עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    חגים

    0 תגובות   יום רביעי, 18/4/12, 09:21

    אני רואה לנגד עייני את עצמי עושה קעקוע. זה יהיה קעקוע של שחף ממריא, כשבקו הקרקע יש אבנים ומשהו שמנסה לתפוס אותו למטה. כבר שנים שאני מתכננת לעשות את הקעקוע הזה וכל פעם דוחה את זה עוד קצת במחשבה שאני בעצמי צריכה "להמריא" לפני שאני עושה אותו. נראה לי שהגיע הזמן. היום בבוקר התעוררתי אנרגטית מתמיד. מיהרתי למטבח על מנת להכין שקשוקה לארוחת בוקר. אחת טעימה כזאת, עם עגבניות שרי חתוכות ומתקתקות ,בצל שום ועוד הרבה דברים טובים. העגבניות שרי והבצל היו כבר חתוכים כשהנחתי את המחבת על הגז וניסיתי להדליק את הלהבה. היא לא נדלקה. הרמתי טלפון לאבא. (הרי אין לי אפילו מושג איפה מכלי הגז כאן) הוא ישר אמר לי בטלפון שבטח נגמר הגז באחד מן המכלים. באותה נשימה הוא גם אמר שהוא בעצמו כבר יבוא עוד איזה שעה ויפתח את זה. משהו בטון שבו הוא אמר את זה, גרם לי להתעכב על המשפט הזה. מהר מאוד החלטתי לנצל את העובדה שהבוקר שלי לא ילך לפי התכנון המקורי וקפצתי לאכול את ארוחת בוקר הטובה שבניתי עליה בארומה. התיישבתי לי שם בסניף עם מקושקשת, סלט, לחמניות של פסח ומיץ תפוזים. ניסיתי לקרוא את העיתון של הבוקר אבל הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה משהו אחר שקרה לפני מספר ימים. נסעתי ברכב עם שני ההורים. ביקשתי טרמפ והם הסכימו. חגים. האווירה ברכב הייתה עכורה. מסתבר שהייתה ביננו אי הבנה. והוא? הוא גרם לי להרגיש כל כך לא רצויה. אז אמרתי לו בקול "עוד מעט יגמר החג. אני אהיה בתל אביב ותיפטר ממני" הוא בתגובה התעצבן עוד יותר. הוא הפך לאדום  ואמר בעוד שהוא מנופץ באצבע שלו , כאילו לאות אזהרה- "בלעדיי לא היית יכולה להיות אפילו שנייה בתל אביב". כן, כן אבא. אם קודם הייתה אי הבנה אז עכשיו הכול בעצם ברור. אתה רוצה להיפטר ממני בכללי. לא רק בחג. המצב הרוח הטוב שלי השתנה. ישבתי לי שם, בארומה, ובמקום להרגיש טוב, הרגשתי מובסת. הרגשתי כאילו מישהו הרגע דרך עליי עם הנעל שלו. ישבתי מול השולחן, בסניף ההומה ובכיתי. הדבר היחיד שנשאר לי לעשות הוא לנסות ולדמיין שיש מישהו שנמצא לידי, ששומע אותי, שמחבק אותי. ברגע זה אני נזכרת בקטע נוסף. קטע מטיפול. עיבוד של טראומה. אני ישבתי לי שם על הספה, בוכה ומתייפחת בעוצמות מאוד גבוהות מההיזכרות ברגשות מן העבר. המטפלת שמנסה להרגיע אותי, מבקשת ממני לדמיין בדיוק את זה. לדמיין מישהו שנמצא לידי ומנסה לנחם אותי. ואני? פשוט לא הסכמתי. לא הצלחתי לדמיין אף אחד שעושה את זה מלבד אני עצמי. והיום אני יכולה לדמיין את זה! אתה מבין אבא? אני ואתה פשוט מגדירים הצלחה באופן מאוד שונה. אתה נותן לי להרגיש כישלון. אתה מגדיר את ההצלחה שלי בזה שאני ארד מהגב שלך. אני מגדירה את ההצלחה שלי בדיוק בדבר הקטן הזה שתיארתי. בלהרגיש. בלכתוב. בלתת לעוד מישהו את האפשרות להיות לצדי. עוד צעד אחד קטן לקראת זה שאני אהיה לא רק עצמאית, אלא מאושרת.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      אוריתמור
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין