עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    15 תגובות   יום שלישי, 27/9/11, 19:27

    ''

     

    זהו. נגמרה תשע"א. איזו שנה זו היתה. כמה תהפוכות. כמה רעש. ובכל הבלגן שהיה פה, אולי עדיף להתמקד במוזיקה. מוזיקאים רבים הוציאו אל אוויר העולם את פרי תוצרתם ועמלם, אבל איך לומר זאת בעדינות, מבלי לפגוע באף אחד – זו לא היתה שנה הכי טובה למוזיקה הישראלית. לפחות לא למיינסטרים שלה. נדמה שמכל הרעש מסביב, עוד לא באמת התארגנו על השנה הזאת. בהרבה מובנים, המיינסטרים המשיך גם השנה את דעיכתו הכואבת והדברים היפים יותר נראו בשוליים. הנחמה: גיבורי הרוק מהניינטיז חזרו לתמונה. הקספרים, קפלן, אמדורסקי, איפה הילד, מוניקה סקס וכו' שבו לבעוט. מלבד זה, לא נרשמו השנה מגמות חדשניות במיוחד – זמרים המשיכו להוציא אלבומי פולק באנגלית, המזרחי המשיך לשלוט, הנתן גושנים והעידן חביבים למיניהם ניסו לתת פייט משל עצמם, אך זה לא היה זה. אבל אנחנו בעניין של סיכומים וחגיגות, אז למה רק להתלונן? היו השנה גם לא מעט אלבומים מעולים ומפתיעים.

     

    אני נרגש מאוד להציג בפניכם את מצעד האלבומים שלי. המצעד הזה מבוסס אך ורק על הטעם הקלוקל שלי ועל מה שפשוט עשה לי טוב לשמוע. הרציונל שלו: גם וגם. גם שוליים וגם מרכז. אתם רשאים להציע חלופות משלכם, להתווכח וגם לקנות למישהו יקר כמתנה לחג. קבלו אותם...21 הגדולים.

     

     

    המצטיינים:

    ''

    נעם רותם - ברזל ואבנים – ללא ספק אלבום השנה. לכל מי שחשב שעזרה בדרך היה הברקה חד פעמית, גרם נעם רותם באלבומו השלישי לאכול יותר מכובע אחד. יצירת המופת הנוכחית מעוטרת באסופה אדירה של שירים, מלנכוליים, בועטים ומולחנים לעילא. נעם רותם משייף את החלודה מעל הרוקנרול ועזר עוד טיפה להביא אותו אל המרכז. אילו היה היכל מוזיקה בישראל אזי לברזל ואבנים השיר, כמו גם הכיתה שלנו וקראת לי קין, היה שם קיר מיוחד. כמובן, שיר השנה שלי: קראת לי קין. זה לא ברזל ואבנים זה מסמרים ונוצות.

     

    אסף אמדורסקי - צד א' – עד שיצא ברזל ואבנים זה היה ללא ספק אלבום השנה שלי. שבעה שירים בסך הכל בדיסק קצרצר, ענוג, עדין ומלכותי. מי שציפה להרי את חלק ב' התבדה ואולי התאכזב, אבל בעבור מי שבאמת אוהב את אסף אמדורסקי ואת ההפקה המצוחצחת והלחנים המדויקים, מדובר בעליית כיתה. אם חסר ברשימה אלבום של שירי אהבה, זהו אלבום האהבה המריר-מתוק של השנה. רעידת אדמה, סגן שיר השנה, ניפוץ הלב לרסיסים. 

     

    ברי סחרוף – אתה נמצא כאן – כאן שם ובכל מקום. אחרי שהיה נדמה שמשהו מתפספס בקריירה הברי סחרופית, בא האלבום המרשים הזה וסתם פיות. ברי כאן ומוקדם להספידו. מלך הרוק חי ובועט ושום נעם רותם לא ייקח לו את הכתר. ברצף האלבומים של סחרוף, האלבום הנוכחי ממשיך את הקו של נגיעות דווקא ומביא את כל מה שאנחנו הכי אוהבים אצל ברי: אנרגיה, להט ולהיטים המנוניים. העין, זמן של מספרים, כלום זה לא סתם, נחמה ואתה נמצא כאן הם רק חלק קטן מאלבום בלתי נשכח. חוץ מזה ברי סחרוף גם כובש את התואר השיר המחודש הטוב של השנה – חיית הברזל. קלאסיקה מודרנית.

     

    רועי דהן - Some Of This Life – הדיסק הכי טוב השנה שלא שמעתם ולא הכרתם. אין לי ספק שאם היה יוצא לפני חצי שנה, זה היה אלבום השנה. שנייה לפני סגירת הרשימה הצליח הדיסק הזה להשתחל וזה לא אירוע של מה בכך. מגובה ב-12 שירים יפים עד כאב, בין היפים שנשמעו השנה, האלבום הזה עוד יגיע רחוק. גם רועי דהן. אם יש אלבום ברשימה הזאת שאתם צריכים לעצור עבורו הכל, זה האלבום הזה. גבע אלון ואסף אבידן צריכים להתחיל להזיע, המקום במשבצת הפולק הולך ומצטמצם. תעשו היכרות עם   Falling like a stone. שלמות.

     

    אהוד בנאי – רסיסי לילה – זה אולי לא אלבומו הטוב ביותר של אהוד בנאי, אבל לחלוטין זה אלבום טוב מאוד בכל קנה מידה. אלבום שיש בו הכל וזה אומר הרבה עבור חובבי אהוד בנאי. במילים אחרות, כל אחד יכול למצוא פה משהו שהוא אוהב: השנטיפיים יאהבו את כמו ציפור ושרה, הרוחניים את אבן ספיר, הדילנסטיים יאהבו את אני הולך, הרומנטיקנים את פרפרי הקצב ומספרי הסיפורים את ר"ג-גבעתיים. בקיצור, אלבום אהוד בנאי טיפוסי ומקסים.

     

    מוניקה סקס – מנגינה – מי אמר שרק בנות רוצות לכייף? גם בנים רוצים והדיסק הזה הוא ההוכחה המושלמת לכך. מדובר פה באלבום הכי כייפי ברשימה. עזבו אתכם מכובד ראש ומחאות, החיים בגיל 30 ++ יכולים להיות נחמדים. השמלה ממדריד, היה חודשים רבים מועמד מבטיח לשיר הקולי של השנה. גם ההפקה של עופר מאירי עזרה לקרב אותם קצת לעולם ולתת להם נגיעות של קינגס אוף ליאון (בהתחלה) וקצת מ MGMT (בסוף) שזה אומר: קצת גיטרות רועשות, קצת אלקטרו רך ודיסקואידי ופה ושם נגיעות סבנטיז. מדובר בממתק.

     

    דודו טסה והכווייתים – אם צריך לסמן סוג של טרנד השנה, אזי האלבום הזה הוא ממוביליו. ברוך השם, טרנד החזרה בתשובה נעצר מעט השנה, וזכינו דווקא בטרנד חזרה לשורשים. אבל הפעם באופן הכי שורשי שיש. דודו טסה עושה לא פחות ממוזיקה ערבית וליתר דיוק - עיראקית (שכל כך כיף לתקלט אותה) ומתאים אותה לימינו אנו. על הדרך הוא מארח את אמא שלו, את ברי סחרוף ואת יהודית רביץ לאחד האלבומים המעולים של השנה והחשובים בכלל.

     

    רביד כחלני - Yeman Blues - חוץ מדודו טסה וריטה, גם רביד כחלני חזר לשורשים ובמקרה שלו אפשר להבין מאיפה. רביד עושה אינטרפרטציה מגניבה למוזיקה התימנית באלבום שלאט לאט ובהאזנות חוזרות הולך וסוחף ופתאום מגלים כמה הוא יפה. אם בחזרה לשורשים עסקינן, אז גם ריף כהן, מעוררת הסקרנות לשנה הבאה, עושה משהו בין צרפת למרוקו ונינו ביטון שחידש וחיזק את המוזיקה האנדלוסית-אלג'יראית. כבר אמרתי שמוזיקת עולם זה לא רק עידן רייכל?

     

    קרן אן – 101 – אם אתם מרימים גבה מה עושה כאן הדיסק הזה, אתם מוזמנים להוריד אותה. כן, קרן אן ברשימה שלנו. אף סיכום שנה לא שלם בלי איזה אלבום שיקי וכמה שיק יש על הבחורה באופן כללי ועל האלבום הזה בפרט. סופיה קופולה של המוזיקה מגישה אלבום קרן אני בכל רמ"ח איבריו, ואיזה תענוג זה, בתנאי שאתם חובבי הסגנון הרך והנעים. עשרה שירים עדינים של קוליות מענגת בתפר שבין ניו יורק לאירופה. הדיסק הכי נעים ברשימה ונעים זו לא מילה גסה. מומלץ לפתוח עם שיר הנושא 101.

     

    קוואמי והחלבות - זרים במאה ה-21 – את הסימנים המקדימים למחאה החברתית אפשר היה למצוא באלבום הזה. כשקוואמי והחלבות שלו משלבים ידיים עם פורטיס (שהוציא לפני שניה וחצי דיסק משלו) ברור לכל ששקט לא יהיה כאן. ואכן, קוואמי מביא דיסק עמוס בשפיצים ומשפריץ מחאות לכל עבר. פלא שהדיסק הזה עבר בשקט יחסי. באופן מפתיע (?) גלגל"צ חיבקו כאן את השיר הכי קל לעיכול (שגם אותו כיף לתקלט), אך זה לגמרי לא השיר הכי טוב באלבום. תנסו דווקא את השיר האחרון: סוף הדרך, תרתי משמע.

     

    דניאלה ובן ספקטור - Love Is – שנה שנייה ברציפות במצעד ובצדק. דניאלה ספקטור שהפציעה בשמי המוזיקה הישראלית באחד האלבומים הכי יפים של השנה שעברה, הוציאה גם השנה אלבום קטנטן ויפה, שלמעט שיר אחד, נשאר רוב הזמן מתחת לרדאר ולא מאוחר לתקן זאת. הקונספט: שירי אהבה רכים, מתוקים וכואבים של שני אנשים בראשית ימיהם כזוג צעיר. התענוג מוגש עם טיפה אלקטרוניקה ברקע ועם דניאלה ספקטור הענוגה כתמיד בפרונט. שיר הנושא ייקח אתכם כבר למחוזות אפלים של רחבת הריקודים, מומלץ.

     

    העשירייה השנייה:

     

    Sabbo & Kuti - Better days  - ג'מייקה ביט בוקס מייד אין איזראל. בגלל הרגאיי, בגלל ההפקה המעולה, בגלל הגוון הים תיכוני, בגלל סאבו ובגלל קותי. זה לא דיסק, זו מסיבה. מומלץ לצרוך עם משקה ביד.

     

    Asaf Avidan & The Mojos - Through The Gale  - אז אסף והמוג'וס כבר לא, וזה אולי לא אלבום הפרידה שמגיע לנו (ומגיע), אבל זה עוד צעד מיוחד, שונה ויפה של אסף אבידן בכיבוש העולם ובכיבוש הקהל. אלבום קונספט? זה לא מילה גסה.

     

    בני בשן מארח את בום פם - ריקודים על פי תהום – דמיינו שנכנסתם למסבאה ובה זמר עם פה מלוכלך, אי שם בדרום תל אביב. זה בדיוק האלבום הזה. אלבום שכל כולו יאללה באלגן ובעיקר בזכות שיר מספר 5, השיר הכי כייף לנגן בכל מסיבה: אחלה חמודה. הולך מצוין עם עארק.


    Uzi ramirez – Lick my heart  - יום אחד כשיחקרו מה יש לזמרים ישראלים צעירים עם אמריקנה, יתחילו בדיסק הזה כנראה. עוזי רמירז יכול בקלות להשתבץ בין ברייט אייז לדבנדרה בנהארט.

     

    יהוא ירון - דברים יומיומיים כאלה – אם לתמצת את האלבום הזה בארבע מילים: ערן צור, הדור הבא. או זה הקטן גדול יהיה. אל תשאירו אותו רק ברחבי האוזןבר. אמנות.


    טליה אליאב – קוד הזיכרון – קברטי, מאתגר ולא קל לעיכול, אבל שווה את צליחתו.

     

    כנסיית השכל – שורות של אנשים – הדיסק הכי לא מוערך השנה וחבל. אז הוא פחות להיטי ואולי לא הכי טוב של הכנסייה, אז מה?  זה לא אומר שלא היו בו כמה פנינים, כמו כלבי הגשם ואושר למשל. יום אחד נתעורר ונגיד, איזה יופי. אז אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. שווה.

     

    ירמי קפלן – חשק – החיים מתחילים בגיל 50, תשאלו את ירמי קפלן.  מסתבר שגם אחרי שכולם מספידים אותך, אפשר עוד להכניס כמה להיטים לפלייליסט. ירמי בועט בדרכו וזה לא רע בכלל.

     

    J.Viewz - Rivers and Homes  - עוד קצת מאותו דבר שנקרא J. Viewz . זה אולי לא מחדש הרבה, אבל מי אמר שחדשנות זה הכל? אלבום לא רע לחובבי הז'אנר (אלקטרוניקה סטייל רויקסופ, נגיד) והלהקה.

     

    רונה קינן – המראות ונחיתות – ובכן, האלבום הזה יכול היה להיות במיקום הרבה יותר גבוה, אלמלא היו לוקחים שירים יפים ומלבישים אותם בהפקה מבוגרת ומיושנת שעושה להם עוול. חבל, אבל עדיין מדובר באלבום טוב שנכנס לעשרים הגדולים בקלות.

     

    בשבועיים האחרונים יצא מבול של דיסקים חדשים יפים יפים. ביניהם: פורטיס, גלעד כהנא, פוליקר, TYP, תומר יוסף ועוד,

    שלצערי הרב מימד הזמן לא מאפשר להכניסם לרשימה, אבל הם שווים רכישה ואף למעלה מכך.

     

    עשו טובה, קנו למישהו מתנה לחג איזה דיסק ישראלי יפה.


    איפה שלא תהיו בשנה הקרובה ומה שלא תעשו, תשתדלו שזה יהיה עם מוזיקה. ישראלית.

    שתהיה לנו שנה טובה

    דרג את התוכן:
      10 תגובות   יום חמישי, 22/9/11, 08:40

      ''

       

      אחת הסוגיות המורכבות ביותר שכל אחד מאיתנו מתמודד עמה בשלב מסוים בחייו, היא הדיסוננס המתמיד בין הרצון להיות איש משפחה למופת, לבין פיתוח קריירה ענפה ומשגשגת. האם בחיים, כפי שאנחנו מכירים אותם כעת, אפשר ליהנות משני העולמות? האם אפשר לאכול את העוגה (הקריירה) ולהשאיר אותה שלמה, ולא לשלוח את הילדים בגיל 17 לפסיכולוג בטענה על הזנחה? אם התשובה שלכם היא- כן בטח, אחדד אותה יותר: האם התשובה נכונה גם לנשים?

       

      הסרט אין לי מושג איך היא עושה את זה מבוסס על רב מכר עולמי בעל שם זהה מאת אליסון פירסון. הספר, שיצא בשנת 2002, הפך מיד להצלחה היסטרית ולתנ"ך של הנשים העובדות. אני חושב שמכל חברותיי הקרייריסטיות, אין ולו אחת שלא קראה את הספר. למה? כנראה שלכולן לא היה מושג, אז הן רצו לדעת איך היא עושה את זה. כמו הספר - אגב, מישהו מכיר גבר שממש קרא את הספר הזה? - כך גם הסרט, דן בדיוק בדילמה הזו ורוב הזמן מטפל בה בצורה קלילה וחיננית. נו טוב, מדובר במוצר אמריקאי שצריך להחזיר את ההשקעה בסופו של דבר.

       

      ולא שלטפל בנושא הכאוב הזה בחינניות זו בעיה. להיפך, אולי זה יתרון. יתכן וכמה אנשים בקהל שבאו לראות את החדש-של-זאתי-מסקס-והעיר ילמדו משהו בדלת האחורית. אני מקווה שעם הזמן הקהל ילמד זאת מסרטים רציניים יותר, אבל ניחא. אי אפשר להילחם בכל המלחמות בבת אחת.

       

      אז איך היא עושה את זה בדיוק? ככה: קייט (שרה ג'סיקה פארקר) היא בעצם מה שהיה יכול לקרות אילו לקארי ברדשאו היתה עבודה רצינית. וברצינות, קייט מנסה לעשות את הבלתי אפשרי. מצד אחד היא יועצת בכירה בחברת השקעות תובענית. לא רק שהיא בתחרות מתמדת עם הקולגות הגבריים שלה בדרך כלל (מה, אין עוד נשים בעמדה שלה?) היא גם כל הזמן צריכה להוכיח את עצמה. מצד שני, היא גם אמא לשני ילדים ואמורה להיות גם נשואה באושר. לא רק שהיא פועלת בנקיפות מצפון תמידיות (אז ככה היא עושה את זה?), היא גם חשופה לביקורת ותחרות עם אמהות אחרות. סוג של עקרות בית נואשות, גרסת שיקגו.

      בקיצור, אשה כמו קייט, לא משנה מה תעשה, תמיד תהיה חשופה לביקורת ותחרות. למה? ככה. זה העולם שבו אנחנו חיים כנראה. הזיגזוג הבלתי אפשרי, הריקוד על כל החתונות, לא מוציא אותה נקייה מכל זה. האמת, כשרואים איך היא עושה את זה, לא תמיד התשובות ברורות. הנסיעות הבלתי נגמרות לחו"ל, הריחוק מהבעל, הכעס של הילדים, ההערות הפוגעניות, הביקורת הבלתי נגמרת, הבדידות, פספוס אירועים משפחתיים. איך לומר זאת בעדינות – כולם נראים די סובלים מכל העסק. אז למה? האם זו ההגשמה העצמית? האם הכסף זה הכל בחיים? הכל יכול להיות. כל אדם ותשובתו, כל אשה ותשובתה. בסרט לפחות זה לא תמיד ברור. בינינו, לפעמים זה נראה כמו בריחה. אופס, מישהו שם צריך לחדד קצת יותר את המסרים שלו.

       

      אולי מסרים זה לא תמיד הצד החזק של הסרט, מה גם שלפעמים הוא טיפה מתבלבל ושוכח שהוא אמור להיות סרט פמיניסטי. אל תאכלו אותי, אבל האם ההגשמה היחידה של אשה היא להיות אמא? נו באמת. אז אולי לא צריך להתעמק בזה יותר מדי ורק לשבת וליהנות. כי מה שכן עובד רוב הזמן בסרט, זו העריכה הקצבית שלו. משהו בין הפרקים הראשונים של סקס והעיר, בימים שעוד ניסה לתת טאצ' כאילו חצי תיעודי (זוכרים?) לפרקי המשרד ואפילו יומנו של החנון, הסרט. לפעמים זה מוצלח יותר (למשל עם האם המתראיינת בחדר הכושר) ולפעמים זה מוצלח פחות (עם הקולגה הגברית למשל). מזל שפארקר מקריינת.

       

      "אין לי מושג איך היא עושה את זה" מצליח להיות חביב בעיקר בגלל גזרת הנשים, ומפספס רוב הזמן בגזרת הגברים. פארקר חיננית מתמיד, נראית כליהוק המושלם לתפקיד הזה. כמוה גם רוב התפקידים הנשיים, בעיקר של מומו, הקולגה הנשית היחידה (אליסון מאן) ואליסון (כריסטינה הנדריקס) חברתה המפרגנת, אם חד הורית שגם היא לא יודעת איך היא עושה את זה. לעומתן, הגברים יוצאים פה די בעייתיים, שלא לומר שטוחים כקרש. גרג קיניר, כבעלה של פארקר, חמוד כתמיד, אך בתפקיד האסקופה הנדרסת הוא לא צומח לגובה מרשים מזה. פירס ברוסנן הוא פירס ברוסנן. או שאוהבים או שלא. אני לא. והפתעה: קלסי גראמר. רציתי לשאול אותך, לא ראינו אותך כבר שנים ובשביל תפקיד כל כך סתמי אתה יוצא מהבית? באסה איתך.

       

      בכלל פתאום עלתה בי מחשבה - האם לגבר מותר לכתוב ביקורת על סרט שבמרכזו עומדת אשה המנסה לזגזג בין כל העולמות? התשובה במקרה זה, היא כן בטח. למה לא?

       

      דרג את התוכן:

      הציון שלי: 3 מתוך 5

        12 תגובות   יום שבת, 17/9/11, 08:01

        ''

        אחותי היפה תפס אותי לא מוכן. מאיפה הוא בא לי פתאום הסרט הזה? הרשימות בראש כבר הוכנו, הפרסים כבר חולקו, התארים נכבשו. ובכן, פתק לעצמי: אל תחלק שום פרס עד שלא ראית את כל הסרטים המתמודדים. אתם צודקים. אני טעיתי. ואני כבר חשבתי, נו מה כבר אפשר לעשות עם סיפור על שתי אחיות מרוקאיות מעיירה בדרום, שמנותקות זו מזו בגלל פגיעה בכבוד המשפחה? אז חשבתי. אולי אני צריך להפסיק ולחשוב.

         

        אז אם לתת את השורה התחתונה כבר בפתיחה: אני אוהב את הסרט אחותי היפה. הוא עבד עלי בכל רמ"ח סצנותיו. נפלתי שדוד ברוב המניפולציות, סלחתי על המגרעות, הלכתי שולל אחרי הקסם ודמעתי כילדון עזוב במקומות הנכונים. תזכירו לי מתי זה קרה לי?

         

        עכשיו אפשר להתחיל לבקר פה?

         

        על פניו, אם ראיתם ואהבתם את שחוּר, את הכוכבים של שלומי או כל סרט אחר של שמי זרחין, אז אחותי היפה, הוא בדיוק מסוג הסרטים הזה. שכונתיים, עממיים ופשוטים במובן הכי חיובי של המילה. אני ממש מתאפק מלקרוא לו סרט בורקס, כי באחת אני כביכול מנמיך אותו ומחשיבותו וחבל. גם נורא קל לזלזל ולהתנשא על סרטים מהסוג הזה. אבל לא ממש כדאי. אפשר לומר שאחותי היפה נשען על תחנות בדרך, שביניהן ניתן למנות לא רק את הסרטים שציינתי מקודם, אלא גם את ביקור התזמורת ואת שבעה. יש בו מכל אלה, אין ספק. אך היופי בזה, שאחותי היפה, גם לא מתיימר להיות משהו אחר. בניגוד לאחיו לפרסי אופיר, נדמה לי שאחותי היפה הוא גם הפונה לקהל הרחב ביותר, שנקווה ויגיע.

         

        הכיבוש של אחותי היפה החל כבר בסצנת הפתיחה המעולה המציגה את בן לולו, מן נהג ריקשה מקומי שמעוניין לאסוף עוברי אורח בעיירה קטנה אי שם, אך מסתבר שעובר האורח הראשון שמסכים לעלות על התלת אופן הזה הוא בכלל מת ואנו צופים במסע ההלוויה שלו. סצנה מושלמת. למרות שכביכול (רק כביכול) אין לה קשר ממשי לסרט, דווקא מהסצנה הזו, על שוטיה היפים, אפשר להבין לאן אנחנו הולכים: עיירת פיתוח, מרוקאים, מוות, שחור ושיחות עם קירות ומתים.כן, כן.

         

        ''

         

        ראמה (אוולין – וואו – הגואל) ומארי (ריימונד אמסלם המענגת) הן אחיות ממוצא מרוקאי. בשוטף לא הייתי מציין זאת, אבל כאן זה חלק מהותי בעלילה. בין השתיים חל קרע מאז מארי בחרה להתחתן, שומו שמיים, עם דייג ערבי טוב לב ומקסים ובכל זאת – ערבי, אוי לבושה (בגילומו הקטן והיפה של נורמן עיסא). על מנת להעצים את הממד המלודרמטי, מהר מאוד מסתבר שימיה של מארי הצעירה ספורים. זו תנסה לאחות את הקרעים עם משפחתה, על מנת להקבר לצד אמה. ראמה מצידה, מלבד היותה מדברת עם קירות עם שדים ועם רוחות, לא שוכחת ולא סולחת. אך כאשר מארי מתה ונקברת מחוץ לגדר, הרוח שלה לא תניח לראמה ורוברט בעלה (משה איבגי) עד שהעוול יתוקן. מכאן, גם אנחנו נראה אנשים מתים. מי שחושב שמהר מאוד נאבד את ריימונד אמסלם, שישכח מזה.

         

        כל עוד הסרט נצמד לסיפור האחיות, הקרע וסגירת החשבונות בין השתיים הוא לא פחות ממצוין. שיחותיה ומלחמותיה של ראמה עם מארי המתה, הן הליבה של הסרט. בקלות הסרט היה יכול לסחוט מאיתנו זלזול כשרוח רפאים מתהלכת בסרט ומשוחחת עם אחותה. הסרט הולך ונחלש דווקא בעלילות המשנה שלו, שמקומן הוא לספק אתנחתא קומית קלה, במלודרמה הכמעט טלנובלית. זה מצחיק לפרקים בעיקר בזכותו של איתי תורג'מן (ולפרקים זה מעט סר טעם וחורק, בעיקר בגלל איבגי). זה עובד, אך לא בטוח שזה הכרחי כשיש סיפור מרכזי שתפור טוב כל כך.

         

        קל להשוות את אחותי לשחוּר ואולי חלק מהצופים אף יגידו כי אחותי יוצא וידו על התחתונה מן ההשוואה, אך זה לא מדויק. בעוד שחוּר ניהל דיאלוג מדמם בין המשפחה המרוקאית השורשית לחברה הישראלית ובה איתה בחשבון, באחותי היפה הדיאלוג הוא פנימי. משפחתי. כביכול, הפגיעה בלהתחתן עם ערבי אינה בעיקרה פגיעה בפן הישראלי, אלא בבושה שדבר כזה מביא למשפחה ומה יגידו בעיירה. למעט רגע אחד שבו ראמה מתעמתת עם בתה הבכורה שעקרה לתל אביב, אין עולם מחוץ לעיירה ואילו בשחור, העולם הזה היה מאוד דומיננטי. כאן, מאחורי הנישואין לערבי עומד בכלל סיפור על אהבת אם ואפליה בין ילדיה, הגאווה והכבוד המשפחתי, התנשאות הדור הצעיר על הדור הותיק, אהבות בלתי ממומשות וכמובן החיפוש המתמיד אחר החיבוק המשפחתי. בסצנה הטובה ביותר בסרט, כאשר ראמה שואלת את אחותה היפה, למה לא הביאו ילדים לעולם, מדובר בדיאלוג ששום לב קשוח לא יוכל לו. מכאן הסרט רוב הזמן יעפיל לשיאים רגשיים וכדאי להעתר לזה.

         

        כל זה לא היה עובד אלמלא מרקו כרמל, במאי הסרט, לא היה עושה קפיצה מרשימה כל כך מסרטו הקודם הסודות של מישל, שבעדינות נגיד שהיה בעייתי מעט. כרמל מצטיין כאן ביצירת תמהיל משובח המורכב מניואנסים מדויקים כל כך ואמיתיים כל כך, מפסקול מרשים של אבי בללי ומצילום משובב הנפש שנותן לכל תחושה של אגדה. עיקר הצטיינותו בהדרכת השחקנים לכדי אנסמבל מרשים, בכיכובן הבלתי מעורער של אוולין הגואל, שמפתיעה בתצוגת משחק לא פחות ממעולה ומראה מי האחות היפה באמת (תנו לה אופיר!) וכמובן ריימונד אמסלם.  שמי זרחין היזהר, מרקו כרמל מאחוריך.

         

        דרג את התוכן:

        הציון שלי: 4 מתוך 5

          19 תגובות   יום חמישי, 15/9/11, 11:13

          בואו נדבר רגע על סקס

           

          סקס. מילה אחת קטנה. שלוש אותיות. מיליון משמעויות. אינספור רבדים. לכולם יש מה להגיד על סקס, אבל מעטים אומרים זאת באמת. למה? כי ככה חינכו אותנו, יש דברים שלא מדברים עליהם. אז אנחנו אומרים די. צאו מהארון. בואו נדבר על סקס.

           

          אצל כל אחד מאיתנו גישה אחרת, מקורית ומנומקת לסקס. אצל חלקנו סקס מתקשר לאהבה, לחיים בעיר הגדולה, למשהו שעושים בחדרי חדרים ואסור לדבר על זה בקול רם, למשהו שעושים עם הרבה אנשים, לפורנוגרפיה, לבדידות ולריקנות, לפורקן רגעי, לעונג חלומי, ואצל חלקנו זה בכלל משהו ששמענו שחלק מהאנשים עושים מדי פעם.

           

          בקיצור, לכולם כנראה יש משהו להגיד על סקס. יש כאלה שאפילו מנהלים על כך יומן אישי. אנחנו מזמינים אתכם לשבור את המנעול ולפתוח את יומני הסקס שלכם. תנו לנו לקנא, תנו לנו לבכות, תנו לנו סיבה לבטל את המינוי על אתרי ההיכרויות או לחילופין לעזוב את המחשב ואת סרטי הפורנו.

           

          במילים אחרות, שתפו אותנו בחיי הסקס שלכם. אז תשאלו, מה יוצא לי מזה? ובכן, מלבד הכרה ארצית בכך שאתם בעלי חיי סקס פעילים (שזה הישג בפני עצמו), היומן הטוב ביותר, המחרמן ביותר, המרגש ביותר, המסקרן ביותר, יזכה את כותביו בפרסום היומן במגזין עכבר העיר.

           

          איך אתם עושים את זה? פשוט מאוד. פרסמנו את יומן הסקס שלכם כדיון בקהילת זוגיות. על מנת שנזהה אתכם, אנא צרפו אל כותרת הפוסט או דיון את המילים: יומני הסקס. משם אנחנו כבר נעקוב.

           

          בהצלחה ובהנאה,

          רותם

          דרג את התוכן:
            11 תגובות   יום חמישי, 1/9/11, 09:07

            אם במאים כמו לון שרפיג נאלצים לפנות לתסריט שמבוסס על ספר כמו יום אחד סימן שהשמש שוקעת ומצב הקולנוע בקנטים. ואני אסביר. לון שרפיג, הבמאית הדנית הנחשבת, מי שבאה מהשוליים הקולנועיים והתחנכה על ברכיו של לארס פון טרייר, החלה את דרכה עם הקפיצה לחיים ואיטלקית למתחילים הפרינג'יים וקנתה את עולמה בסרט לחנך את ג'ני. ליהוק מדויק, משחק מעולה ותסריט מחוכם של ניק הורנבי, חברו לבימוי מצוין והפכו את ג'ני מסרט קטן לסינדרלה.

            אבל דיוויד ניקולס הוא לא ניק הורנבי ויום אחד הוא לא ג'ני. בבחירת סרט כמו יום אחד, לון שרפיג התרחקה באופן מוחלט וסופי מהבית של פון טראייר ואם לא הייתי בן אדם מנומס, הייתי אומר שבחרה למכור את נשמתה לשטן. מעניין מה לארס היה אומר על זה?

             

            גם על הנייר יום אחד נשמע כמו האם-אמא של הטראש הרומן הרומנטי, מהסוג שאפילו משרתות לא רוצות לקרוא כי הן יודעות איך זה ייגמר. נער פוגש נערה, נער הופך לידיד של הנערה, נער ונערה נפגשים כל שנה ביום המפגש הראשון שלהם. נער ונערה גדלים להיות בחור ובחורה, מתאהבים באחרים-נפגשים-נפרדים, נער ונערה מבינים בגיל שהם כבר גבר ואשה שהם מאוהבים. וואו, תודו שלא ראיתם את זה בא.

             

            תשאלו, כל הסרטים צריכים להיות מקוריים? ובכן, התשובה היא לא. בכלל לא. אבל גם נוסחאות צריך לדעת איך לעשות ואיך להתמודד עם המקלות שהתסריט תוקע לך בגלגלים. כל עניין המפגש השנתי לא תמיד עובד, שלא לומר חורק. יש שנים שחולפות כך סתם בלי אירוע משמעותי. אז למה בכלל צריך את המסגרת שמחייבת הצמדות לקונספט שאינו עובד? למה הם לא מדברים בין לבין? הזה הדבר שקוראים לו חברים טובים? קאם און. הארי וסאלי עשו את זה מזמן והרבה יותר טוב.

            ''

             

            באין סיפור מוצלח (והרי לפעמים סיפור זה הכל), אין לנו על מי להישען אלא על השחקנים. גם כאן העסק לא קל. למצוא זוג שחקנים שיצליח להיראות אמין כבני שבע עשרה וכבני 37 זו משימה לא פשוטה, גם אם פותרים אותה עם המון איפור. במקרה אחד זה עובד מעולה, במקרה השני זה פספוס כואב. אן התאווי היא הנערה-בחורה-אישה. התאווי כבר לא צריכה הרבה הוכחות להיותה שחקנית ורסטילית. בין אם היא בוחרת בסרטים רציניים כמו הר ברוקבק ורייצ'ל מתחתנת או בגחמות שטוטיות כמלחמת הכלות ואהבה וסמים אחרים. היא יודעת לשחק והיא חיננית, למרות שהתסריט עושה עמה חסד ונותן לה דווקא את השורות הטובות והשנונות יותר בסרט.

             

            לעומתה, כל השאר פשוט פספוס בליהוק. ג'ים סטורג'ס הנער-בחור-גבר בעלילה הוא בעיקר פרצוף יפה, רק נטול כריזמה. קחו את יו גרנט, תערבבו עם בראד פיט ותכניסו לאקונומיקה, זה בערך ייחודו של סטורג'ס. רק בסוף הסרט, משהו משתחרר שם ויוצא ממנו משהו אחר שטיפה חורג מהמנעד המצומצם של הבעות הפנים שלו. כוכב שלם בביקורת יורד בגללו. גם ליהוק המשנה של פטרישיה קלרקסון, שחקנית לתפארת בדרך כלל, גובל בהחמצה. לא חבל לבזבז שחקנית כל כך טובה על תסריט כל כך דל? חבל בטח שחבל.

             

            המזל הגדול של יום אחד הוא שהוא קראוד פליזר בריטי ולא אמריקאי וזה נותן לו כאילו נופך איכותי יותר. הוא נראה די טוב (כתוביות השנים, לא פחות ממעולות), כך שסביר להניח שקהל רב ימצא בו חן, רגש ועניין. ברור שלא מעט אנשים יזילו דמעה או שתיים וייזכרו בחבר/ה טוב/ה מאי אז. אבל זה לא מספיק, כי בסוף היום, לא נותר ממנו יותר מסרט בנות לערב קיץ מהביל וחבל.

             

            דרג את התוכן:

            הציון שלי: 3 מתוך 5

              15 תגובות   יום שני, 29/8/11, 18:19

              ''

               

              הרבה מאוד פעמים אנשים יוצאים מסרט כלשהו ואמרים הו..זה סרט קטן.  אז למה הם מתכוונים כשהם אומרים על סרט: סרט קטן? לרוב הם באים דווקא להחמיא לסרט. אולי לא יוצאים מגדרם אבל בהחלט יש פה צד מחמיא. אם ננסה לפרק את המונח סרט קטן, נגלה שבהגדירנו סרט ככזה אנחנו בעצם מתכוונים לסרט צנוע מידות, עם סיפור קטן מהחיים ומשחק טוב רוב הזמן.

               

              בוקר טוב אדון פידלמן הוא בדיוק סרט כזה. סרט קטן. בהמשך לקו הצנוע והשקט שמוביל יוסי מדמוני כבר שנים (בד"כ בזוגיות עם דוד אופק והפעם בלי), החל מבת ים ניו יורק, אחת מסדרות הטלוויזיה הכובשות, הצנועות והטובות ביותר בעיני אי פעם, עבור במנגליסטים (אף הוא סרט קטנטן) וכלה כעת בבוקר טוב אדון פידלמן. זהו לא סרט גדול. בכלל לא. זה סרט קטן.

               

              על הנייר אדון פידלמן (נקרא לו כך בקצרה) הוא בעל סיפור מוכר מדי וחצי לעוס: יעקב פידלמן, בעל סדנה לשחזור רהיטים עתיקים טוב לב, אך מסוגר ושתקן, נקלע לקשיים כלכליים, לאחר ששותפו נפטר במפתיע מדום לב. על תקן הרשע יעמוד בנו, נוח פידלמן, צעיר גאוותן ויהיר שסגר עסקה לבניית מגדל עם השותף זכרונו לברכה, מאחורי גבו של אביו. כמובן שהקשר בין השניים בעייתי, באין אמא בתמונה, כמו גם הקשר בין נוח לאשתו שנמצאת בחודשים המתקדמים להריונה. אנטון, עובד "בעייתי" בסדנה יחשוף אוצר בלום (פסנתר סטיינווי מ1882) שעשוי להציל את הסדנה אך יתקע את המערכת היחסים בין אב לבנו, על שרטון חד יותר. מוכר? מוכר. השאלה כעת איך הביצוע והתשובה היא: רוב הזמן טוב, אבל בהחלט לא תמיד ולא מספיק.

               

              מה שמפריע לאדון פידלמן להתרומם מסרט טוב לסרט טוב מאוד, מעבר לשימוש בסיפור השחוק, זה עודף החוטים הפרומים בעלילה ועודף בעלילות משנה שלא ממש מקדמות את הסרט. יותר מדי שאלות נשארות פתוחות, מצד שני – פחות מדי תשובות שאנחנו הצופים מצליחים לקבל, מה שמשאיר אותנו חצי מסופקים. למה מערכת היחסים של נוח כל כך עכורה עם כולם? למה ברח אנטון הצעיר מהבית? הן רק חלק מהשאלות הלא ממש ברורות, ובקיצור יותר מדי תהיות מה רצה הסרט להגיד.

               

              זה לא אומר שאין במר פידלמן רגעים יפים. יש. רגעים יפים הם הרי ההתמחות של מדמוני. לקחת פיסות חיים זעירות, דקויות דקיקות ולהיות מושלם בהן. זה בא (מעט מדי פעמים אבל בכל זאת) לידי ביטוי ברגע קטנטן, פשוט לכאורה, בו עומדים האב ובנו ומנסים לעצור מונית. התנועה הזהה והיכולת להביע ללא מילים שהקשר המשפחתי הזה, על אף הקשיים שבו, אי אפשר באמת לנתק אותו. או הביקור החינני של אנטון וחווה בביתה של קשישה בחיפוש אחר חלפים לפסנתר הוא אחד מרגעי ההומור היחידים בסרט. משהו מן העצב והדכדוך הקיומי שאופף את כולם משתחרר לרגע ומראה מה היה יכול לקרות אם מישהו היה לוקח את עצמו קצת פחות ברצינות.

               

              כמובן שאי אפשר לדבר על אדון פידלמן מבלי להזכיר את אדון פידלמן. ששון גבאי, בשבילכם. על אף היותו צעיר מדי לתפקיד, ששון גבאי עושה עבודה נפלאה. במקרה שלו, לא משנה איזה תסריט יקבל לידיו, הוא יעשה ממנו מטעמים נפלאים. כנראה שגם ארז קו-אל התסריטאי ויוסי מדמוני הבמאי, יודעים זאת היטב ומזכים את גבאי בלא מעט פריימים בהם המצלמה מתמקדת על פניו בשוטים ארוכים וכל נים בפניו אומר הכל. אז מי צריך בכלל טקסט לרגעים צלולים כאלה?! אלו הרגעים הקטנים גדולים של הסרט. מישהו צריך לדאוג ששון גבאי יעשה יותר קולנוע ישראלי, זה מגיע לנו. גם הנרי דוד מפתיע לשם שינוי, אחרי שבבודדים תצוגת המשחק שלו היתה בינונית בלבד. שרה אדלר, מקסימה כתמיד.

              גם הבחירה למקם את אדון פידלמן בפלורנטין שמצטלמת נפלא היא בחירה חכמה, להציג נוף אחר ואותנטי יותר (כתושב השכונה, התמלאתי כבוד). גם השימוש בפסקול המוצלח מאת אבי בללי (שעדיין הפסקול הכי טוב שכתב היה ונותר הפסקול לכנפיים שבורות) מביא כאן פסקול עשיר ויפה, עטור כלי מיתר עגמומיים. גם הצילום המרשים של בועז יהונתן יעקב מקנה לסרט עוד טיפה מהאווירה המלנכולית שלו ובאמת מצליח להפוך את הסדנה למקום אפוף קסם.

               

              מחשבה אחת קיננה בי לאורך כל הצפייה בסרט:

              יש משהו מאוד משעשע בעובדה ששלושת הסרטים המרכזיים המועמדים לפרס אופיר : הערת שוליים, השוטר ובוקר טוב אדון פידלמן מאוד שונים, אבל גם מכילים לא מעט נקודות דמיון. חוץ מזה ששלושתם סרטים מאוד רציניים עם מעט מדי הומור. למשל: יחסים עכורים בין הורים וילדים (בעיקר אבות ובנים) באים לידי ביטוי בהערת שוליים ובפידלמן ואפילו בהשוטר. זוג בהריון מתקדם וקשיים כלכליים בשוטר ובמר פידלמן. ואפילו תתפלאו לדעת, שהספורט הפופולרי בישראל הוא דווקא הסקווש, אחרת איך אפשר להסביר שגם בהערת שוליים וגם במר פידלמן יש סצנה בה הבנים (הנובורישים?) משחקים סקווש, בעוד האבות הקשוחים מסתפקים במועט. מקרי? לא בטוח. אגב, חשבתם מה היה קורה אילו ששון גבאי ובראבא היו מחליפים בסרטים?

               

              כאשר מצד אחד מתיישב לו הסוס המנצח הערת שוליים ומהצד השני השוטר, האנדרדוג  היומרני והבון טון הבא, מתיישב לו בכבדות מה באמצע בוקר טוב אדון פידלמן. הוא לא גדול מהחיים כמו הערת שוליים, הוא לא חתרני כמו השוטר. הוא רק סרט טוב באמצע. צנוע.

              דרג את התוכן:

              הציון שלי: 3 מתוך 5

                ביקורת על מארק רונסון בהופעה בישראל , Mark Ronson & The Business Intl.

                מארק רונסון - פאנקי טאון או המסיבה הכי טובה בעיר

                21

                מוזיקה  מארק רונסון, איימי ויינהאוס

                11 תגובות   יום שישי , 26/8/11, 09:28

                ''

                כמה כיף להרגיש לרגעים אחדים שאתה חלק מהעולם ולא פרובינציה רחוקה אי שם במזרח התיכון הלוהט והמדמם. כמה כיף לראות היסטוריה מוזיקלית בהתהוותה ולספר לילדיך: היי, אני הייתי בהופעה שלו עוד כשהוא היה כזה קטן. כמה כיף לראות בזמן הווה את הדבר הגדול הנוכחי ולא להיות מוזן משאריות מחוממות של קריירה. כמה כיף לרגעים אחדים לשכוח מכל מה שקורה מסביב ופשוט לתת למוזיקה לסחוף אותך. כמה כיף שמארק רונסון בחר בתל אביב לסיום מסע ההופעות של האלבום המעולה שלו Record Collection.


                לערב הזה היו רק שתי אופציות מבחינתי: או ההופעה של הקיץ או הכישלון של הקיץ. שום דבר באמצע. כמי שפיתח מערכת יחסים צמודה (וחד צדדית) עם רונסון, התרגשתי מהערב הזה כמו לפני דייט ראשון שדיברת כבר עם הצד השני ואתה חצי מאוהב, אך למבחן המציאות ניתן לקרוא בדרך כלל: החלום ושברו. בקיצור, לא ידעתי מה יהיה והכנתי את עצמי לכישלון, רוב הזמן. כמי שדאג וטרח להשמיע באוזני כל שרקורד קולקשן היה אלבום השנה שלי בשנת 2010 (ואפילו כתבתי על זה כאן) ואחד המושמעים אצלי בתקליטיה עד דקה זו. וזה כשעוד רוב האנשים די פקפקו במארק רונסון וקראו לו פוני של טריק אחד ולטריק הזה קראו: איימי ויינהאוס. אז יכול להיות באמת שגני התערוכה אמש זכו בעוד אלף צופים בזכות מותה של ויינהאוס ואין לי ספק בזה. האלף הנוספים הגיעו בזכות, להיט חורך הרדיו בכיכובו של בוי ג'ורג' (ועוד אומרים שגלגלצ מתה) והשאר? השאר הכירו היטב את שלושת אלבומי הרונסון וידעו לשיר מילה במילה וזכו בערב של מיטב הלהיטים פלוס בונוס.

                 


                אז שלא תטעו לחשוב שהכל היה מושלם בערב הזה. להיפך, היו לו מגרעות. כמו בכל דייט ראשון ומוצלח ויש לומר אותם גם מבעד לעננת האהבה שאני אפוף בה כרגע. הסאונד בגני התערוכה פשוט רע. רע לתפארת. רונסון, מי שידוע מעבר לכל כמלך ההפקה המצוחצחת והמרהיבה, היה יכול להיות די מובך אם עמד בקהל במרחק לא כל כך קרוב לבמה. היופי במוזיקה שלו היא הפרטים. שום דבר לא חומק ממנו: החל מפעמון אופניים ועד לתאונת דרכים, מקולות רקע מושלמים ועד לטון וחיתוך השירה. ואילו אמש כל זה רוב הזמן לא היה. הווליום היה חלש מדי, הצליל לא היה נקי בכלל. לרגעים אפילו היה קשה לשמוע מה הוא אומר. טיפול בנושא הזה היה הופך את הערב מטוב מאוד למצוין. מהופעת הקיץ להופעת העשור. אבל היי, אנחנו לא פה כדי להתמרמר. בואו נתמקד במה שכן היה?

                 


                היה המון. מעבר לכריזמה המגניבה והנוטפת של רונסון, הבחור פשוט יודע לעשות שני דברים: הראשון והמתבקש זה המוזיקה, השני זה לאסוף חבורה של מוכשרים ולהפוך אותם לתשובה ההיפסטרית לפרויקט של עידן רייכל. גם מי שלא ממש הכיר את רוב השירים (והיו לא מעט כאלה) יכול היה להתענג על שירים שאין דרך לכנות אותם מלבד מעולים. פיוז'ן טעים של Fאנק, עם סינתיסייזרים מהאייטיז, מחוות לדיסקו הסבנטיזי, היפ הופ מקפיץ וקריצה גם לדאבסטפ ולרוקנרול. יש פה הכל, ממש שיר לכל טעם. וחוץ מזה, יש לו גם המון להיטים! מסתבר שרוב הקהל דווקא חזק באלבום השני שלו Version, שמעניין להיזכר שאיתו הוא הופיע כאן בזאפה. כן, בזאפה. גם רונסון תהה אתמול איפה היו כולם לפני שלוש שנים. התשובה: הם שמעו את איימי ויינהאוס.

                 


                אז אם בלהיטים עסקינן, אין ספק שרונסון יודע עריכה מהי. אמנם ההופעה מתבססת על אלבומו השלישי שהעם מכיר ממנו מגה להיט אחד, אבל יש לו מספיק ארסנל להשפריץ להיטים על הקהל ולערבב היטב את התמהיל: שירי האלבום השלישי ואז להיט הבכורה שלו   Ooh weeשדוגם את סאני של בוני אם ברוב גאוניותו ואז תור הזהב של האלבום version עם oh my god שלמרבה הצער לילי אלן לא היתה אמש, אבל קיבלנו תחליף מעולה בדמותה של רוז אלינור דוגאל, מהאלבום השלישי. לא ממש הצטערנו שאת רובי ווילאמס החליף אלכס גרינוולד, אף הוא מסולני האלבום השלישי,  שהפריץ בעצמו  זיקוקים ב The Only One I Know. רוז המעולה גם תבצע בהמשך מאש אפ מלהיב של hey boy ו stop me.

                 


                באמצע הערב היה רגע שנוי במחלוקת, לפחות אצלנו בחבר'ה. הלהקה פינתה את מקומה ונשארנו עם רונסון  בעמדת הדיג'יי לסט קצר ומלהיב (משל היה טייסטו) של טעימות מכל מה שהקהל של רונסון אוהב לאכול. זה נתן לערב את הטאצ' המסיבתי ממילא שהוא כבר היה בו. אפילו דפש מוד וביונסה התארחו לרגע קצר בתקלוט הזה. לחבר אחד זה היה רגע מיותר. לחבר אחר – חוויה.


                מכאן ועד הסוף זכינו בהפצצה בלתי אפשרית של להיטים ולהג חמוד מפי רונסון, על כמה תל אביב מקסימה והקהל חם וכמה הוא שמח לסגור פה את הטור העולמי. יופי, בוא נשיר קצת.  מבחינת רוב הקהל השיא הראשון והמטריף היה בוי ג'ורג'. כן, לרגע מרחוק זה נראה כאילו ליזה מינלי הגיעה לביתן, אבל אי אפשר להתבלבל. מדובר בבחור. למרות הקול שאיבד את זה, אי אפשר שלא להסחף ואכן הקהל נמס מהשיר Somebody to love me ובצדק. בוי ג'ורג' המשיך גם בביצוע מעולה ל do you really want to hurt me, שהעיבוד של רונסון נתן לו אינטרפטציה אחרת שעזרה לשכוח שמדובר בשיר טחון עד כדי מיאוס.


                כמובן שהשיא השני של הערב היה המחווה לויינהאוס. אי אפשר היה להתעלם מזה. זה היה מתבקש ואם לא, הקהל היה חוזר הביתה כשחצי מתאוותו בידו ורונסון ידע זאת היטב. לטובת ביצוע השיר הזמין רונסון את צ'ארלי וואלר מ The Rumble Strips, שעוד בחייה ווינהאוס חשבה שזהו חידוש מצוין ובצדק. היה אקוסטי ומרגש. המחווה לאיימי נמשכה גם עם הביצוע המתבקש לוואלרי מתוך האלבום השני של רונסון. כאן שוב חזר לבמה קייל פולקנר (שהרס אותנו בתחילת הערב עם the bike song) ולרגע צמרר כשחתך את ההברות בדיוק כמו איימי. וואו.


                את ההתרגשות של מארק רונסון אפשר היה כבר להרגיש בשיר האחרון. סוף הטור, הופעה אחרונה, שיר אחרון והנה תסמונת הטורט שלו יצאה ואחרי כל מילה שניה זכינו בפאקינג חמוד ובסינגל הראשון שיצא: bang bang bang. אין ספק, הירי פגע במטרה. היה כיף. דייט מוצלח. ניפגש שוב?

                 

                דרג את התוכן:

                הציון שלי: 4 מתוך 5

                  15 תגובות   יום ראשון, 21/8/11, 17:22

                  ''

                   

                  מה הרלוונטיות של מחזה שנכתב לפני שלושים ומשהו שנים, טרום עידן האינטרנט וההומואים בפריים טיים, לשנת 2011: עידן השקיפות, הקבלה והפתיחות ההומואית? למה בכלל צריך את זה? האם זה עדיין מעניין מישהו להתעסק בדלתות הארון חוץ מאת גל אוחובסקי? האמת היא שבראש עוד מהדהד העיבוד הקולנועי (הנוראי) למחזמר רנט, שלפתע הפך ממניפסט חדשני ודי חתרני לסמרטוט מיושן ולא רלוונטי. אז מה ההצדקה להעלאה מחודשת של סיפור אהבה בשלושה פרקים? הרי היום, במרכז תל אביב לא באמת צריך להתמודד עם ארונות, זוגיות הומואית, הורים וילדים וכדומה. לא היינו שם כבר בהכי גאים שיש, לא לעסנו את זה עד דק בכל סדרת טלוויזיה אחרת?

                   

                  אלו רק חלק מהשאלות ששאלתי את עצמי בראש לפני ההצגה סיפור אהבה בשלושה פרקים, שמעלה קבוצת תה"ל – תיאטרון הומו לסבי, קבוצת תיאטרון פרינג' חדשה במרכז הנוער הגאה. המחזה מאת הרווי פיירשטין, הועלה לראשונה בגרסתו הנוכחית ב 1983 בברודווי. באותו הזמן הנושא ההומוסקסואלי באמת לא רק שלא היה בשיח הציבורי, הוא היה סגור בארון חשוך במרתף מבודד. אבל היום?

                   

                  מסתבר שכן. בשבוע בו נסגר הברנוער, זה הרגיש מבחינתי, כמו המחזה המדויק ביותר שיש. חוץ מזה, יחסים מורכבים ובלתי פתורים עם ההורים, פרידות, אובדן והחמצות הם לחם חוקנו, להט"בים או סטרייטים, לא? וזו בדיוק המהות של סיפור אהבה בשלושה פרקים.

                   

                  בשוטטות אקראית באתר היכרויות מפורסם של הקהילה הגאה, תוכלו לראות לא מעט פרופילים של גברים שמוכנים לעשות כמעט הכל, מלבד להכיר (שלא לומר לצאת) עם "הומו נשי" או בשפת הרחוב – האוחצ'ה. למה? מפחיד. מביש. מביך. מאיים על הגבריות והפאסדה הסטרייטית שאנחנו עדיין מנסים לשמור עליה. כי כולנו סטרייט אקטינג, לא? לכן, מעבר לכתיבה המחודדת והמדויקת של פיירשטין, הגדולה של המחזה היא בעצם האומץ לשים במרכז המחזה את ההומו נשי ובעצם את עצמו.

                   

                  ארנולד (אלון אופיר), גיבור המחזה הוא הומו יהודי, דראג קווין (שהוא קצת יותר דרמה קווין) עם פה גדול מאוד שמרגלית צנעני היא חסודה וצנועה לידו. כבר עם פתיחת המחזה ארנולד מבצע מונולוג היכרות מצחיק עד דמעות, ממנו אפשר להבין את רוח המחזה: נצחיק אתכם ובדלת האחורית נגרום לכם לבכות. ארנולד הוא בדיוק מהסוג שעליו נאמר "הומו נשי" במלוא מובן המילה. לא רק הומו נשי, לא עלינו, אלא גם "מזדקן" וממורמר. פיו מפיק אמרות שפר דוקרניות אך חמוצות, בקצב שאינו מבייש אף מכונת ירייה משומנת. אבל לא צריך לחפור בהן הרבה, על מנת להבין את הכאב הגדול והבדידות. זהו בדיוק הצחוק שאחריו בוכים או מקבלים צרבת.

                   

                  לרוע מזלו, בפרק הראשון הוא מתאהב באד (אושרי סהר), גבר מהסוג ש"לא חושדים" עליו שהוא הומו. אד, בודק את זהותו המינית, חוזר בו ושב לחיקה החמים של הסטרייטיות המוגנת (לא בלי לבטים ובהשלמה) למגינת לבו של ארנולד. סיפור אהבתם יהיה נוכח נפקד לאורך שלושת הפרקים, אך במרכז החלק הראשון יעמוד ביקורו של ארנולד יחד עם בן זוגו החדש אלן, אצל אד וזוגתו המרשימה לורן. אלן הצעיר הוא דוגמן תמים ויפה, קל לפיתוי ואטרקטיבי ובעיקר סוג של תחבושת על הלב הסדוק של ארנולד. הפרק הראשון במחזה נוגע כמובן בספק צחוק, ספק ארס במהות הזוגיות והאהבה, בשאלת הארון, הנאמנות, הסודות והשלדים שכל אחד מאיתנו מחזיק בכלל ובזוגיות בפרט. בין היתר מזכיר החלק הזה לא מעט סרטים ומחזות שריכזו בסופשבוע אחד כמה זוגות, שהמתח ביניהם הולך ומצטבר עד לנקודת רתיחה משמעותית שאינה נפקדת גם כאן.

                   

                  אם הזוגיות עמדה במרכז החלק הראשון, החלק השני של ההצגה מתבסס בעיקר על יחסי הורים וילדים, במהות האובדן ולמי יש עליו יותר זכויות. החלק הזה נפתח מספר שנים מאוחר יותר, אד ולורן כבר זוג נשוי אך מצוי בתהליכי פרידה. ארנולד איבד את בן זוגו אלן בטרגדיה מצערת ומצוי בתהליך אימוץ/חניכה של דיוויד, נער הומו צעיר שנזרק מביתו ובתהליך שיקומי מוצמד למנטור, שיכול להראות לו צד אחר של הומואיות. שלא כל הגברים רוצים ממנו את גופו תמורת כסף. לתוך הקלחת הזאת, נכנסת אמו של ארנולד. יהודיה דעתנית, שתלטנית ודומיננטית, כמיטב המסורת היהודית. כשרואים את אידה וויינברג (דינה דורון), בעצמה אלמנה טרייה, מבינים דבר או שניים מאיפה קיבל הבן שלה את הפה שלו. זה משפחתי.

                  ארנולד שלא מתקשה להסתיר את נטיותיו, דווקא מתקשה להוציא מהארון את עניין האימוץ מול אמו, עד שגם כאן העניינים יגיעו לנקודת רתיחה מבעבעת וסוערת כשבמרכזה ניצבת השאלה: האם אפשר להשוות מידות שונות של אלמנות? האם יש הבדל בין אבדן של בן זוג אחרי 6 שנים או אחרי 36 שנים?  כמו בכל נקודת רתיחה יעופו באוויר מילים שאי אפשר יהיה לקחת חזרה. באחד הרגעים המצמררים ביותר והכואבים ביותר אומרת האם את מה שכל הומו שיוצא מהארון מפחד לשמוע: שההורים שלו מצטערים שהם הביאו אותו לאוויר העולם. לא משנה בן כמה הוא. 16 או 36 או 46. כשהבסיס העומד מאחורי כל זה הוא פשוט – כולם פוחדים לאבד, כמו גם רצון ההורים לשמוע, לדבר, להשמיע ושלא יעטפו אותם במסכת שקרים וצעיפי אמת מטשטשים.

                   

                  אלון אופיר, בכובעו כבמאי ההצגה הצליח לקחת את המחזה שיש בו לא מעט "קלישאות" ולהשאיר אותו מעודכן ורלוונטי גם לימינו. המינון המעולה של מקל דרמטי וגזר קומי והתמהיל הכמעט בלתי אפשרי של רצינות והומור, לא היו עובדים בלי עבודת המשחק המרהיבה, בהצגה החשובה הזאת. כל אחד משחקני ההצגה מפגין יכולות משחק מרשימות תודות להדרכת שחקנים מושלמת. מהקטן ועד הגדול. בכלל, נראה שאלון אופיר הצליח לקלוט כאן חבורה מעולה של שחקנים שטרם נלעסה עד מיאוס. רמז למלהקות. תציצו בפרינג', מעניין שם יותר.

                   

                  אביהוד תדהר כדיוויד מעורר סקרנות לראות מה ייצא ממנו כשיגדל. גיל וייס בעיקר יפה, אך נוגע ללב בתפקיד אלן. סיוון קרצ'נר כלורן, אשתו של אד, היא הבלונדינית הכי מקסימה שאתם לא מכירים וחבל שכך. איך עוד אף מלהקת לא תפסה אותה לאיזה תפקיד עסיסי?

                   

                  מול שלושה האלה עומדים שלושת הגדולים. הלב הפועם האמיתי של המחזה: אושרי סהר, שובה לב כסופר מאצ'ו המבולבל, שככל שעובר הזמן הולך ומשתחרר ופשוט פורח בחלק השני של ההצגה. לא היה לי ברור איך אחרי רביעיית רן, הוא עוד לא מככב בכל תכנית אפשרית ואחרי ההצגה הזאת, על אחת כמה וכמה. אם צריך הוכחה לכריזמה ולקסם הבלתי אפשרי שלו, זה המקום.

                  דינה דורון כאידה ויינברג המופיעה רק בחלק השני, טורפת את ההצגה בנוכחות שלה. דורון בהופעה נדירה, נותנת תצוגת משחק מוחצת שלא תותיר עין אחת יבשה. איזה תפקיד, איזה ביצוע! מול סהר ודורון ניצב בגאון עמוד השדרה של ההצגה ומי שאחראי על הביצוע הפנומנלי של הערב - אלון אופיר. תפקיד שיש בו פשוט הכל. מופע וירטואוזי של איש אחד, כובש ומפורר את הלב. אין מילים.

                   

                  אנושיות, רגשנות ושבירת כל מה חשבתם על הומואים וההורים שלהם בהצגה אחת. נסו להשיג כרטיסים ומהר. מה שכן, אסור להצגה הזאת להישאר רק בגן מאיר.

                   

                   

                   

                  צילום: לואיז גרין

                  דרג את התוכן:

                  הציון שלי: 4 מתוך 5

                    13 תגובות   יום ראשון, 24/7/11, 10:33

                    ''

                     

                    יש משהו מוזר בסרט "בדרך אל החתולים". בדקות ארוכות ובלי הרבה דיבורים הוא מתחיל יפה כל כך ובקצב מעולה, מלווה בצילום מקסים- משובב נפש אפילו. אך משהו משתבש לא הרבה אחרי זה. הפתיחה מלאת התנופה הולכת ומתפוגגת באמצע הסרט והופכת למשהו מייגע עד מאוד, כך שלמרות אורכו הקצר יחסית של הסרט (רק  כ-80 דקות) התחושה היא כמו סרט ארוך בהרבה וכמעט בלתי נגמר.  

                     

                    השנה האחרונה התאפיינה בלא מעט סרטים מבוססי ספרים מכובדים: הדקדוק הפנימי, שליחותו של הממונה על משאבי האנוש ואפילו את קנז כבר ראינו השנה בקולנוע עם התגנבות יחידים. שלושתם, על אף היותם סרטים לא רעים (מי יותר ומי פחות), לא תמיד השכילו להעביר ולעבד את הספר ורוחו לקולנוע והסתפקו בהצלחה חלקית ביותר. ובכן, מה עלה בגורלו של בדרך אל החתולים? התשובה: לא רחוק מהם.

                     

                    הסרט כאמור מבוסס על ספרו של יהושע קנז בעל אותו שם, אך הוא בעיקר מבוסס ולא הולך אחד על אחד עם הספר וזה בסדר. יולנדה מוסקוביץ' (ריטה זוהר המפתיעה) מורה לצרפתית המזדקנת בגפה בדירתה התל אביבית. היא חיה חיים של שגרה אסתטית ומוקפדת, כשחיי האהבה היחידים בחייה הם דווקא עם חתולי הרחוב, הנמצאים בשפע בבניינה ומסביבה. מי ששמע חתולים מנהלים אהבה יודע ששקט זה לא, לכן גם יולנדה באמצע הלילה מתעוררת ומנסה להשתיק אותם, אך באחת הלחימות העדינות שלה נגד החתולים היא מועדת ושוברת את הירך. כך היא מוצאת את עצמה בבית חולים שיקומי, מוקפת בקשישים עם בעיות כאלה ואחרות. שום אסתטיקה ושום פרטיות, אבל בדידות יש כאן בשפע. בבית החולים, היא פוגשת את שאול כהן אותו מגלם מוני מושונוב, שגם הוא כמו הסרט, מתחיל טוב ונחלש מאוד אחר כך, אבל שימו לב איזה צילום מרהיב בסצנת הדהירה שלו על כסא הגלגלים. שאול הוא שחקן כדורגל לשעבר מלא ויטאליות (במקום הכי לא ויטאלי שיש), פלרטטן עם דיפלומה, חובב שתייה, שכמו אצל כולם מאחורי כל זה מסתתר כאב גדול. אט אט מעוררים יולנדה ושאול רגשות שמזמן לא חוו ומגלים את חדוות האהבה (תירגעו, לא סקס) והקרבה. אך בעוד יולנדה הולכת ומשתקמת, דווקא שאול הולך ושוקע בסוג של מרה שחורה.

