזה תגמול על זמנו ועל מתיחת סבלנותו (זאת תוך כדי התגברות על מכשול השפה). אבל סרט שמתחיל בסצנה המתעדת התאבדות והופך להיות הדבר הכי אסתטי כרגע בקולנוע, אינו יכול להיות סרט רגיל. והמשרתת הוא לא סרט רגיל, איך שלא תהפכו אותו. ולא רק בגלל שהוא בא מקוריאה. הקוריאנים ידועים בכך שגם הסרט הכי קל לעיכול שלהם הוא לא ממש מיינסטרים הוליוודי ובכל זאת, המשרתת הוא אחד הסרטים היפים, שלא לומר מהממים, שאפשר לראות בימים אלה בקולנוע והסוף שלו? הוא אחד הסופים המפעימים והמטלטלים שמוקרנים בימים אלה בבתי הקולנוע.

                        סיפור העלילה הוא לא התחכום הכי גדול שתפגשו בחיים. להיפך. הטלנובלה הגרועה ביותר חשבה עליו עוד קודם: משרתת צעירה ונאה. מעמד תחתון. זוג עשיר. מעמד עליון. הבעל מפתה את המשרתת. המשרתת נכנסת להריון. נקמה. מישהו בוכה בסוף. נכון שזה נשמע שחוק?

                        ובכל זאת אם מרחיבים את זה טיפה מגלים שעל אף מסגרת זאת שום דבר בסרט לא מכין אותך לדבר הבא והצפייה בו היא מרתקת, בכל רגע נתון. סון-יי, היא צעירה נאה מהמעמד התחתון בסיאול הצפופה. היא גרה עם אחותה בתא קטן וצפוף ונאלצת לחלוק עמה אפילו את אותה מיטה. סון-יי ממש מלוהקת לתפקיד המשרתת על ידי משרתת אחרת, מבוגרת ותיקה יותר בבית המשפחה הצעירה, היפה והעשירה. הזוג האטרקטיבי נמצא בשלבי הריון מתקדמים, מכניס את המשרתת החדשה לחייו על מנת שתסייע בגידול הילדים. העולם של כולם משתנה עם כניסת המשרתת החייכנית והאנושית לתוך העולם הקר והמנוכר של האלפיון העליון. מאין הכסף? אנחנו לא ממש יודעים, אך מתחת לפני השטח מתחילים להרגיש את חלחול האופל, הקור והניכור, על אף כל היופי והאסתטיקה של הבית ויושביו. מכאן והלאה, הסרט מתחלק לעולם שבתוך הבית והוא אסתטי עד כאב ולעולם של סון-יי בחוץ. הצילום בפנים הוא מרהיב, הצילום החיצוני הוא מגורען ולפעמים נראה כתיעודי. לא תוכלו שלא להתפעל  מיופיו המרהיב של הבית, שלעתים נדמה כמכושף ומהצילום המצוין המתבטא אפילו בהגשת מנות האוכל. אמנות.

                        כאשר המשרתת הצעירה נכנסת להריון מאדונה, עושה המשרתת הוותיקה את תפקידה הנאמן זה שנים ומדווחת לגבירתה. מכאן והלאה ישאבו כולם לסחרחרה מאופקת מחד, אך לוהטת מצד שני לנקמה, באופן שרק הקוריאנים יכולים להציג. השאלה מי ינקום במי ולמה. תפניות העלילה (שלא אפרטם על מנת לא לקלקל לכם) שהיו יכולות לפאר סרט של אלמודובר בקלות, על אף הגרוטסקיות לפעמים, הן מעוררות מחשבה לא מעטה על מה הסרט בדיוק. ברמת הפשט אפשר לראות את הסרט ככתב אזהרה בדבר המחיר של בגידות בחיי הנישואין ומי באמת משלם בסופו של דבר את המחיר על הרומן המפוקפק. אפשר לראות את זה ככה. בנוסף, זהו בית שרוחש כולו התרחשות נשית, כקן צרעות ובראשו מלך נוכח נפקד. ארבע נשים: שתי אדוניות (אשת הגבר ואמה כקריקטורה המזכירה את אמה של שלגיה) ושתי משרתות. עולמות שלעולם לא יישקו, על אף הוותק, הקירבה, ההקרבה ואפילו הריון. משרתת תישאר לעולם ועד משרתת. קאסטות זה לא רק בהודו. גישה זו תיקח את הסרט לכיוון המעמדי וכביקורת מצליפה על חיי העושר הנפוחים וחסרי האנושיות, כפי שאולי הם נראים בקוריאה, אך בקלות ניתן לשנות את הפסקול לעברית-אנגלית-צרפתית וזה יישמע רלוונטי.

                        את המשרתת ינסו למכור לכם כמותחן ארוטי. אולי כי מתח מוכר וסקס מוכר עוד יותר, לא משנה באיזו שפה. אבל זו טעות. שלא תבינו לא נכון, יש פה סקס ועירום ומתח שהולך ונבנה לאט לאט, אבל זוהי עדיין רק כותרת שיווקית. מעבר לעלילה הטלנובלית כביכול, או ההגזמה לצורך הגעה לשיא  (ואיזה שיא זה הולך להיות) – זהו סרט ביקורת ארסי, שלופת  את הצופה חזק מבלי שהוא שם לב. על אף הקצב האיטי אין פה רגע אחד משעמם וזאת בזכות המשחק המעולה, בעיקר של שתי המשרתות וזאת שיוצאת דופן באנושיותה, זו שטרם הספיקה להתקלקל – בתם הקטנה של האדונים המתאהבת בכל ליבה במשרתת.

                        כסף, תאווה, ממון, שליטה, נאמנות, בגידות, שקרים, נקמה וסקס. כל אלה בסרט יפה אחד ומרהיב. מה, לא תלכו לראות?

                        דרג את התוכן:

                        הציון שלי: 4 מתוך 5

                          11 תגובות   יום שלישי, 22/3/11, 09:23

                          ''

                          פה ושם, העיר הזאת עוד נותנת תקווה, שיכול להיות כאן אחרת. בבוקר שבת אחד, כשרוב העם עושה את דרכו למרכזי הקניות או סתם יושב בבית הקפה ושותה משהו, היה מרגש לראות אנשים שאכפת להם. שרוצים אחרת. יש משהו נעים ומעורר תקווה בלראות אירוע מתארגן לפתיחה.

                          כך היה בבוקר שבת שמשי, במה שפעם היה מתחם הרציפים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אל דאגה, במקומות מסויימים ריח השתן קיים כאילו לא חלפו ימי הזוהר של התחנה מעולם. אבל היום? היום מתארגנים לסימנים ראשונים של מהפכה. בפירוש כך. מזמן לא ראיתי צעירים חדורי מוטיבציה כזאת עמוקה לשינוי. כבר משם האירוע היה ניתן להרגיש רוחות אחרות שמנשבות במקום. "פתוחה לרגל שיפוצים", והרי אנחנו הורגלנו שכל דבר ישראלי בעת שיפוצו נסגר.

                          ''

                          האירוע ששילב תערוכה עם הפנינג חברתי ארוך ומתמשך, ניקז למקום אחד את כל המסרים החברתיים הרלוונטיים לכולנו במדינה: החל מכרישי הנדלן הנוגסים בעיר, יוקר המחייה בישראל, החינוך שנמצא בתחתית סדר העדיפויות ועד לחיים לצד עובדים זרים. מתחם הרציפים המחודש, הפך למתחם של תחנות והפעם תחנות שיקחו את המגיעים אליהם למקום אחר לגמרי. התחנה הראשונה שלי בסבב היא הגינה העירונית. "מי אמר שגינה זה רק שתילים באדמה", אומר לי בצנעה האחראי על התחנה, אייל אנגלמאייר. ובאמת, בתוך מיכלי פלסטיק צהובים נשתלים פרחים וצמחי תבלין שנתרמו כולם. הרעיון כאן: מפריחים את השממה. לו יהי. כאן אפשר היה לראות איך ילדים קטנים, בהתלהבות השמורה רק להם, ממלאים את המיכלים בחול וקומפוסט בתקווה שבאמת יום אחד יצמח כאן משהו. האם באמת יכול לצמוח כאן משהו?

                          ''

                          התחנה הבאה שלי, כן הפורטרטים. סטודנטים לאמנות ואזרחים שסתם בא להם לצייר, ואזרחים שבא להם להצטייר יושבים ומשתפים פעולה. האם הם מכירים אלו את אלו? לא ממש...הם רק נהנים יחד. סטודנטיות צעירות, ילדים, מבוגרים, זרים ומקומיים, יוצרים יחד. סימני שפיות ראשונים. בינתיים, על שולחן עץ ארוך ארוך, מתחילים לארגן אנשים טובים את ארוחת הפועלים. ארוחת פועלים. לשם שינוי, זו לא איזו המצאה של שף מפומפן שרוצה להתחכם או לדבר אל המכנה הרחב הנמוך, אלא באמת. התחושה היא שכולם כאן פועלים. מן רצון לחזור לבסיס הפשוט ביותר. לאולדסקול של החברה. אני בעד האירוע הזה. יש בו משהו שמרגש אותי.

                          ובינתיים מסביב זמרי שוליים פוצחים בקול, מבוגרים מסובבים חישוקים סביב המותניים משעשעים ילדים קטנים, צעירים מחלקים קלמנטינות לעוברים והשבים. הפנינג קוראים לזה. התרחשות.

                          ''

                          אני ממשיך להסתובב בתחנה, לראות ולהתרשם מתחנות מתארגנות, מחכות לקהל שיבוא. אלוהים, רק שיבוא. שלא יהיה זה אירוע חד פעמי. לאן שלא נביט העין נתפסת באיזו כתובת שכתב אחד שאכפת לו: "45 מ"ר = 4800 ש"ח" ורומז על יוקר החיים כאן.  חבר נוסף בגילדת התלונות ריסס אף הוא כתובות במתחם ומילא אותו באין ספור דוגמאות שכבר לא מדברות רק על זרים, אלא על כך שהעיר הזאת הופכת זרה גם ליושביה והמדינה שוכחת את אזרחיה: "נמאס שזורקים זין על חינוך הילדים". נמאס לגמרי.

                          תחנה אחרת ומרגשת, היתה תחנת תיקון אופניים. ברור מאוד מיהו קהל היעד והוא אכן התייצב כאן. "הזרים". שהגיעו עם אופניים תקורות, שרשרת נפולה, חלודה. "תיקון חינם?" הם שואלים. "בוודאי", עונה להם אחד הבחורים בחיוך. זו קהילה, זו דאגה.

                          "במרפאה ללא גבולות", מתחם קטן שנבנה על ידי תושבי פלורנטין מחומרים (קרשים וארגזים) שמצאו מסביב ובו חומר הסברה, בכל מיני שפות ואמצעי מניעה. חבל מאוד שפינה חשובה כזו נמצאה הרחק בפאתי המתחם, בנקודה כזו שאפשר בקלות לפסוח עליה. יש דברים שאסור להם להדחק אל השוליים. לא עוד.

                          השיטוט ממשיך, אנשים באים והולכים. מתחמים נוספים נפתחים. התערוכה בבית אגד הישן מושכת עוד ועוד אנשים שבאים לראות כיצד אמנות מקומית נוצרת כאן. אותי מעניין ההייד פארק שבדיוק מתחיל. ג'וני מאריתריאה עולה ומקריא שיר שכתב בעצמו על הגעגוע הביתה, אל הוריו ואל חברתו שנמצאים הרחק מכאן. לידי יושב ילד קטן ואביו מחבק אותו חזק. מעניין מה חושב כל אחד מהם, כשג'וני מאריתריאה אומר: "אבא אני מתגעגע אליך".

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            rotemmon
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            בלוגים אהובים

                            • שמנמנים

                            הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך