עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    רשימה

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    ארכיון

    תכנים אחרונים

    40 תגובות   יום חמישי, 21/2/13, 10:44

    כשהחיים עולים על גדותיהם ואין אפילו רגע לנשום, אין ברירה אלא לעזוב הכל ולתבוע קצת שקט בשבילך עצמך. לברוח? זאת לא מילה גסה, גם לנוח לא. אז למה אני עושה את זה רק פעם בשנה?

     

    ''

     

    וייטנאם.

    בגלל היופי. בגלל הצניעות. בגלל העידון. בגלל האוכל המופלא. בגלל הרעש. בגלל השקט. בגלל צבעים שכבר שכחתי לראות. בגלל הטעמים. בגלל האיזון. בגלל כל אלה ועוד. וייטנאם

    ''

     

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

     

    ''

     

    ''

     

    זה היה חלק קטן מהחופש שלי. נסו בעצמכם

    דרג את התוכן:

      חופש

      21

      Café  

      22 תגובות   יום רביעי, 30/1/13, 17:41

      חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש

      חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש 

      חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש

      חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש

      חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש 

      חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש

      חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש

      חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש 

      חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש

      חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש

      חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש 

      חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש חופש

       

      נתראה ב- 19.2

       

       

       

      דרג את התוכן:

        cafe

        17

        Café  

        25 תגובות   יום רביעי, 13/6/12, 12:18

        cafe?

        דרג את התוכן:
          18 תגובות   יום רביעי, 4/4/12, 16:25

          איך יודעים שפסח מתקרב?

          מלבד העובדה שהימים נעשים חמימים יותר (יש! יש! יש!), אנשים עסוקים באינספור ניקיונות והעיתונים הופכים עבים יותר- הסימן המרכזי הוא מבול של מוזיקה ישראלית הנוחת בחנויות (כן, יש עוד מי שרץ לקנות דיסקים ישראלים). אז נכון שכעת חיה לפני שנה כל התותחים הכבדים במוזיקה הישראלית הוציאו אלבומים משובחים, אבל גם השנה הנוכחית לא טומנת קולה בצלחת. ולכבוד הפסח ולכבוד האביב וסתם ככה – לכבוד עצמכם - קנו לעצמכם מתנה לחג. ואם אפשר להציע, אז אני בעד דיסק ישראלי. הכי קלאסי.

           

          אז מה לבחור?

          אם לא הספקתם לקנות ולעדכן את הספריה שלכם במיטב תוצרת האחרונה זה הזמן, ואלו חמשת דיסקים הישראלים שהכי אהבתי בחודשים האחרונים:

           

          קרולינה – זוהר

          הדיסק האידיאלי ביותר לאביב. קרולינה, אוורירית ושמחה מתמיד באלבום שני משובח, מדלגת בקלילות על קללת הדיסק השני. "זוהר" מערבב היטב בין תכני ניו אייג', מוזיקת כפיים צוהלת, בוזוקי יווני, שנסון צרפתי וצילה דגן. באופן מפתיע כל הבלילה הזאת טעימה וקלילה. אל תאחר יזרוק אתכם ליוון ומול הים, צריך רצוי וכדאי לשמוע- מול הים.

           

          ''

           

          אמילי קרפל – II

          עוד אלבום שני לתפארת והפעם יישור קו עם כל מה שקורה כרגע בעולם. אמילי קרפל תמיד הצטיינה באצבע על הדופק, גם מבחינה אופנתית וגם מבחינה מוזיקלית והאלבום הנוכחי ממשיך באותו קצב של האלבום הראשון – תמהיל מוצלח בין סוכריות פופ אלקטרוניות אלגנטיות ומשמחות לבין (נגיד) בלדות מתקתקות אך קורעות. וכאן תוכלו לשמוע ולרכוש את האלבום כולו. תענוג.

           

          ''

           

          תומר יוסף – השחר 35

          לא ברור איך התפלק מהתודעה האלבום המקסים הזה של תומר יוסף. אולי בגלל הסיבה שהוא יצא בתחילת החורף ומדובר בכלל בדיסק אביבי בכל רמ"ח איבריו שצריך לשמוע בשמש נעימה ומחממת. תומר יוסף בוגר יותר, מצחקק פחות ותמיד נוגע ללב. אני אישית מאוהב בפרח מקומי – השילוב המושלם בין יפו לטוקיו. גם להקת האם של תומר יוסף – הבלקן ביט בוקס הוציאו את GIVE אלבום פוליטי, מקפיץ ובועט ששווה לשים עליו את היד. שתי מתנות עם תומר יוסף? אני לגמרי בעד.

           

          ''

           

          יוני רכטר - העיקר זה המוסיקה

          פסטיבל הפסנתר של שנה שעברה היה הזדמנות מעולה להביא את יוני רכטר לכדי שיתוף פעולה עם המיטב של הדור הצעיר במוזיקה הישראלית: רונה קינן, שלומי שבן, אלי דג'יברי, יעל נחשון ועוד זמרת צעירה שעוד תגיע רחוק – יהודית רביץ. התוצאה היתה כל כך טובה ומפתיעה שזה היה מתבקש להמשיך את התענוג עוד ועוד גם בבית. אי לכך ובהתאם לזאת – קבלו את הדיסק הכפול המתעד את ההופעה וזה כל כך נעים ומתוק. מתנה לחג קלאסית.

           

          ''

           

          אמנים שרים יוסי בנאי – שירים אחרונים

          עוד אלבום אוסף והפעם אסופה מכובדת של אמני ישראל במחווה מרגשת לאחד מאבני היסוד של התרבות הישראלית – יוסי בנאי.  הרעיון מאחורי אלבום המחווה הוא העניין שבשנת 2006 יוסי בנאי היה רגע לפני הקלטת אלבום, אך נפטר בטרם עת ולא הספיק להשלים את ההקלטות. רע מוכיח אסף את מיטב חבריו – ברי סחרוף, אהוד בנאי, שלומי שבן, ארכדי דוכין, קורין אלאל, מיכה שטרית, יובל בנאי ועוד לחוויה מרגשת ולאחת המחוות הכי מכובדות בתולדות המוזיקה כאן. ככה עושים אלבומי מחווה.

          ''

           

          אז איפה שלא תהיו ומה שלא תעשו - קחו אתכם קצת מוזיקה.

          חג שמח

          דרג את התוכן:
            12 תגובות   יום שני, 9/1/12, 18:14

             

            התכנון המקורי היה לעשות סיכום שנה. לא רק שמצעדים הם אחד הדברים האהובים עלי, אז גם חשבונות נפש הם מנת חלקי. אלה לצערי או לשמחתי, תלוי איך מסתכלים על זה, לא מתרחשים רק פעם בשנה, אלא על בסיס יומי שוטף. בסופו של דבר לא הספקתי לסכם את שנת 2011, לא קבל עם ועדה ולא עמוק בפנים. ולא שאני מתלונן. הייתי עסוק בדברים חשובים. ובכל זאת, קרו הרבה דברים השנה אצלי בבית (לאו דווקא הדירה ממש אלא בפנים). היו לא מעט סערות השנה ואני בכלל איש של שקט. היו יותר מדי ספקות ואני בכלל איש של שלוש נקודות.

            אז מדי פעם כשמגיע זמן לבחון את האמת שלך ואת אמות המידה שלך, האם אתה הולך בשביל הנכון ובכלל מהו השביל? אני חושב על זה ונושם לרווחה כי מזל שיש את המוזיקה , שיכולה לעשות את זה הרבה יותר טוב, הרבה יותר מרגש וגם לא נעים לומר- הרבה יותר עמוק. אז במקום סיכום שנה מוזיקלי ובמקום דו"ח מאזן רווח והפסד רגשי השנה, קבלו את אלה שהרטיטו את לבי והיו פשוט היום שם.

             

            Alexander -  Truth 

             

            ''

             

            Radiohead - Codex   

            ''

             

            וזה כי אני כזה קלולס: Lana Del Rey - Video Games

             

            ''

             

            בעולם מושלם כולנו היינו יודעים בעל פה את המילים של השיר הזה: Joan as police woman – forever and a year

            ''

             

            ומתוך אלבום השנה שלי: Pj Harvey - All and Everyone

            ''

             

            ושלא תחשבו שאני כזה בחור עגמומי, אלא במקרה תפסתם אותי ביום כזה, הנה ההוכחה הכי טובה לכך. אם תראו אותי בתל אביב (טוב, כשאף אחד לא רואה) עושה את התנועות של השיר הזה, אז תדעו שמדובר ביום קפה טוב במיוחד:

            R.E.M. - ÜBerlin 

            ''

             

             

            דרג את התוכן:
              22 תגובות   יום שישי , 9/12/11, 18:47

              ''

              משהו קרה לרומן פולנסקי. או שהוא מזדקן או שהוא באמת במצב רוח טוב, אחרת קשה להסביר איך יצא לו סרט של וודי אלן. ובכלל, אני מנסה לפשפש בזיכרוני ולמצוא את הפעם האחרונה שראיתי סרט של פולנסקי שיש בו אלמנטים קומיים. מה זה אלמנטיים קומים, לפרקים הוא ממש מצחיק. כנראה שלפחות לפולנסקי השהות באירופה עושה רק טוב.

              אז אחרי סופר הצללים והפסנתרן היפים והעגומים, פונה פולנסקי ולא בפעם הראשונה בקריירה שלו, אל התיאטרון. הוא כבר עשה זאת בהצלחה רבתי עם העלמה והמוות, שהדגים מצוין איך סרט עם שלושה שחקנים בלבד וחלל אחד, יכול להיות מרתק ומותח תודות לסיפור מעניין. הפעם הוא לא מגדיל את הקאסט בהרבה ומסתפק בארבעה שחקנים ושוב מכניס את כולם לבית אחד. לניסוי בבני אדם קוראים הפעם "אלוהי הקטל", המבוסס על מחזה שכתבה יסמין ראזה ועשה סיבוב על שלל במות העולם, כולל עיבוד ישראלי, לפני שלוש שנים בדיוק, בתיאטרון בית לסין.

               

              ראזה שהיתה שותפה לפולנסקי בעיבוד המחזה לכדי תסריט, שמרה רוב הזמן על הקו המוכר שלו:  שני זוגות הורים הנפגשים על מנת ליישר את ההדורים, לאחר ריב מדמם בין ילדיהם. העילה: מלשנות ולעג. התוצאה: שתי שיניים שבורות לילד וכאב ראש אחד גדול להורים. מה שמתחיל כביקור קצר ומנומס לצורך גביית הצהרה מטעם הורי הילד, הופך בקלות ובמהירות לשיעור בתורת היחסים או בתורת המינים, אם תרצו. ובמילים אחרות: מלחמה.

               

              תכירו את הנפשות הפועלות: מצד אחד נמצאים פנלופה (ג'ודי פוסטר, נוירוטית מתמיד) ומייקל (ג'ון סי ריילי). היא סופרת ופעילת זכויות אדם בדארפור, הוא "סתם"  איש מכירות של מוצרי בית. אם צריך לנסות להגדיר אותם במשפט: לא צריך הרבה דקות מסך על מנת להבין מי לובש את המכנסיים באמת בבית. הם מארחים את הוריו של זאכרי הילד הפוגע – ננסי (קייט וינסלט, רזה ורעבה במיוחד) ואלן (כריסטופר וולץ, המעולה כתמיד). היא אשת עסקים והוא עורך דין "חלקלק" בחברת תרופות הנמצאת על סף פרשיה בנוגע לאחד ממוצריה. והוא הרי חייב להיות חלקלק, כי  הרי אי אפשר שעורך דין לא יהיה כזה, לא? אם צריך להגדיר אותם במשפט: זוגיות? זה אובר רייטד.

               

              מה שמתחיל כאמור בשיח בוגר של אנשי הבורגנות המשכילה, הופך מהר לשדה קטל. לאט לאט יצוצו סדקים בפרצופה היפה של האליטה הכה האינטלקטואלית וכה תרבותית ולא צריך לגרד הרבה בשביל לגלות מה שתמיד חשבנו – מאחורי כל פוץ בורגני מסתתר אדם די חשוך, צבוע ומתחסד הנאמן רק לד' אמותיו ושבוי עמוק בתדמית שהוא חייב לייצר. בדיאלוגים מושחזים ושנונים, יורים פולנסקי וראזה את כל מה שהם חושבים על כל העולם וזה באמת כולל כמעט הכל – רק חסרה שם השואה: זוגיות, בצע הכסף, הרפובליקאים, הבורגנות, פעילי זכויות האדם, שוחרי התרבות וכוח כוח כוח. כוח במאבק בין המינים – בין נשים לגברים. בין גברים לגברים ובין נשים לנשים. השורה התחתונה: כולנו חיות השבויות בכלובים המהווים קוד התנהגות המונע מבעדנו לחשוף את פרצופינו האמיתי. ואיך לומר זאת בעדינות: הפרצוף שלנו לא משהו.

               

              אם בהתחלה ניכר שיש פערים תרבותיים בין שני הזוגות, הם מהר מאוד יחלפו ולא ברור בין מי למי יש פער יותר גדול. בין מייקל לאשתו, בין מייקל לאלן או בין ננסי לפנלופה. מפעילת זכויות אדם בדארפור הרי תצפו שתשלוט בעצמה ותהיה טובת לב ואוהבת אדם באשר הוא אדם. מאיש מכירות נעים ונחמד, אסקופה נדרסת של אשתו, לא תצפו לשום דבר אחר חוץ מלהיות נחמד. מעורך דין תצפו שיהיה עורך דין, אבל הוא בעצמו אפילו לא אוהב את הבן שלו ועל אשתו אין בכלל מה לדבר.

               

              אין כאן כמעט נחמה, יש כאן צביעות. בסוף כבר אי אפשר להאמין לאף אחד. כל אחת מהדמויות הופכת לכמעט בלתי נסבלת בסוף. קשה לאהוב ממש מי מהדמויות ולהתחבר אליהן, כי בכל רגע נתון הדמויות חושפות עוד טפח ועוד פן אחר שלא ראינו קודם. ולא בטוח שהיינו רוצים לראות.

              כצופה, משחק הפינג פונג החמוד בהתחלה הוא דווקא כיף ומשעשע, אך משזה הופך למשחק סקווש מהיר, שאם לא שמת לב תחטוף כדור בפנים, זה עשוי טיפה להתיש. כמעט 80 דקות של דיאלוגים, טובים ככל שיהיו הם לפעמים קצת יותר מדי. גם פיזור הנושאים הם בבחינת תפסת מרובה לא תפסת, אי אפשר להילחם בכל החזיתות בבת אחת ואמנם פולנסקי דווקא מצליח בזה רוב הזמן, אך לעתים – זה קצת יותר מדי.

               

              אבל שלא תבינו לא נכון – אלוהי הקטל הוא סרט חזק וחכם. הוא אינטליגנטי בצורה יוצאת דופן ולמעט אולי טעות אחת בליהוק (שלום לך גברת פוסטר), הוא ניחן גם בקאסט מרשים ומצוין. במחשבה שנייה, יכול להיות שהליהוק של פוסטר הוא דווקא מצוין? הרי כיוון שמדובר בדמות בלתי נסבלת בעליל, נודניקית ברמות שרק מיגרנה משתווה לה הרי שפוסטר דווקא מצליחה לשכנע אותנו בזה. גם המהפך שעובר על ריילי הוא משכנע ומדויק. שלא לדבר על הצמד וינסלט את וולץ שסוחפים מהשניה הראשונה, כאלה שדווקא נראים הנורמליים יותר.

              נשמע קודר, נכון? ובכן אלוהי הקטל הוא רחוק מזה. כלומר, כן – המסר די עגום והתוצאה הסופית מוכיחה שאנחנו בעצם אשמים בכל מה שקורה לנו ושאנחנו אלה שמקלקלים את ילדינו במו ידינו. אך הדרך לשם, שכמעט גובלת באלימות פיזית אם לא מילולית, דווקא מצחיקה כמו גם שהיא נוגעת. צחוק צחוק, אבל זהו בעיקר צחוק ארסי. נוטף רעל. כמעט כמו וודי אלן.

              דרג את התוכן:

              הציון שלי: 4 מתוך 5

                11 תגובות   יום שני, 28/11/11, 17:07

                זה מעניין לשמוע את האלבום החדש  של תומר יוסף "השחר 35" בדיוק בשבוע שבו יוצא לאור סינגל חדש ובועט ללהקת האם שלו – הבלקן ביט בוקס. זה מעניין ולא רק בגלל הסיבה הבולטת לאוזן שיוסף הוא זה ששר בשני המקרים. זה מעניין בגלל המרחק הרב כביכול בין שתי היצירות. "השחר 35" הוא בדיוק כל מה שפוליטיקל פאק לא. "השחר 35" הוא אלבום קטן, על אף שיש בו 14 קטעים. הוא קטן במובן הרזה של המוזיקה. זאת אומרת אין פה עיבודים עשירים וסוחפים (תודה לך תמיר מוסקט), אלא זהו אלבום שמבוסס על גיטרות קלאסיות בעיקר (ומקלדת קסיו מגניבה וחלילים מענגים). הסינגל לעומת זאת מתפוצץ מרוב אנרגיות, כמעט מגיש זיקוקי דינור מוזיקליים.

                ''

                העטיפה היפה מאת אלונה וייס

                 

                ואולי פה טמונה גם הבעיה של האלבום היפה, אך הלא מושלם הזה. כבר ממבט על העטיפה ובהשוואה לאלבומים הקודמים של יוסף – "השחר 35" הוא סוג של אלבום התבגרות. התכנסות וחזרה הביתה. רוצה לומר – תומר יוסף מתבגר וזה דווקא דבר מצוין. הוא כבר לא צריך להוכיח כבר שום דבר. כבר לא אכפת לו לזייף, הוא אפילו מעיד את זה על עצמו באחד השירים. הוא עשה כברת דרך ארוכה – גם כיוצר וגם כמבצע, גם בארץ וגם בעולם. אבל אחד הסממנים המובהקים שלו זה האנרגיה. כשאומרים תומר יוסף מתכוונים לכך שהבחור יכול להיות כור אטומי קטן. הוא מצחיק, הוא שנון, הוא סוחף. אז איך זה עומד בקנה אחד עם התבגרות? הו, טוב ששאלתם. "השחר 35" מגלם, בעיני לפחות, את המתח הזה. את הפער בין הרוח האנרגטית, הצהלולים והקריירה המשגשגת לבין היותו עם איש משפחה עם ספקות, פחדים ולא מעט געגועים. לפעמים זה נפלא ומרגש, אבל לעתים זה נשמע כמו שיר אחד ארוך, או במילים אחרות – חלק מהשירים מעט דומים מדי. הדוגמה הבולטת לכך זה השיר תן לי לעוף והלהיט הנוכחי – כאלו מילים. שני שירים מתוקים להפליא, אבל אפשר היה להסתדר בלי אחד מהם.

                 

                המתח הזה בין החוץ לבפנים הוא בעיני לב ליבו של "השחר 35". לא צריך להיות בקיא ברזומה של יוסף על מנת להבין שמדובר באדם שנוסע בעולם, אבל ליבו נמצא עמוק בתל אביב-יפו. זה בא לידי ביטוי במילים של לא מעט שירים ואפילו כבר בשיר הפותח את האלבום – לאן, שאומר במילים אחרות אתה יכול לעבור בכל העולם, אבל תמיד תרצה לאמא. גם פרח מקומי למשל מדבר על המרחק בין יפו ליפן ומהווה את הדוגמה המוצלחת לשילוב המדויק. זה שיר כל כך ישראלי בקצב שלו, אבל אי אפשר שלא לשמוע בו צליל יפני (ושוב תודה לכם  חלילים מענגים ומקלדת הקסיו המגניבה). לא פשוט להיות אדם במקום שאתה זר בו. "איך אומרים ביפנית אני צריך עזרה?" הוא חוזר ושואל. האמת? אני מת על השיר הזה. כל זה משתנה כשהוא חזור לסביבה המוכרת. כשתומר יוסף נוגע בצד הישראלי שלו, הוא מוצלח אפילו יותר. כשהוא חוזר לבית הוריו, לאשתו וילדיו – נגמרים השטיקים ויוצאים הסיפורים. הטיול לכינרת המענג (ביפה באמת), ביקור אצל סבא וקטיף תפוזים בשיר לסבא, מהשירים היפים באלבום שמביא את תומר יוסף כמעט כמו שאף פעם לא נשמע – אישי, מאופק וקטן. מושלם.

                 

                מצד שני עם כל ההתבגרות אי אפשר להתגבר על רוח השטות, כשהיא חלק ממי שאתה. זה בא לידי ביטוי יותר בלחנים ופחות במילים, אבל כפרה שכתב יענקל'ה רוטבליט הוא בדיוק תומר יוסף שהכרתם. תתרגמו את זה לאנגלית וזה מתאים בדיוק לבלקן ביט בוקס. לשמחתי הרבה דווקא לשירים מהפן הזה יש חלק קטן בתמהיל, מה שמוכיח שתומר יוסף באמת כבר לא צריך למכור עוד ממה שעשה למשל באלבום הקודם שלו וזה מצוין. כך יצא ש"השחר 35", למעט נפילות קטנות פה ושם, הוא אלבום מתוק באמת והוא הפסקול המושלם לאחר צהריים קיצי.

                 

                אז אולי זו הטעות של תומר יוסף. להוציא את האלבום הזה בתחילת החורף? הרי זהו אלבום שיש לצרוך אותו עם הרבה שמש ואיזה דקירי אבטיחים, על ערסל בגינה ורוח חמימה צריכה לנשוב על הפנים. טוב בסדר, זה הדיסק הכי טוב לשמוע בנסיעה הקרובה שלכם לג'מייקה (את זה ואת סאבו וקותי). אם אם אתם מחפשים שורות תחתונות הנה לכם: "השחר 35" הוא אלבום הקיץ הכי טוב שתוכלו לשמוע בחורף הזה.

                 

                דרג את התוכן:

                הציון שלי: 4 מתוך 5

                  14 תגובות   יום שני, 21/11/11, 10:41

                  ''

                   

                   

                  כשדלקו האורות בסוף הסרט מאניבול, לא היסס בחור אחד בשורה קדמית לשאול בקול רם, האם היו מביאים את הסרט הזה לישראל אם לא היה מדובר בבראד פיט? אותו בחור, המשיך ותהה בקול רם – את מי לעזאזל מעניין סרט על בייסבול. ובכן, בחור יקר – טעית. זה אמנם סרט עם בייסבול, אבל זה ממש לא סרט על בייסבול.

                   

                  איכשהו הבייסבול לא ממש תפס בעולם, חוץ מבארצות הברית. אבל שם? שם זה כמעט קודש הקודשים, או לפחות בסדר גודל של הכדורסל, אבל אל תתפסו אותי במילה. בהתאם לכך לא הרבה סרטי בייסבול תפסו בארץ. אני מנסה לפשפש בזיכרוני החלוד ולעשות ניים דרופינג לסרטים מהסוג הזה שכן בלטו בארץ ורק שלושה הצליחו לעשות הום ראן. השלושה היו כמדומני: ליגה משלהן, שדה החלומות והזדמנות שנייה. אני מניח שדווקא שני סרטים הראשונים הצליחו להגיע אל הקהל, לא בזכות הנושא כי אם בזכות הכוכבים שלהם: מדונה בראשון וקווין קוסטנר בשני (בימים שעוד שניהם משכו קהל לבתי הקולנוע) והשלישי בזכות סנדרה בולוק והאוסקר הראשון שלה. אז מה יהיה במקרה של מאניבול? סבירות גבוהה שאם יתפוס הסרט בארץ, זה לא יהיה בזכות הנושא – זה בגלל פיט (והמועמדות הכמעט ודאית שלו לאוסקר). אבל משהו בכל זאת כן מטריד אותי בכל העניין הזה. אני מודה, הספורט נוכח כאן בכל סצנה וסצנה אבל לקרוא למאניבול דרמת ספורט, זה יהיה נכון אבל לגמרי לא מדויק.

                   

                  מאניבול בעצם משמיע בקול רם, את מה שלא מעט ארגונים בארץ ובעולם עושים בעשור האחרון – מתרגמים את הכל למספרים. במילים אחרות – מדידה והערכה של עובד על ידי תרגום עבודתו למספר. נתון. סטטיסטיקה. מדור הספורט נוחת ב TheMarker פינת כלכליסט. אפשר להתקומם נגד זה, אפשר לכעוס ולהתעצב על "איך העולם הפך לטכנוקרטי וקר" ולהתקשות להאמין שזה מגיע גם אל הספורט, אבל במקרה של מאניבול זה ניצחון הקטנים על הגדולים. העניים על העשירים. האנדרדוג על הסוס המנצח.

                   

                  אז לפני שאתם נבהלים מיותר מדי נתונים ומספרים בערוץ הספורט שלכם צריך לעשות קצת סדר בסיפור. בראד פיט הוא מנהל מקצועי של קבוצת הבייסבול הכושלת של אוקלנד. פיט תולה את הסיבה לכישלון בכך שהתקציב הזעום של קבוצתו לא מאפשר לו להביא באמת שחקנים מצוינים אל הקבוצה. מספיק לקרוא קצת מאוד עיתוני ספורט אבל לא רק אותם בשביל לדעת שכוכבים גדולים עולים הרבה כסף ובדרך כלל הם מצדיקים את זה. בקיצור, מסי – לא היה יכול לעבוד שם (אילו היה עוסק כמובן בתחום). חיבור עם אנאליסט צעיר בוגר תואר בכלכלה מייל (ג'ונה היל המתוק אימים במהפך מטורף) עוזר לו בעצם להפוך את השחקנים לסטטיסטיקות. למספרים. מי עשה הכי הרבה "הליכות", "הום ראן", חבטות ועוד מרעין בשין שאין לי מושג בהם ולהתחיל להצליב מידע. לא עוד כוכבים, אלא קבוצה שתורכב מהשחקנים שהנתונים הסטטיסטיים שלהם יתנו בסוף את הכסף – את הנקודות והניצחונות. זה לא כל כך פשוט לשנות סדרי עולם, להילחם מול דירקטוריון שמצד אחד רוצה תוצאות ומצד שני לא משחרר את החבל. זה גם מצריך המון אמונה בתכנית שאפשר להמשיל אותה לסיבוב פרסה במהירות של 100 קמ"ש. צריך להיות מאוד מיומן בשביל להצליח לעשות את זה. זה גם לא כזה פשוט כשמאמן הקבוצה (פיליפ סימור הופמן) לא שותף ולא מאמין במהלך. היופי במאניבול שהוא קצת מנפץ את הבועה הזאת שנקראת כוכבות. למה לשלם לכוכב מיליוני דולרים כשהוא לא בהכרח מצדיק אותם? אפשר להשליך את זה על עוד כמה תחומים בחיים. תפתחו את העיתונים, אתם יודעים מה – אפילו את פנאי פלוס. האם הוליווד יורה לעצמה ברגל?

                   

                  מאניבול מפרק את הדילמה, את האמונה, הסדקים בה ואת הכישלונות ברגישות רבה. מהר מאוד הראש מתקדם עוד כמה צעדים קדימה ושואל שאלות שיש לשאול אותן – האם הכל זה כסף? מה מקומו של המאמן – איש השטח האמיתי בכל הסיפור ומה מקומם של השחקנים? ובכלל- האם כולנו בובות בידיהם של מנהלים גדולים מאיתנו? אל תענו לי אפילו, אני יודע את התשובה.

                   

                  בנט מילר במאי הסרט, מי שעשה את קפוטה המצוין בחר קצת להזניח את כוכב סרטו הקודם – פיליפ סימור הופמן ומתרכז בדמויות של בראד פיט ובג'ונה היל. לעומת שני אלה כל השאר יוצאים די חיוורים (רובין רייט ל3 דקות? זהו?). אבל בכל זאת, מאניבול מצליח להביא אל הקולנוע רוח אחרת, קצת יותר מתוחכמת ומכובדת מאשר שאר הסרטים שציינתי בהתחלה. יש בו משהו שמזכיר לפחות ברוח, את הבית הלבן ולא בכדי (ארון סורקין אחד התסריטאים הוא התסריטאי של הבית הלבן). לפעמים זה יוצא קצת קורקטי מדי, אמריקאי מדי ופחות מדי מלוכלך ואמיתי. אבל וזה האבל החשוב ביותר - היכולת לקחת צופה שלא מבין כלום בספורט (ועוד אחד כזה שבכלל לא מוכר בארץ) ולהפוך אותו למשהו מלהיב ולא משעמם לשנייה, זה הישג גדול. 

                  דרג את התוכן:

                  הציון שלי: 4 מתוך 5

                    ביקורת על קולדפליי Mylo Xyloto

                    Mylo Xyloto - קולדפליי על אוטומט

                    18

                    מוזיקה  coldplay, קולדפליי

                    10 תגובות   יום חמישי, 3/11/11, 14:43

                    ''

                     

                    באחד הראיונות שנערכו עמו  לפני כמה שנים, אמר כריס מרטין שעם הגיל הוא כבר לא חושש מזה שהוא לא קוּל יותר. באותה נשימה הצהיר מרטין, ללא בושה כמובן, שאחת הלהקות האהובות עליו בעולם היא ה-הא. הראיון נערך בימים שבין האלבום השני A Rush Of A Blood To The Head לבין X & Y האלבום השלישי. לא בכדי בחר דווקא אז, כריס מרטין להגיד את זה. זהו בדיוק השלב בו קולדפליי נפרדה לשלום מניסיונותיה להיות להקה חצי אלטרנטיבית ומגניבה, שעושה רוקנ'רול רך וקריר, לבין חיית האצטדיונים הבומבסטית שנהייתה. מגבולות המיינסטרים אל לב ליבו החמים. X&Y, אלבומם השלישי היה קו פרשת המים והאבטיפוס לקולדפליי הנוכחיים ובו, אגב, נפרדו גם המבקרים סופית מהלהקה.

                    אתם יודעים מה, אפשר אולי לראות את זה גם בדוגמה הבאה: don’t panic, אולי השיר הכי קטן וצנוע שכתבה הלהקה עד היום, היה חלק אינטגרלי מפסקול הסרט ההיפסטרי גרדן סטייט ב-2004, שבע שנים אחרי, every tear is a waterfall  מככב בפסקול הסרט חיים להחלפה. ובכן, מצאו ילדים את ההבדלים.

                    מה קרה לקולדפליי עם השנים? מה שקרה לU2 ולטובים כמוהם – הם התעשרו, שבעו והתחילו לייצר מוזיקה להמונים. בימים של מחאה חברתית, קולדפליי הם טייקונים ואנחנו לא אוהבים טייקונים. אז אם יש משהו יותר מעייף מלנתח את דיסק חדש של קולדפליי, זה לנתח למה כל המבקרים אוהבים לשנוא אותם. למה? ככה. אבל וזה אבל חשוב מאוד, יש כמה דברים שאף מבקר סנוב לא יכול לקחת מהם וזה את היכולת לייצר להיטי אמצע הדרך.

                     

                     

                    אז אפשר להגיד הרבה דברים על האלבום החדש שלהם, Mylo Xyloto. אבל קודם כל כדאי להתחיל לשנן את השם המסובך הזה. וברצינות – כל מה שנאמר על קולדפליי בשנים האחרונות, תקף גם לאלבום הנוכחי. אבל אם צריך להגדיר אותו במשפט אחד, הרי זה שבאלבום הזה באופן רשמי, השלימה קולדפליי את המהלך לעבר היותה להקת הופעות ואם אפשר של אצטדיונים. אין באלבום הזה, לטוב ולרע, שום רגע של אינטימיות ושום רגע קטן. נהפוכו. אם viva la vida היה המנוני, תנסו לשמוע את paradise או את הכפיל שלו every tear is a  waterfall. שני הלהיטים של האלבום שמדגימים בדיוק את הטענה: קולדפליי – להקה שכותבת המנונים. הלחן הקליט עושה לרוב את העבודה, ובסי פארט (או אפילו מוקדם יותר – בפזמון) יש את אותו רגע שליד המילה קליט במילון יש אזכור שלו. זה אותו ה הו הו הו הו, שאפיין את ויוה לה וידה ומאפיין את שני השירים שהוזכרו כאן. אפשר כבר פשוט לדמיין את הקהל שואג את זה יחד איתם וזה לא דבר רע בהכרח, אבל כמעט אין שיר באלבום הזה שאין בו את הרגע הזה.

                     

                     

                    באופן מפתיע בהאזנה ראשונה Mylo Xyloto נשמע דווקא חמוד מאוד, הבעיה היא דווקא בהאזנות חוזרות ונשנות. אם בדרך כלל לוקח זמן להתרגל לאלבום בשמיעה ראשונה והלב נפתח בהאזנות הבאות, כאן קרה הדבר ההפוך. אחרי לא מעט לופים הבנתי מה הבעיה בדיוק- השירים דומים מדי לזה לזה ולדברים שכבר שמעת מקולדפליי. זה טוב (אם אתה מחובבי הלהקה) אבל זה גם קצת רע (למי שמחפש חדשנות).

                     

                    אבל לא תמיד חדשנות זה טוב. עוד מהלך שביצעו קולדפליי ב Mylo Xyloto ומדגים היטב מה קרה לקריירה שלהם הוא דווקא הופעת האורח של ריהאנה. מה הקשר בין קולדפליי לריהאנה? על פניו לא אמור להיות אפילו אחד כזה, אבל כשאמן בוחר לארח אמן כלשהו יש בזה יותר מאמירה. במהלך הקריירה שלו שיתף מרטין פעולה עם לא מעט אמנים. זה החל עם מייקל סטייפ, בימים שחשבו שקולדפליי הם סוג ל R.E.M, המשיך בשיתוף פעולה עם הסטריטס וקנייה ווסט, עבר דרך נלי פורטדו, לה כתב מרטין את הבלדה הכי טובה שלה – all good things (come to an end) וכעת אנחנו מגיעים אל ריהאנה. האם השיקולים כאן הם אמנותיים? אני מתקשה להאמין. ובכל זאת איך Princess of China ? יותר ריהאנה, הרבה פחות קולדפליי. בכל מקרה, זה הולך לחרוך את החורף הקרוב, מילה שלי. אין אפשרות שתחנות הרדיו יתעלמו ואני מניח שנמצא את קולדפליי גם ברחבות הריקודים בגרסאות כאלה ואחרות.

                     

                    אבל שאר היבול לא רע לכשעצמו. Us Against the World הוא הבלדה מהסוג של Fix You, רק פחות מושלם ועם הרבה פחות להט וקראש. Charlie Brown הוא חמוד להפליא והוא כנראה הולך להיות הניג'וס הבא ברדיו המיינסטרימי הקרוב לאוזנכם. בסך הכל 14 קטעים, הפרוסים על 41 דקות. מה שאומר שזה דיסק קליל שמתאים לרגעים האלה שאתה מדמיין את עצמך בהופעה במדריד שואג עם מרטין, אבל לא לעוד הרבה רגעים אחרים.

                     

                    כש U2 כבר שנים לא רלוונטיים, R.E.M מתפרקים, אואזיס התפזרו לכל עבר, רדיוהד חתכו הצידה, כנראה שאין ברירה להכריז על קולדפליי כלהקה הכי גדולה שפועלת כעת. ובמקרה שלהם זה לטוב ולרע.

                    דרג את התוכן:

                    הציון שלי: 3 מתוך 5

                      4 תגובות   יום שני, 24/10/11, 19:07

                      שלוש החלטות אמיצות נלקחו, כנראה, בהופעותיה של חאריס אלקסיו בקיסריה:

                       

                      ההחלטה האמיצה ראשונה היתה תזמון ההופעה לסוף חודש אוקטובר ומיקומה בקיסריה. ערב קיץ לוהט הופך אוטומטית את קיסריה לטברנה, אך אוקטובר ידעו בערביו הקרירים. המציאות הוכיחה שזה באמת היה נכון. הבריזה הקרירה מהים הקפיאה את הקהל, הממילא קפוא ואלקסיו עבדה קשה על מנת להפשיר אותו.

                       

                      ההחלטה האמיצה השנייה היתה המחשבה לתרגם את מילות השירים לעברית ולהקרין אותן ככתוביות במהלך שירתה. בפעם הראשונה יכלו מעריציה של אלקסיו להבין מה הם מפזמים ומה הם מזמזמים בג'יבריש, כשהם מוחאים כפיים. הסיכון, הסטת תשומת הלב ממה שקורה על הבמה. במילים אחרות, אי אפשר גם לקרוא כתוביות וגם לראות מה קורה על הבמה. טעות פטאלית.

                       

                      ההחלטה השלישית שלקחה חאריס אלקסיו בהופעותיה בקיסריה, היתה החלטה האמיצה ביותר. לפתוח את הערב ולהגיד, שיוון ארצה במצב קשה מאוד, זה לא דבר שאורחים מחו"ל נוהגים להגיד בדרך כלל. אך לאמירה הזו היתה משמעות נוספת - היא הכתיבה את הטון של רוב ההופעה. ויתור על ערב בסגנון עדות מיטב הלהיטים בטברנה, לטובת ערב עם יותר שירים לא מוכרים מהרפרטואר המחאתי שלה בתחילת הקריירה. למה ההחלטה אמיצה? כי הקהל הישראלי הוא קהל של מיטב השירים. הוא רוצה להיטים.

                       

                      ההחלטה באה לידי ביטוי בעיקר בחלק הראשון של המופע, שאופיין בטון כבד, עצוב, עגום ועם לא מעט שירים של מנולוס רזוליס, המשורר היווני הדגול. זה לא אומר שזה לא היה יפה, נהפוכו: זה היה מעניין, מאתגר ומרגש. על אף אמירתי זו, הופיעו בחלק הזה שלושת השירים היפים והמוכרים ביותר של חאריס אלקסיו, שלושתם אגב, זכו גם בחידוש עברי. הראשון היה "הטנגו של נפלי", שהגיע אחרי חמישה שירים, סחט אנחת רווחה מהקהל כמנסה להגיד: הו סוף סוף שיר שאנחנו מכירים. הייתם צריכים לשמוע את המקהלה. השני היה "מסלול מירוצים זרחני" (Mia pista apo fosforo), שאמנם קסמו בגרסה המוקלטת הוא דווקא בליווי מקהלת הגברים ברקע של אלקסיו, אך גם בגרסה הבימתית עודנו שיר מרגש. השיר השלישי חתם גם את החלק הראשון של המופע "Theos an einai", עם הלחן המופלא של גוראן ברגוביץ'.

                       

                      החלק השני, אם צריך לעשות הכללות, היה האנטיתזה לחלק הראשון. הוא התחיל במה שנראה כאותו קו נוגה, אך כאן חארולה כבר הרשתה לעצמה לערבב קצת יותר את תמהיל הלהיטים, ולתת קצת פחות שירי אהבה קורעי לב וקצת יותר ידיים. קצת יותר שירי טברנה אלגנטיים, אבל אף לא שיר יאללה בלאגן. לא חפלה, כי אם חומר למחשבה. זה מקפיץ, אבל לא דוחף בכוח. השיא של החלק הזה ושל כל המופע הגיע כמובן עם המתנה שחאריס קיבלה – יהודה פוליקר. סביר להניח שהקהל היה יוצא בטעם מעט חמצמץ אם הוא לא היה מקבל את המנה הזאת. אם כן זה מוביל אותי למחשבה שחאריס קיבלה גם החלטה רביעית ואמיצה: לארח את פוליקר, שכמעט הצליח לגנוב לה את ההצגה.

                       

                      פוליקר היה כמו קינוח נפלא ואוורירי אחרי תבשיל קדרה בשרי עשיר, אך כבד. אלקסיו ופוליקר ביצעו יחד חמישה שירים ובאמת כל אחד מהם היה לא פחות ממושלם: אילו הייתי איתך, קללת הים וכמובן - כל דבר מזכיר לי, שיר הנושא מאלבומו החדש של פוליקר. הדואט הזה היה דוגמה ומופת לאיך דואט צריך לעבוד. אם לאורך הערב נראה כי אותות הזמן ניכרים בקולה של אלקסיו, אזי הלהקה המעולה התחשבה בכך וסייעה לה לא לפתוח מבערים כבעבר. אבל דווקא עם פוליקר, משהו קרה. משהו השתחרר והזכיר כמה חאריס אלקסיו נפלאה כשהיא פותחת גרון.  

                       

                      רגע לפני הסוף הבנתי שכל הערב ניקרה בראשי מחשבה ותשובה לי אין. את המוזיקה של חאריס אלקסיו אפשר למקם בקלות ליד דיוות מסוג מרסדס סוסה וחווה אלברשטיין, מצד אחד. ומהצד השני האלמנטים הלהיטיים הים תיכוניים מורגשים כאן בכל צליל ותו, וזאת מבלי לוותר ולו מעט על רגש ועומק. אם כך, מדוע זמרי הפופ הים תיכוני, מתעקשים ללכת על הנמוך, השטחי והזול? 

                      דרג את התוכן:

                      הציון שלי: 4 מתוך 5

                        9 תגובות   יום שבת, 22/10/11, 18:58

                        ''

                        לפעמים תזמון זה הכל בחיים. תשאלו את דפני ליף. מציאת הרגע הנכון עשויה להרים אותך, איחרת בשנייה וחצי - כוכבך נפל. ככה זה בחיים – תזמון. אם היו אומרים לנו, לפני כמה שנים, שקיץ אחד בשנת 2011, מדינת ישראל תסער ותישטף במחאה חברתית, שלא תותיר איש אדיש, זה היה נשמע כמו תסריט הזוי. אם לא הייתי יודע שהסרט "השוטר" התבשל כבר לפני כמה שנים, אפשר היה לחשוב שנדב לפיד עבד קשה הקיץ בשביל להוציא את סרטו.

                        האמת היא שאי אפשר לדבר על "השוטר" רק כיצירה קולנועית ותו לא. אי אפשר לדבר עליו בלי לדבר על המציאות הנוכחית, על ישראל 2011. כן, לפעמים תזמון זה הכל. אילו רק היו יוצא לפני חודשיים בכלל היה מדובר בעיתוי מושלם. כשצפיתי בו באוגוסט, אוהלים שטפו את רוטשילד והיה נראה שהמציאות מחקה את הקולנוע, או להיפך. יציאה מהסרט היתה כמו הזיה. כעת, חודשיים אחרי – אפשר לחזור ולצפות בו שוב, כשרוחות המחאה שככו מעט.

                        לא משנה מהי השורה התחתונה ובלי קשר לאיכויותיו הרבות מחד וליומרנותו האמנותית הרבה מאידך, "השוטר" הוא סרט ישראלי יוצא דופן, כפי שהרבה זמן לא נצפה כאן וכל שכן לא נעשה כאן. בהתכתבות ממשית עם המציאות הישראלית העכשווית "השוטר" הוא הסרט הכי אקטואלי שיצא בזמן אמת, שראינו מזה שנים.

                        באופן כללי, "השוטר" הוא סיפור הישראליות עתירת הסתירות. ישראל הכוחנית. ישראל הבהמית. ישראל הגברית, המסוקסת והכמעט הומו-ארוטית מרוב עוצמת טסטוסטרון ומנגד ישראל הבועתית, העשירה והאלימה לא פחות. מבחינת המבנה שלו הסרט מורכב בעצם משני סרטים שונים לחלוטין, שמתמזגים זה אל זה רק לקראת סוף הסרט. בחלק הראשון אנו נחשפים אל עולמו של השוטר ירון (יפתח קליין). עם חבורת השוטרים הקשוחה והגברית שלו, הוא על תקן הגברבר הישראלי הכל יכול והמיתולוגי. כן, דמותו לא שונה בהרבה מדמות הגבר כפי שחינכו אותנו שגבר צריך להיות. דמות על גבול הסטריאוטיפ והקלישאה. החל משוט הפתיחה המרהיב ועד למשחק ספורטיבי על הדשא, בו מבליט הפסקול את המגע ואת קולות טפיחות הידיים זה לזה. ברקע כל האחווה הגברית הזאת, תישאל שאלה על מחיר הנאמנות לאחווה ועמידותה תעמוד בספק. בבית (תרתי משמע) מחכה לו אשתו ההרה (בסצנות שהרעידו את קירות הצנזורה) שאיתה הוא עדין, רגיש ומתחשב.

                         

                        במעבר חד (מדי) עובר הסרט אל סיפור השני והאקטואלי, זהו בעצם סיפור המחאה החברתית. אם היתה טענה שהמחאה החברתית הקיץ היתה עדינה מדי אל מול האביב הערבי, הסרט מוריד את הכפפות והולך עם המציאות צעד אחד קדימה. בחלק הזה נגלה חבורה של ארבעה צעירים (בהם יערה פלציג המעולה, מיכאל אלוני ומיכאל מושונוב), ילדי שמנת תל אביביים, מה שנהוג לכנות: "בני טובים" שנגעלו מאיבוד הערכים, מעצמם, מהוריהם ומהפער הכלכלי ההולך ונפער בחברה הישראלית. החבורה, בניגוד לחבורת השוטרים המיינסטרימית, היא כמעט הקלישאה של היפסטרים מרחבי רוטשילד 12 פינת צ'יקי ארד. החבורה, מחליטה לקחת את המחאה לידיים ולחטוף שלושה טייקונים, במהלך חתונת בתו של אחד מהם. את החבורה מלווה אביו של אחד החברים, בוגר מחאה כושל בדימוס שמקבל זמן לתיקון באמצעות בנו. גם כאן תעמוד שאלת הערבות ההדדית למבחן, כמו גם שאלת הנאמנות. כאמור, שני הסיפורים מתמזגים זה לזה במערכה האחרונה, אז יקבלו השוטר וחבורתו משימה להכניע את החוטפים ולשחרר את הטייקונים החטופים.

                         

                        ההפתעה שהחלק השני מביא, לא משאירה את הצופה אדיש. הטקסט שנראה כאילו דפני ליף וחבורתה ניסחו, מעורר תהיות, מה היה קורה אילו באמת היתה המחאה מורידה את הכפפות. אבל וזה אבל משמעותי- השוטר מפספס בשלב הזה ונופל לא פעם ליומרנותו הגדולה ונראה מאוהב באמירתו האמנותית יותר מאשר באמירתו החברתית ולא מצליח תמיד לגרום לצופה להזדהות עמם, וכך אנחנו נותרים מעט מנוכרים. לא פעם, על אף הצילום המרשים והמשחק המצוין, נראה שהתסריט של השוטר הוא הדבר הכי טוב בו ובאופן סותר לחלוטין גם הדבר הכי פחות מהודק בו, כך שלבסוף השוטר מותיר לבסוף את הצופה עם תחושה לא אחידה ועם אמירה אפילו מבלבלת.

                         

                        ובכל זאת, "השוטר" הוא אחד הסרטים הישראלים הראויים ביותר והאמנותיים ביותר שנוצרו כאן. נדב לפיד בסרט הביכורים שלו הוא הרבה יותר מהבטחה. אם זו ההתחלה, מה יבוא אחר כך? חשוב וצריך לציין את הצילום המופלא של שי גולדמן, שלא רק הופך את "השוטר" לחוויה אסתטית יוצאת דופן, אלא גם נותן לסרט מראה ואווירה של סרט אירופאי על מציאות ישראלית מאוד.

                        "השוטר", אם כן, הוא סרט מאתגר, לא מתפשר ולא פונה לקהל הרחב. על אף שהוא רחוק מאוד מלהיות מושלם, כמו הקיץ שעבר כאן, אחריו הקולנוע הישראלי לא יהיה אותו דבר.

                        דרג את התוכן:

                        הציון שלי: 4 מתוך 5

                          11 תגובות   יום שני, 17/10/11, 15:10

                          ''

                           

                           

                           

                          בשעה טובה אפשר להגיד שהסתיו כאן. זה היה קיץ קשה ולא רק בגלל החום והמחאה החברתית. אולי בעצם צריך לקום ולמחות נגד סרטי הקיץ המביכים שכיכבו כאן השנה. מספיק להזכיר את בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק, אחד הסרטים הכי נצפים השנה בקולנוע בישראל, בשביל להבין את המצב. אז הסתיו מביא איתו רוחות חדשות לקולנוע וכבר בסופשבוע אחד זכינו באלמודובר ובקלוני. אתם צריכים יותר מזה? אני לא.

                           

                          אז בין הסנוניות הראשונות שמבשרות על עונת האוסקרים שבפתח, אפשר כבר לסמן את משחקי שלטון. כן, ג'ורג' קלוני עושה זאת שוב, בדבר שהוא הכי מתמצה בו (אחרי קולנוע כמובן) וזה: פוליטיקה. ג'ורג' קלוני, וזה כבר ידוע שנים, מעבר לקסם הכובש והגבריות הבלתי נדלית שלו, הוא חיה פוליטית. זו לא תהיה הפתעה גמורה אם נראה אותו יום אחד רץ לנשיאות. במשחקי שלטון הוא לוקח את המחזה Farragut North ומעבד אותו למה שנראה כמדריך הבטוח לבחירות לנשיאות 2012. במילים אחרות, אוהבים דרמות פוליטיות? זה בדיוק הסרט בשבילכם.

                           

                          משחקי שלטון (נכון זה נשמע כמו סרט שכבר ראיתם, אבל לא), נראה כאילו לקוח מעמודי העיתונים שלנו, ברוח הפריימריס המנשבת במפלגות הגדולות. ואכן גם כאן אנחנו נכנסים לסרט בדלת האחורית של מסע קמפיין פריימריס למפלגה הדמוקרטית. המושל המכהן מייק מוריס (ג'ורג' קלוני בתפקיד ביל קלינטון), הוא כל מה שהייתם מצפים ממועמד כזה: מאמין במדינה, אבל לא דתי, אקולוגי אבל לא לוחמני, פלורליסטי, תומך בהפלות ובנישואים חד מיניים רק כי בבסיסם עומדת חירות הפרט. אגדה. סביבו מכרכרים שלל יועצי תקשורת ויועצי הסתרים שלו, מהזוטרים המתמחים ועד ליועצים הבכירים. כמו למשל סטיבן מאיירס (ריאן גוסלינג), סוג של עילוי בן 30, אבל כבר יועץ בכיר. איך הוא עשה את זה אנחנו לא ממש יודעים, אבל אין ספק שהוא ניכר בלשונו, חלקלקותו וקסמו. דברים שאין להקל ראש בהם בתפקידים שכאלה. עוד ביועצים נמצא את מנהל הקמפיין פול זארה (פיליפ סימור הופמן), כנראה האדם הישר ביותר בקמפיין, שקרוץ כולו מהחומר הכי לא פוליטי שיש. מתחת לשניהם נמצא את הפועלים השחורים, או במילים אחרות – המתמחים. לרוב הם בליל של פרצופים לא מזוהים, אבל מביניהם בולטת מולי (אוון רייצ'ל ווד), רק בת עשרים עם פה מלוכלך ויופי של מלאך. יש לה את המרפקים, אבל יש לה גם אבא ויש לה גם רומן. עם סטיבן מאיירס. יש סיכוי שמבין כל הדמויות, דווקא כאן טמונה הדמות המלאה והשלמה ביותר בסרט.

                           

                          מול כל אלה ניצב המחנה הנגדי. על פי חוקי המשחק, מי שאמור להיות האויב הוא מן הסתם המועמד השני, אלא שכאן הוא אמנם בעל שם, אבל לרוב הוא חסר פנים. את הייצוג שלו אנחנו נקבל בדמות מנהל הקמפיין שלו, טום דאפי (פול ג'יאמטי שכנראה אכל הרבה בורקסים בקמפיין הזה). בין שני המחנות נמצא כמובן את העיתונות.  זו ש"חברה" של כולם אבל רק בשביל הסקופ, זו שבמחי הוצאת סיפור החוצה בונה או הורסת עולמות. שיעור קטן לעיתונאי המתחיל ביצירת קשר עם מקורות.

                           

                          על פניו, כל זה נראה כמערכת בחירות שגרתית: שני מועמדים, פריימריס, עימות. כמובן שהעסק ייטען בעניין ובמתח, ברגע שמישהו יטרוף את הקלפים. אכן קלף אחד שנטרף סוחף עמו מערכה שלמה. טום דאפי מהמחנה היריב מנסה למשוך אל כוחותיו את סטיבן מאיירס הצעיר, שאם כל גדלותו כנראה עוד אל מבין את כל חוקי המשחק. מכאן והלאה, על מנת לא לקלקל יותר מדי, יתחיל הסרט באמת. לא עוד משחקי שלטון כי אם משחקי בגידות. כל אחת ואחת מהדמויות הופכת פתאום לברוטוס וסטיבן מאיירס ימצא את עצמו בעין הסערה. כל מי שנראה תמים מסתיר מאחוריו קורים סבוכים של שקרים וכוחניות. אולי בכלל היה צריך לקרוא לסרט שקרי השלטון. כל אחת מהדמויות ניצבת בפני קונפליקט מוסרי ובו השאלה האם הנאמנות, האמינות והמחויבות ניצבים מעל הכל.  The Ides Of March הוא הכינוי ליום בו נרצח יוליוס קיסר, אך מי כאן באמת עומד לשלם את המחיר?

                           

                          אחרי התחלה מעט איטית, הולך הסרט וצובר תאוצה אלגנטית. כמות הטוויסטים שאינה מביישת מועדון ריקודים אמריקאי בשנות ה-60, תלמד במהרה – כולם חשודים. אף אחד אינו תמים כמו שהוא נראה. בכך יוצר קלוני הבמאי סרט שהוא אולי שגרתי בז'אנר הדרמות הפוליטיות, אבל האפלוליות והמשחק המצוין הופכים אותו למותחן עשוי כהלכה. גם קלוני התסריטאי יוצא פה כתלמיד המצטיין בכיתה. אמנם לא תמיד התסריט מהודק ורוב הדמויות שטוחות כשלט תעמולה, אבל הוא ניצל בעיקר בזכות דיאלוגים השנונים והמשוננים המאפילים על החסר. אם תרשו לי להשתטות בנבואה: סיכוי סביר מאוד שקלוני ושות' יהיו מועמדים לאוסקר בקטגוריית התסריט המעובד הטוב ביותר.

                           

                          קלוני הבמאי השכיל גם לבחור חבורה משובחת של שחקנים. החל ממריסה טומיי בתפקיד העיתונאית, מוכיחה שאין באמת תפקידים קטנים, עבור בפיליפ סימור הופמן שאמנם זהו לא תפקידו הגדול ביותר, אבל הוא תמיד מצוין, כמו גם פול ג'יאמטי. באופן מפתיע דווקא קלוני השחקן נותן מקום לאנסמבל, ואינו משתלט על ההצגה. מי שכן מפתיעה (אבל לא באמת) זו אוון רייצ'ל ווד. מי שהיתה חצי ילדת פלא בעלת סיכוי סביר להפוך ללינדזי לוהן, בחרה נתיב מצוין ומפעילה שיקול דעת מבורך בבחירת סרטיה. ווד מצטיינת בגילום דמות ספק חוצפנית ספק שבירה. אבל מעל כל אלה מתנוסס לו ריאן גוסלינג. זה פשוט הסרט שלו.

                           

                          אם שנת 2010 היתה השנה של ג'יימס פרנקו, אזי 2011 היא לחלוטין השנה של ריאן גוסלינג. מספיק להציץ אל טבלת הסרטים של החודש בשביל להבין זאת. טיפש, מטורף, מאוהב הלהיטי, משחקי שלטון האוסקרי ודרייב הקולי שיגיע בקרוב, כשעד לא מזמן ראינו אותו בכל הדברים הטובים ובבלו ולנטיין המדמם והמעולה. כובש, חוצפן, שברירי ומצוין. הייתי אומר שהוא זכאי למועמדות לאוסקר, אבל התפקיד שלו בדרייב מצוין אפילו יותר.

                           

                          משחקי שלטון קליל יותר מלילה טוב ובהצלחה, אך עמוק פחות ובכל זאת, אם זו הסנונית הראשונה והמהנה, הולך להיות לנו חורף קולנועי די חם. 

                          דרג את התוכן:

                          הציון שלי: 4 מתוך 5

                            פרופיל

                            rotemmon
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            בלוגים אהובים

                            • שמנמנים

                            הטוויטר שלי ואני יצאנו לדרך