                     

                    כשיולנדה משתחררת מבית החולים, דווקא הבית לפתע מרגיש קר ומנוכר, מקום זר. כעת הבדידות בלתי אפשרית והזקנה כואבת. כשמגיע שאול לפתח ביתה, בערב פסח הסמלי מאוד בקולנוע הישראלי ובכלל (אתם יודעים, "מה נשתנה" וגו'), היא מרגישה שזו ההזדמנות שנייה לאהבה. 

                     

                    הסרט, כמו הספר, נוגע בכאבים מאוד גדולים בחיינו - זקנה ובדידות, אהבה מאוחרת והזדמנות שנייה לתיקון. אך משהו כאן, על אף החום הרב, החן והאנושיות, מתפספס קצת. ההומור שמאפיין את החלק הראשון מפנה מקומו לעגמומיות אפרורית, שאמנם מצולמת יפה ואסתטית עד אין קץ, אך מה שמתחיל בקול תנופה רמה מסתיים כבלון ללא אוויר. במחשבה שנייה, זה קצת דומה לחיים, לא? וברצינות, נראה שחורחה גורביץ' השקיע מאוד במראה של הסרט ובחלק הראשון ואח"כ נתן לתסריט ולסרט להתפזר.

                     

                    ובכל זאת, כמה נקודות אור יש כאן בהחלט. בראשן ריטה זוהר כמובן. זוהר זכתה ובצדק בפרס השחקנית בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ואכן היא מבצעת את תפקידה ביעילות ובחן רב. זוהר סוחבת על כתפיה את כל הסרט וכמו שחורחה גורביץ', במאי הסרט, אמר בטקס שלאחר ההקרנה: זה לגמרי הסרט של ריטה זוהר. כל שאר השחקנים ובהם תיקי דיין, עידית טפרסון ובעיקר מוני מושונוב מאכזבים מאוד, בעיקר על רקע "עודף" משחק. הלו, לא עברו הימים של משחק יתר?

                     

                     נקודת האור השנייה של הסרט היא הצילום המרהיב, המכיל שוטים יפים יפים. זה בא לידי ביטוי בצילום החתולים בפתיחה (איזו פתיחה!!!), בבית החולים ומסדרונותיו ובצילומי אווירה מרשימים בביתה של יולנדה. הצילום מקנה לסרט אווירה קאמרית, תרבותית מאוד ואירופאית מאוד, מהסוג שמתאים למוזיאון תל אביב להקרין. רוצים סרט חורפי באמצע הקיץ המיוזע? זה כנראה הסרט בשבילכם.

                     

                    דרג את התוכן:

                    הציון שלי: 3 מתוך 5

                      ביקורת על ברזל ואבנים, נעם רותם בהופעה

                      נעם רותם, גיבור גיטרה

                      17

                      מוזיקה  נעם רותם, ברזל ואבנים

                      13 תגובות   יום חמישי, 21/7/11, 11:09

                      ''

                       

                      יש אמנים שמשבר האלבום הראשון (לא מוכר, לא מושמע ברדיו, לא מגיעים להופעות) מחזיר אותם הביתה לביצוע דין וחשבון מעמיק. לחלקם, אותו חשבון נפש גורם לפרוש אחר כבוד ולחפש תחום עיסוק אחר ולהישאר עם חצי תאוותם בידם. לחלק אחר הוא גורם לחזור הביתה, לשתוק קצת, לעבוד ולחזור באותות ובמופתים.


                       

                      נעם רותם, הוא כמובן המקרה השני. אמש על בימת הבארבי, הוא עלה כמנצח. אם תרצו, הטוען לכתר נסיך הרוק הנוכחי ויש לו סיבה מעולה, בעצם שתיים: עזרה בדרך וברזל ואבנים. ברי, מאחוריך. אחרי הכישלון של חום אנושי, אלבומו הראשון הגיח לפתע האלבום עזרה בדרך ונשכחו ימי קרח תשע העליזים וימי חום אנושי הדכאוניים. נעם רותם הומצא מחדש: בוגר, אחראי, שקול, כואב, מדמם ובעיקר גבר אוהב, מתלבט ומפחד. במילים אחרות, עזרה בדרך, אז כן עכשיו, הוא אחד האלבומים העבריים הטובים של העשור הקודם. גם חיבוק הפלייליסט עשה לזה רק טוב והנה נעם רותם מגיע לקהלים שמעולם לא חשבו לשמוע אותו קודם (טוב אולי כן בזמן להקת הנעורים ההיא). ואז הגיע ברזל ואבנים שהוכיח: נעם כאן להישאר.


                       

                      לפיכך, כשבאמתחתך שני אלבומי מופת (לא פחות), אלבום שאף אחד לא מכיר ושני אלבומי להקת נעורים א-לה-סוויד, בחירת שירים למופע היא עניין מעניין ומסקרן. מי יקבל את מירב המשקל? כמובן שהערב סבב סביב ברזל ואבנים, אבל מי שבקיא בדיסקוגרפיה הרותמית קיבל כאן ערב מושלם, אם לא למעלה מזה. מי שחשש שעיסוק בנושאים כמו סרטן, מוות, חטאים, בדידות ושאר תחלואי העולם יגרמו לערב מדכדך, הוא יכול לשכוח מזה. האווירה כולה אמרה כאן הולכים על רוק גיטרות ובאמת: שתי גיטרות, בס ותופים שלטו הערב. גם השירים השקטים יותר (כמו עולה ויורד למשל) קיבלו עיבוד סוער ורועש והאנרגיות שעפו מהכריזמה הבימתית של נעם רותם אפשר היה להאיר הרבה יותר מאת שכונת פלורנטין.


                       

                      הערב נפתח ברצף מוחץ של רוק אמיתי לפנים (סליחה על הביטוי השטחי משהו). ריפי גיטרה השתוללו כאן כאילו אין מחר: ברזל ואבנים ועמוק הלילה, שפותחים את האלבום פתחו גם את הערב ואז זה הגיע. קראת לי קין. ברוח סיכומי השנה שיבואו עוד חודש וחצי בערך, אני כבר יכול לגלות לכם ששיר השנה שלי הוא קראת לי קין. ואם הוא כאן על תחילת הערב, מה יישאר לסוף?


                       

                      אל דאגה, מהשיא הסוחף הזה, הערב רק המשיך לעלות עוד, כשהגיטרות לא מרפות לרגע ומטפסות מיד לשיא נוסף, באחד החידושים הטובים והמדויקים שנעשו בשנים האחרונות בעברית- חרב דמוקלס. תחלואי העולם ביקשתם? הנה קיבלתם. ביצוע סמיך, חם ונוקב שלו ריד היה מתהפך בקברו מקנאה, אילו היה מת. נקודת חולשה היחידה בחלק המרכזי של הערב היתה דווקא הביצוע השקט, לשיר הכי פוליטי באלבום – נטלי. אני יודע, יש כאן כמה כאלה שזהו מבחינתם השיר הטוב באלבום, בעיני זוהי נקודת חולשה רגעית.


                       

                      הערב ממשיך להטעין את הקהל באנרגיות כשהשיא הבא שנרשם יכול היה בקלות להפוך לבדיחה. סרטים. זוכרים את קרח תשע? אז זה. תוך ויתור חכם על הקלידים של בריט-פופ הניינטיזי ועל החיקוי של ברט אנדרסון, השיר הזה בקלות יכול להיכנס לאחד האלבומים של נעם רותם ולהתאים בדיוק. טוב חוץ מהטקסט. ואם בטקסט עסקינן אז בשלושת הביצועים הבאים שחותמים את ההופעה ישנו השילוב המושלם בין טקסט שאפשר לכנות אותו שירה ללחן: אל סוף היום, עולה ויורד ועזרה בדרך. אם היו ניצוצות עד כה, פה מדובר כבר באש.


                       

                      שני הדרנים מסקרנים מאוד סגרו את הערב הנהדר הזה. פרק א' של ההדרן הראשון נפתח עם הכיתה שלנו והשיר מהקומה ה-9. הכיתה שלנו הוא אולי אחד הטקסטים הנוקבים, הכואבים, החברתיים והרגישים באלבום. הערב, נעם רותם פורט על הגיטרה החשמלית ולאט לאט הלהקה מצטרפת. אם הלב יכול היה להיקרע הערב, כאן הוא נשבר.

                       

                      מבחינתי, היה אפשר לסגור כאן את ההופעה. אני את שלי קיבלתי, אבל איפה. לנעם רותם יש תכניות אחרות בשבילי:

                       

                      בהדרן השני קיבלנו את התמצית של הערב כולו: חגיגת רוק. ואם מקודם תהיתי לגבי בחירת השירים הערב, כאן קיבלתי את התשובה. לא מתכחש לעבר, לא מוחק אותו. להיפך. מחבק אותו. הערב נסגר עם ארבעה שירים שהותירו את הקהל רעב רעב רעב: אסף אמדורסקי ואיתו לנצח, המתבקשים והחינניים, הפכו את הבארבי למסיבה. שוב עיבודי הרוק עושים לשירי קרח תשע רק טוב. ועכשיו, הגיע תורו של האלבום ההוא, הראשון, הנשכח והכושל לצאת כמנצח כשדווקא הוא סוגר את הערב עם גיבור גיטרה וחום אנושי.


                       

                      גיבור גיטרה, חום אנושי? נעם רותם זה תנור. תחנת אנרגיה קטנה. יצאתי כל כך טעון באנרגיות שהרגשתי כמו זיקוק. מתי זה קרה לי בפעם האחרונה?

                      דרג את התוכן:

                      הציון שלי: 4 מתוך 5

                        ביקורת על קרן אן וסימפונט רעננה

                        קרן אן- פורגטבול

                        16

                        מוזיקה  קלאסירוק, שלומי שבן, קרן אן, keren ann, 101

                        5 תגובות   יום רביעי, 13/7/11, 12:54

                        זהירות, הביקורת הבאה אינה מומלצת לסובלים מהרעלת סוכר וממתיקות יתר.

                        ''

                        יש לי כמה חברים (טוב, יותר מדויק להגיד מכרים) שפשוט לא מסוגלים לשמוע את קרן אן. למה? ככה. רכה להם מדי, נעימה, עגולה. נו? תשאלו, איפה הבעיה? אז זהו, הם אנשים שרוצים את המוזיקה שלהם חדה יותר, בועטת. שאמא שלהם תשמע שירים בצרפתית. מה שהם לא מבינים זה שאפשר לבעוט גם ברכות והמפגש שהתרחש אמש על בימת בית האופרה המחיש זאת ביותר.

                        קחו אחת, קרן אן – ישראלית עם מבטא צרפתי שיקי, תערבבו עם אחד – שלומי שבן, פסנתרן מחונן ושיקי לא פחות, תוסיפו להם תזמורת אחת, סימפונט רעננה, עם הרבה כינורות וצ'לואים ותקבלו ערב שאין דרך אחרת מלכנות אותו באופן שטחי ורדוד (הכל נכון, אני מאוהב): ערב מקסים.

                        השילוב הזה בין הקלאסי לרוק (הרך במקרה שלנו) במסגרת סדרת מופעי הקלאסירוק בו אמני רוק (מי יותר ומי פחות) פוגשים את סימפונט רעננה, הוא רעיון מקסים: לקחת שני קצוות ולנסות לראות האם ייפגשו ואיך ייראה המפגש. אם בהופעה הקודמת שראיתי, נינט טייב נאבקה בהורדות ידיים קשות בסימפונט ויצאה מנצחת, כאן השילוב, או יותר מדויק להגיד - החיבור בין קרן אן לסימפונט היה הרבה יותר טבעי. הסימפונט הפעם היו על תקן התבלין. לטוב ולרע. בלי הרבה אינטרפרטציות חדשות אלא דווקא בקונספט של שימור הקיים, כמעט כמו בדיסק, אבל זה לא אומר שלא היו פה שפיצים.

                        מי שביקש חידוש גדול, סביר להניח שיצא מאוכזב בערב הזה. מי שרצה עוד מאותו דבר, יצא הרבה יותר ממסופק. הוא יצא מדושן עונג. אפרופו נינט, לא פעם במהלך הערב חשבתי שנינט היתה מתה לרפרטואר האני הזה ואילו קרן אן בטח היתה מתה לקצת מהכריזמה הבימתית של נינט, על אף החינניות הצרפתית הכובשת.

                         

                        ''

                         

                        בגדול, הערב התחלק לחטיבות חטיבות, כשעיקרן הוא כמובן שירי האלבום האחרון של קרן אן – 101, שעם שיר הנושא אורות ההיכל כבו. חטיבה שקטה לפתיחה, חטיבת קצת יותר רועשת בהמשך עם My Name Is Trouble הלהיט של 101, שצבע את האופרה באדום ושחרר קצת את העניבה. אחריו, שוב חטיבה שקטה ואקוסטית באנגלית ובצרפתית שהגיעה לשיא הרגש בשירו של שבן פעם שירים שהפך לדואט מושלם ולאנחת הוואו הראשונה הערב. במהלך הלילה שבן מתקשה מאוד לא לגנוב את ההצגה, אבל ההחלטה להזמין אותו למופע היא לא פחות מגאונית. הוא בדיוק התבלין שקרן אן צריכה. אולי הגיע הזמן לדיסק משותף?

                         

                        הערב המשיך באותו הקונספט: שוב חטיבת בועטת שהבהירה היטב שקרן אן יודעת לבעוט או להיות קצת פחות מתוקה והרבה יותר אפלולית ואז חטיבת הלהיטים, שהבהירה מיד- הבחורה יודעת לכתוב להיטים. Chelsea Burns  שהפך לשיר מסע בזכות המפוחית ונגיעות התופים הרכות של כריסטוף דושו. Not Going Anywhere   הוא כבר להיט קלאסי ולפי הביצוע הערב די ברור למה. השילוב עם התזמורת כאן בחטיבת הלהיטים בכלל מגיע לשיא – התזמורת נתנה עוד קצת עומק והורגשה, בעיקר בבלדות ושירים השקטים יותר. Lay Your Head Down  שחרר קצת את התזמורת והיה ממתק מענג ואז ההדרן.

                        אפשר להגיד שאם עד עכשיו ההופעה נעה בין מענגת לטובה מאוד, עם כמה פסגות, בא ההדרן וטרף את הקלפים והיה לאחד ההדרנים הכובשים ביותר שראיתי בהופעות, בזמן האחרון. זה התחיל עם  The Harder Ships Of The World מהאלבום הקודם, שהסתיים בביצוע א-קפלה מושלם. חד משמעית, לקרן אן יש מגע זהב בקול. היא אולי לא פותחת גרון כמו זמרות אחרות, אבל המתיקות המלנכולית שלה הורגת. נשלחנו הביתה מדממים בזכות ביצוע ענק ובלתי נשכח, שחיכיתי לו מהרגע בו ראיתי ששבן הולך להיות בהופעה, הדואט של מותק, את אצלי בראש. הוא בעברית, היא באנגלית. הלב שלי נסדק. קרן, שלומי, מתוקים שלי. אתם אצלי בראש ובלב.

                        דרג את התוכן:

                        הציון שלי: 4 מתוך 5

                          13 תגובות   יום ראשון, 26/6/11, 05:48

                          ''

                          הסיפור הקצר מת. עכשיו זה רשמי. אמרו את זה קודם, לפני, זה לא משנה. הסיפור הקצר מת. ממעטים לכתוב ספרים טובים עם סיפורים קצרים מעולים (טוב חוץ מאליס מונרו, אולי) והפסיקו לעשות סרטים טובים עם הרבה סיפורים קצרים. צריך לומר את האמת, סרט הבנוי מריבוי של סיפורים קצרים שמתאגדים לסיפור אחד גדול ואפקטיבי, זה לחלוטין העשור הקודם. איך שלא נהפוך את זה, התחושה לא פעם, שריבוי סיפורים קצרים המתאגדים לתמונה כוללת אחת, מחמיצים את הפרטים הקטנים ומשאירים טעם חמצמץ של תפסת מרובה, לא תפסת.

                           

                          זה גם הטעם העולה בסוף בין השמשות. במחשבה ראשונה התחושה היא אכזבה. מה רצה להגיד הבמאי? עם מה אני הולך הביתה? וכאן חשבתי - אפשר להגיד שכשמו כן הוא, בין השמשות. המושג בין השמשות בא לרוב, להסביר תקופת מעבר בין אירועים גדולים וזמנים משמעותיים, למשל בין היום ללילה,  רגע לפני שהכוכבים יוצאים החוצה. דהיינו אזור הדמדומים של החיים.

                          אך במקרה הזה - לא זה ולא זה. לא בשר, לא חלב. לא יום ולא לילה. שום תחושת מעבר, או לחות אחד משמעותי. אם כך, יותר מדויק היה לקרוא לו -  בין הכיסאות. יש כאן הרבה סיפורים קצרים ושונים שבסופו של דבר ימצאו את עצמם במקום אחד מתעמתים זה עם זה. אבל מה שווים הסיפורים, יפים ככל שיהיו ומרגשים ככל שיהיו, אם אין להם התחלה-אמצע-סוף וכאן? וזו בדיוק הבעיה של בין השמשות, סרטו הראשון באורך מלא של אורן זינגמן המבטיח. מצד אחד עודף סיפורים, מצד שני זהו סרט קצר מאוד. כך שסיפורים מעניינים הולכים ברובם לאיבוד והחיבור ביניהם רופף, במקרה הטוב. מכאן נובעת עיקר האכזבה – כי יש כאן פוטנציאל אנושי וסיפורי מעניין ומרתק שהולך רק עד חצי הדרך וחבל. רוברט אלטמן? זה עוד לא.

                          לא מעט סיפורים, או התחלות של סיפורים יש בסרט. מוכנים ללקט מהיר שלהם? בבקשה: אנה (נטליה פאוסט), היא אם ארגנטינאית שלוקחת את בנה רפא (איאן צנטנר המקסים), בן ה 9 לניתוח ברית מילה. בבית החולים, נקודת המפגש של רוב הדמויות בסרט, היא פוגשת רופא (גל זייד המצוין) המסביר לה כי נדרש לשם הניתוח אישור של האב, שנמצא בארגנטינה. מה שהאם לא מספרת זה, שכנראה הוא לא יחזור. לרופא עצמו יש לו עסק לא פתור בפני עצמו, עם אביו השוטר (רמי דנון), שיהיה חלק בשני הסיפורים הבאים. אלכס (שמיל בן ארי) אוסף את ביתו אושרי (רותם זיסמן כהן), שחוזרת מטיול ארוך בדרום אמריקה. בדרכם הביתה הם יהיו מעורבים בתאונת פגע וברח אשר תטרוף את כל חדוות החזרה הביתה והתרגשות השיבה. במקביל, חווה (ריימונד אמסלם) דיילת מכירות בדיוטי פרי, אם חד הורית גם היא לילדה שחושבת שאין לה אמא, תגלה בטעות את פרטי האימוץ שלה ותעקוב אחר האם הנוטשת, דליה. דליה (אורלי זילברשץ) בעצמה היא ספרית בעלת ילדה מחוננת ומוכשרת שבסופו של דבר תקלע אף היא לבית החולים ולא אגלה לכם למה.

                          בבית החולים רפא (זוכרים?) יפגוש את תמר (יערה פלציג המעולה), נערה בכיתה ט' החולה בסרטן הודג'קינס מתקדם. תמר סוחפת את רפא להרפתקה, בה יגלה את האמת על החיים. וואו, עכשיו אפשר לקחת נשימה, כי כל זה (ועוד לא סיפרנו הכל) יבוא לידי ביטוי ב 90 דקות סרט וזו בעיה לא קטנה. המשותף לכולם- סודות ושקרים. כל אחת מהדמויות המובילות משקרת ומחביאה סוד ותפקיד הילדים הוא לחשוף אותם. החיסרון- אי אפשר לספר כל כך הרבה סיפורים ולהצליח לארוג אותם בלי יותר מדי חורים בעלילה וכך יוצא שיש סיפורים שלא ברור מה תפקידם ומה הם משרתים בעלילה. הידוק וניפוי של חלקם היה משרת טוב יותר את הסרט ומאפשר להרחיב סיפורים אחרים.

                           

                          ובכן בין השמשות הוא לא סרט רע. בכלל לא, אבל זהו גם לא סרט טוב ואני באמת רציתי לאהוב אותו כל כך. אפילו  אורלי זיברשץ , שחקנית נפלאה לכל הדעות, מקבלת תפקיד מצוין אך קצרצר מדי וקטן עליה בכמה מידות, משאירה טעם של עוד, לא מספק. כך גם ריימונד אמסלם, שלא מביאה את מלוא האיכויות שלה לידי ביטוי ויוצאת די חיוורת. כך יוצא שיש פה לא מעט רגעים יפים שמראים איזה פוטנציאל אדיר היה כאן, אם רק היה יותר הידוק. הנחמה הגדולה היא ששחקנים שכן מקבלים מקום ובראשם דווקא הנבחרת הצעירה: יערה פלציג ואיאן צנטנר, גונבים את ההצגה בקלילות לגברדיה הבכירה שמסתובבת סביבם.

                          אז עד שיקום הרוברט אלטמן הבא, רק אפשר להפסיק עם טוואי הסיפורים?

                           

                           

                           

                          דרג את התוכן:

                          הציון שלי: 3 מתוך 5

                            פרופיל

                            rotemmon
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            בלוגים אהובים

                            • שמנמנים

                            הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך